בשאר אל-אסד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בשאר אל-אסד
(11 בספטמבר 1965; סוריה) (בן 49)
בשאר אל-אסד
שם בשפת המקור بشار الأسد
מדינה סוריה
מפלגה מפלגת הבעת'
בת-זוג אסמא אל-אסד
נשיא סוריה ה-9 (2) ( בחוקה של מפלגת הבעת') (1) (זמני) (בחוקה החדשה אחרי משאל העם)
תקופת כהונה 10 ביולי 2000 (14 שנים)
הקודם בתפקיד חאפז אל-אסד

בשאר אל-אסדערבית: بَشَّار ٱلأَسَد;, תעתיק מדויק: בַּשָּאר אלְאַסַד; נולד ב-11 בספטמבר 1965) הוא נשיאהּ הנוכחי של סוריה מיוני 2000, בנו של הנשיא הקודם, חאפז אל-אסד. במרץ 2011 החל בסוריה גל הפגנות נרחב שאסד פעל לדכאו ביד קשה, לרבות ירי במפגינים ומעצרים נרחבים, אך המחאות גברו והתרחבו להתקוממות מזוינת נגד השלטון בסוריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאר נולד בדמשק לחאפז אל-אסד ואשתו אניסה לבית מח'לוף, שניהם מן העדה העלאווית (כת דתית בעלת זיקה לאסלאם, בת כמיליון מאמינים) בסוריה. בילדותו של בשאר מונה אביו לנשיא סוריה, אך בשאר גדל הרחק מאור הזרקורים. לזוג חאפז ואניסה אל-אסד היו חמישה ילדים: בושרה הבכורה, באסל, בשאר, מאהר ומג'ד. הבן הבכור באסל הוא שטופח לקידום עתידי למשרת נשיא סוריה.

אסד למד בבית הספר הצרפתי-ערבי אל-חורייאת והוא דובר צרפתית ואנגלית באופן שוטף. בין השנים 1988-1992 למד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת דמשק, מ-1992 התמחה ברפואת עיניים בבית החולים Western Eye בלונדון, שם פגש את אשתו, אסמא אל-אח'רס, מוסלמית סונית בעלת רקע בריטי.

מאבק הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התרופפות מצבו הבריאותי של אסד האב, החל מאבק ירושה, שהגיע לשיא בעימות חריף בין חאפז אל-אסד ואחיו רפעת אל-אסד, בשנים 1984 - 1985, עימות שגרם ליציאתו של רפעת לגלות. אסד החל לנסות ולטפח את בנו באסל, על מנת למנוע מאבק ירושה עתידי. באסל (יליד 1962) קיבל חינוך צבאי, מונה למשרות בכירות (ביניהן ראש הרשות למאבק בהברחת הסמים), ותמונותיו הופיעו לצד אביו בכרזות ברחובות דמשק. אסד, אשר כינה עצמו במשך שנים בשם "אבו סולימאן", כונה מעתה "אבו באסל". ההכרזה הרשמית על באסל כיורש נמנעה, אולי מן הטעם שלפי החוקה הסורית, אין למנות נשיא מתחת לגיל 40. עם זאת ברור היה כי אסד תולה תקוות רבות בבנו ורואה בו את יורשו העתידי.

תקוות אלו התנפצו ב-21 בינואר 1994 כאשר באסל נהרג בתאונת דרכים. עתה הפנה אסד את מבטו אל בנו השני, בשאר. בעת התאונה שהה בשאר בלונדון, שם למד רפואת עיניים. הוא זומן במהירות לדמשק, ושם החל לקבל את תפקידיו של אחיו המנוח - הצטרף לאקדמיה הצבאית בעיר חומס, וקיבל דרגת קולונל (אלוף-משנה) בצבא סוריה בשנת 1999.

בשנים האחרונות לחייו היה חאפז אל-אסד אדם חולני, אך עדיין החזיק בכוח בהגה השלטון בדמשק. אסד ראה את מטרתו בשנים אלו בהעברה מסודרת של השלטון לבנו. לבשאר היו מתחרים הן מבין משפחת אסד (אחיו של חאפז רפעת וג'מאל), והן מתוך האליטה השלטונית העלאווית. סגן הנשיא עבד אל-חלים ח'דאם, והרמטכ"ל הסורי, חיכמת שיהאבי, שניהם מוסלמים סונים, הוזכרו אף הם כיורשים. אסד עשה כל מאמץ לדאוג לכך שלאחר מותו ימונה בנו בשאר ליורש. מאמצים אלו כללו אף תפניות ביחסו כלפי ישראל ואל המערב: אסד ניסה לפתור את בעיית רמת הגולן בטרם מותו. במרץ 2000 עוד נפגש עם הנשיא ביל קלינטון בז'נבה על מנת לקדם את הפתרון שנראה כהולך ומתרחק. מאמצים אלו כשלו, אך עם מותו של אסד, ב-10 ביוני 2000, היה בנו בשאר היורש הבלתי מעורער לכס הנשיאות הסורי.

מינויו לנשיאות של אסד הבן עוכב בימים מספר, וזאת עקב הצורך לשנות את החוקה על מנת לאפשר לאסד, שהיה בן 34, להתמנות לנשיא. משאל עם שהתקיים על מינויו אישר את המינוי (לתקופה של 7 שנים) ברוב של למעלה מ 97%. ב-17 ביולי 2000 מונה אסד לנשיא סוריה, ובכך התמנה למפקד העליון של הצבא והכוחות המזוינים. עקב כך, הועלה אסד אוטומטית לדרגת פריק (ﻓﺮﻳﻖ) - הדרגה הגבוהה ביותר בצבא סוריה.

כהונתו כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאר אל-אסד, עם מינויו לנשיא סוריה. קריקטורה מאת רענן לוריא, 2000
דמותו של אסד על גבי כרזה בסוריה.

מינויו של אסד עורר תקוות גדולות בסוריה ובמערב. אסד - אדם צעיר, בעל חינוך מערבי, ובעל ידע במחשבים (הוא אף כיהן כיושב ראש אגודת האינטרנט הסורית - תפקידו הרשמי היחיד בסוריה בטרם עלה לשלטון) - נתפס כמי שצפוי לחולל רפורמות בכל תחומי החיים במדינה שכונתה "קובה של המזרח התיכון". בנאומו הראשון כנשיא, למשל, הבטיח אסד כי יוביל רפורמה כלכלית ותהליכי מודרניזציה במדינה. באשר ליחסים עם ישראל, אמר כי "סוריה בחרה בחירה אסטרטגית לשלום, המבוססת על החלטות בינלאומיות ולגיטימציה בינלאומית."

וכך, מיד עם כניסתו לשלטון, תקופה הקרויה "האביב של דמשק", פתח אסד בצעדי רפורמה זהירים: הוא הורה על סגירתו של כלא מזה אשר שימש את אביו לכליאת מתנגדי משטרו, ושחרר מאות אסירים פוליטיים. בנוסף הקל מעט על הצנזורה שהוטלה על אמצעי התקשורת.

ואולם, האביב של דמשק הסתיים באחת כעבור שנה, כשאסד הורה על מבצעים ביטחוניים ללכידת מתנגדים פוטנציאליים. אף שגישתו של בשאר הייתה מתונה מהטוטאליטריות שאפיינה את אביו, הרי שהחירויות הפוליטיות במדינה עודן מצומצמות ביותר, ומפלגת הבעת' עודה חולשת על בית הפרלמנט הסורי וזוכה לעיגון חוקתי "כמפלגה המנהיגה" של המדינה. השפעת מנגנוני הביטחון על החברה הסורית ניכרת פחות, ואולם הם עדיין זוכים למקום מרכזי בתוך הממסד האסדי, כשהם מדכאים כל ביטוי של התנגדות מאורגנת למשטר. מחאות ספורדיות התרחשו בסוריה לאורך שנים, בעיקר בקרב הכורדים בצפון מזרח המדינה (חבל ג'זירה), מיעוט הזוכה באופן מסורתי ליחס מפלה מצד ממשלת הבעת'. בשנת 2011, על רקע הפגנות נגד השלטון ברבות ממדינות העולם הערבי, פרצו אף הפגנות בסוריה בערים רבות.

אסד פעל באופן מצומצם ביותר להובלת ליברליזציה כלכלית. תעשיות רבות עדיין נשלטת על ידי המדינה והשחיתות רווחת במנגנונים הבירוקרטיים המנופחים שמאפיינים את המשטר הסורי. סורים רבים תולים תקוות בדיונים אודות הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי כמזור לכלכלה הסורית הריכוזית והענייה, ואולם ההתקדמות בערוץ זה נכון לינואר 2006 היא איטית.

בדומה למשאל העם בשנת 2000 שאישר את כהונתו של בשאר ברוב של 97 אחוזים, אסד נבחר מחדש לתפקיד נשיא סוריה בבחירות במאי 2007 ברוב של 97.62 אחוזים.‏[1] המתמודד היחידי בבחירות אלו היה אסד, והבחירות זכו לגינויים ברחבי העולם כלא דמוקרטיות.‏[2] לטענת שר הפנים הסורי, אחוזי ההצבעה היו גבוהים ואחוזי התמיכה הגבוהים באסד משקפים את "זוהרה של הדמוקרטיה שלנו".‏[3]

צבא סוריה משחק תפקיד מכריע בפוליטיקה הסורית; חאפז אל-אסד, כזכור, עמד בראש הצבא וחיל האוויר בטרם היה לנשיא, ותפס את השלטון בכוח הנשק. בשאר נכנס לאקדמיה הצבאית בחומס שמצפון לדמשק לאחר מות אחיו באסל בשנת 1994, ונסק בסולם הדרגות עד לקבלת דרגת קולונל (אלוף-משנה, או עקיד) בינואר 1999.

מאבקי כוח פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקיפים חיצוניים מייחסים את ההתקדמות האיטית ברפורמות לעמדות הכוח בהן מחזיקים אנשי "המשמר הישן" במשטר הסורי, החפצים לשמור על מעמדם המיוחס. היו אף שהניחו כי השליטה בסוריה איננה נתונה, למעשה, בידיו של בשאר, כי אם בידי קבוצת נאמניו הוותיקים של האב, חאפז, המשתמשים בבשאר ככסות לפועלם. אחרים סבורים כי אסד אמנם מחזיק בשלטון, ואולם הוא פועל בזהירות על מנת שלא להתגרות בגורמים רבי כוח בתוך המשטר, ולפיכך אין לו די תמיכה לצורכי קידום רפורמות.

חרף זהירותו זו של בשאר, דומה כי הוא פועל באופן איטי, שיטתי וממושך להרחבת השפעתו בתוך המשטר. פרישתם של שר ההגנה הוותיק מוסטפא טלאס בשנת 2004 וסגן הנשיא עבד אל-חלים ח'דאם בשנת 2005, שניהם מנאמניו הוותיקים של אסד האב, מעידה על פניו כי אסד ערך "טיהור רך" במפלגת הבעת'. לאור זאת, ניתן לראות בו אחראי באופן אישי לקפאון במצב הפנימי, ולאי קידומן של הרפורמות.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות החל אסד בגישושים ובהצהרות כי ברצונו לחדש את המשא ומתן עם ישראל. גישושים אלו לא נתקלו בתגובה אוהדת, ונראה כי אריאל שרון לא חפץ ללכת בדרך קודמיו יצחק רבין, בנימין נתניהו ואהוד ברק, ולדון על עתידה של רמת הגולן במשא ומתן עם המשטר הסורי.

נראה כי אחת הסיבות העיקריות לרתיעת ממשלת שרון ממגע עם אסד הייתה כי סוריה היא מדינה תומכת טרור, ומפקדותיהם של ארגוני טרור רבים פועלים מדמשק. בין הארגונים שנטען כי סוריה נותנת להם מחסה מצויים חזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, המסווגים על ידי ממשלת ארצות הברית כארגוני טרור. ב-5 באוקטובר 2003 הפציצה ישראל בסיסי אימון של הג'יהאד האסלאמי בסמוך לדמשק, בתגובה על פיגוע של הג'יהאד במסעדת "מקסים" בחיפה.

הערכות אלו קיבלו אישוש מהצהרותיו של אסד, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כי ישראל הובסה במלחמה, וכי חזבאללה הניף את דגל הניצחון. אסד הצהיר כי ישראל היא "אויב", עמה לא ניתן יהיה להשלים כל עוד בעלות בריתה, ובמיוחד ארצות הברית תומכות בהרגלה לצאת למלחמת מנע, מעשה של תוקפנות האסור על פי החוק הבינלאומי.

באפריל 2008 נתן אסד ראיון לעיתון בקטאר, בו מסר כי מזה כשנה מתקיימים מגעים עם ישראל, בהם משמשת טורקיה כמתווכת. במאי 2008 אישר ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט מידע זה.

אסד מצא את עצמו במצב חמור בעקבות מלחמת עיראק. נטען כי המשטר הסורי סייע לסדאם חוסיין להחביא את הנשק להשמדה המונית. הפעולה הצבאית האמריקנית בעיראק עוררה חששות כי אם לא יחול שינוי משמעותי במשטר בנוגע לזכויות האדם, מדיניות הנשק הבלתי קונבנציונלי והתמיכה בטרור, תהיה סוריה בין הבאות בתור שתטופלנה בדומה לעיראק. הקונגרס האמריקני חוקק חוק (Syria Accountability Act) לפיו סוריה הינה האחראית לפעולות המחבלים הפועלים מתחומה, חוק הנחשב לצעד בדרך לסנקציות כלכליות שספק אם כלכלתה הרעועה של סוריה תוכל לעמוד בהן. אסד אמנם פעל על מנת למנוע מעבר של גורמי טרור בגבול בין סוריה ובין עיראק ופגיעה בחיילים האמריקנים המוצבים בעיראק, אך רצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, והחשדות כי המשטר הסורי הוא שאחראי לרצח, הביאו למשבר נוסף ביחסה של ארצות הברית אל המשטר הסורי.

ביחסיו עם העולם הערבי שיפר אסד את היחסים עם אש"ף, וניסה לבנות יחסים טובים עם מדינות ערב השמרניות.

תקיפת הכור הגרעיני בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקיפת הכור הגרעיני בסוריה

בספטמבר 2007 הותקף הכור הגרעיני בסוריה על ידי חיל האוויר הישראלי. לפי גורמים בממשל האמריקאי, הושמד בתקיפה כור גרעיני בשלבי בנייה מתקדמים, שנועד לייצור פלוטוניום. הכור נבנה על ידי אסד בסיוע קוריאה הצפונית.‏‏ סוריה הכחישה כי היה במקום מתקן גרעיני, ולטענתה פוזרו שרידי האורניום במקום על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי.‏[4] ב-28 באפריל 2011, אישרה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, כי היעד שהותקף היה "כור גרעיני בבנייה", לאחר שנדחו כל טענות סוריה לגבי מקור שרידי האורניום, והיא אף הואשמה בהסתרת מידע, בעקבות סירובה לאפשר לפקחי הסוכנות לבחון את שרידי המתקן שהופצץ.‏[5]

מהפכת הארזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהפכת הארזים

לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי בפברואר 2005 נוצרו משברים חמורים ביחסים בין סוריה ללבנון, וכן ביחסים בין סוריה לבין הקהילה הבינלאומית.

כתוצאה מן המחאות העממיות של אזרחי לבנון נגד הרצח ונגד המשטר הסורי שנתפס כאחראי לו, אשר החזיק כוחות צבא בלבנון, מחאות שידועות בכינוי "מהפכת הארזים", נאלץ אסד להביא לנסיגת כל הכוחות הסוריים מלבנון. סוריה נותרה אומנם בעלת השפעה של ממש בלבנון, בעיקר באמצעות ארגון הטרור חזבאללה השולט בפועל במדינה, ולבנון עודה תלויה בכלכלה הסורית, אך נסיגת הצבא הסורי מלבנון היוותה מהלומה למוניטין של אסד ושל משטרו.

מבוכה נוספת נגרמה למשטר הסורי כאשר בכירים סורים הואשמו במעורבות ברצח על ידי המשקיף הבינלאומי מכליס, אשר מונה לבדיקת הפרשה על ידי האומות המאוחדות. בסמוך לפרסום הדו"ח של מכליס, התאבד הבכיר הסורי ע'אזי כנעאן, ששימש כשר הפנים, וזאת לאחר שנחקר על ידי גורמי האו"ם.

מעורבותו האישית הישירה של אסד ברצח לא הוכחה. הוא הכחיש מעורבות סורית כלשהי, והבטיח להסגיר ולהאשים כל אדם שיימצא כי השתתף בקשר לרצח חרירי, אך סירב להחקר בעצמו, וסירב לאפשר חקירתם של בכירים סורים אחרים.

הצהרות בנוגע לישראל ולעם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 בנובמבר 2000 השווה אסד את מדיניות ישראל לנאציזם.‏[6]

ב-5 במאי 2001, בעת ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני בסוריה, טען שהיהודים אחראים למותו של ישו, וכן שניסו לרצוח את מוחמד:

"היהודים, שעינו את ראשוני הנוצרים, הם שמענים כעת את בני העם הפלסטיני... היהודים פועלים להרג העקרונות בהן דוגלות שלוש הדתות הגדולות, בדיוק כפי שהרגו את ישו הנוצרי, וניסו להרוג את הנביא מוחמד",‏[7]

במרץ 2006 בעת ראיון לרשת טלוויזיה אמריקאית פקפק בממדי השואה, בטוענו כי זו התפיסה הרווחת במזרח התיכון והשווה אותה למתרחש בסכסוך הישראלי-פלסטיני:

"היה טבח נגד היהודים במלחמת העולם השנייה. כמה נהרגו אני לא יודע ואיזה סוג של טבח, האם ביריות או גאז, אנחנו לא יודעים. אני לא מומחה ולא עשיתי מחקר בנושא. היה טבח נגד יהודים ונגד אחרים... מה שקורה בפלסטין זה אותו דבר. אנחנו לא חיינו באירופה בזמן ההוא. מה שקורה בפלסטין משפיע עלינו בצורה ישירה. לא המספר חשוב אלא העיקרון. מאה אלף נהרגו בעשור האחרון בפלסטין. לא חשוב אם מאה אלף או מיליון אלא העיקרון".‏[8]

החל משנת 2008 החל אסד להצהיר בפומבי כי הוא חפץ ביחסי שלום עם ישראל, וכי הוא פועל לקידום שאיפה זו במגעים לא ישירים בתיווך ממשלת טורקיה. אסד הציב שני תנאים לכינון יחסי שלום בין המדינות, נסיגה מלאה של ישראל מרמת הגולן, וחסות של האומות המאוחדות לשיחות ישירות בין הצדדים.‏[9] אסד המשיך בהצהרות אלה אף לאחר שפסקו שיחות השלום בתיווך טורקיה, אשר נוהלו בתקופת ממשלת אולמרט. ב-18 במרץ 2010, בעת פגישה עם נשיא איטליה ג'ורג'ו נפוליטנו אמר כי "סוריה מעוניינת להגיע לשלום כולל והוגן... באמצעות מגעים עקיפים בתיווך טורקי".‏[10]

ההתקוממות בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה

ב-26 בינואר 2011 החל גל מחאות והפגנות בסוריה כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011. התמשכות והתגברות ההפגנות ברחבי המדינה, במשך יותר משנה, הצביעה על כך שמדובר בהתקוממות עממית רחבת היקף. בהפגנות השתתפו רוב תושבי המדינה, המשתייכים לאסלאם הסוני (כ-80% מהאוכלוסייה) וכן בני מיעוטים דרוזים וכורדים. ההתקוממות מסכנת את שלטונו הדיקטטורי של אסד, שמתבסס על בני העדה העלאווית, שמחזיקים בכל המשרות הבכירות במשק ובתפקידי הקצונה בכוחות הצבא והביטחון הסוריים. במאי 2011 הכריז נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לראשונה, על הרחבת הסנקציות שהוטלו על בכירי השלטון בסוריה, כך שיכללו גם סנקציות אישיות נגד בשאר אל-אסד, סגנו, ומספר בכירי שלטון נוספים שמקורבים לו.

במהלך ההתקוממות, שאסד ניסה לדכא באמצעות ירי מנשק חם של כוחות חמושים, ואף ירי טנקים והפצצות מהאוויר נגד אוכלוסייה אזרחית, נהרגו מעל 70,000 אנשים, נפצעו עשרות אלפים, ונעצרו אלפי תושבים נוספים.

ביוני 2014 זכה בבחירות לנשיאות סוריה ברוב של 88.7% מול שני מתמודדים אלמונים, ויחל את כהונתו השלישית. הבחירות נערכו רק באזורים שבשליטת ממשלו, ללא השתתפות המורדים.‏[11]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשרי משפחה מהווים יסוד חשוב בפוליטיקה הסורית. אחדים מבני משפחתו הקרובה ביותר של חאפז אל-אסד זכו לעמדות בכירות בתוך הממשלה, הצבא ומנגנוני הביטחון מאז עלותו לשלטון ב-1970, בראש ובראשונה בשאר עצמו. בנוסף, משפחות אל-אסד ומח'לוף צברו הון עתק, שחלקים ממנו הגיעו לשבט העלאווי שאליו הם משתייכים. להלן רשימת קרוביו החשובים ביותר של בשאר:

  • חאפז אל-אסד, אב. נשיא סוריה החל משנת 1970 ועד למותו בשנת 2000.
  • רפעת אל-אסד, דוד. לשעבר מפקד דיוויזיית משמר הרפובליקה ובכיר במנגנוני הביטחון. שוהה בגלות בצרפת החל משנת 1984, לאחר ניסיון הפיכה כושל.
  • ג'מיל אל-אסד, דוד. חבר פרלמנט, מפקד על כוח קומנדו. נפטר בשנת 2004.
  • אניסה מח'לוף, אם.
  • באסל אל-אסד, אח. היורש המיועד. מת בתאונת דרכים בשנת 1994.
  • מאג'ד אל-אסד, אח. ככל הנראה סבל מפיגור מסוים. מת ממחלה בדצמבר 2009.
  • מוקדם (סגן אלוף) מאהר אל-אסד, אח. מפקד במשמר הרפובליקה. נמנה עם הנאמנים ביותר לבשאר ועל דמויות המפתח של "המשטר החדש".
  • ד"ר בושרה אל-אסד, אחות. רוקחת, מכונה "המוח" של הפוליטיקה הסורית. בעלת השפעה רבה על בשאר כמו גם על אביהם בשעתו. אלמנתו של גנרל אסֶף שווכאת.
  • גנרל עדנאן מח'לוף, בן-דודה של אניסה. מפקד דיוויזיית משמר הרפובליקה.
  • עדנאן אל-אסד, בן דודו של חאפז. מפקד מיליציית "פלוגות המאבק" בדמשק.
  • מוחמד אל-אסד, בן דודו של חאפז. בעל עמדה בכירה ב"פלוגות המאבק".
  • גנרל אסֶף שווכאת, גיס (בעלה של האחות בושרה). מפקד המודיעין הצבאי וסגן שר ההגנה. מהמקורבים ביותר לבשאר אל-אסד. נהרג בפיגוע התנקשות במלחמת האזרחים הסורית ב-18 ביולי 2012.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייל זיסר, בשם האב - בשאר אל-אסד, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2004.
  • פואד עג'מי, המרד בסוריה, תל אביב: עם עובד, 2013.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ReutersAssad wins 97.6% of vote en route to re-election victory, באתר הארץ, 29 במאי 2007
  2. ^ רועי נחמיאס (טור פרשנות), אחרי משאל העם: מה על סדר היום של אסד?, באתר ynet‏, 2 ביוני 2007
  3. ^ אתר חדשות BBC הבריטי, Syria's Assad wins another term, ‏29 במאי 2007
  4. ^ סוריה: ישראל שתלה אורניום באתר שהופצץ בדיר אזור, באתר הארץ, 4.3.2010
  5. ^ סוכנויות הידיעות, סבא"א: המתקן שהופצץ בסוריה היה כור גרעיני, באתר nrg‏, 28 באפריל 2011
  6. ^ עלי ואקד, אסד בקטאר: ישראל היא סוג של נאציזם, באתר ynet‏, 13 בנובמבר 2000
  7. ^ עלי ואקד ואיי.פי, אסד: "היהודים שעינו את הנוצרים מענים גם את הפלסטינים", באתר ynet‏, 6 במאי 2001
  8. ^ יצחק בן-חורין, אסד: שואה? הייתה הגזמה במספרים, באתר ynet‏, 28 במרץ 2006
  9. ^ David Ignatius, A New Partner In Syria? The Washington Post, 24.12.2008. p. A11.
  10. ^ נשיא סוריה, בשאר אסד: ישראל איננה פרטנר לשלום, באתר הארץ
  11. ^ ירון שניידר, כתב לענייני ערבים, ‏לא מפתיע: ניצחון מוחץ לאסד בבחירות, באתר ‏mako‏‏, ‏4 ביוני 2014‏


נשיאי סוריה

הרפובליקה הסורית: שוכרי אל-קוותלי - חוסני א-זעים - סאמי חינאווי - האשם אל-אתאסי - אדיב שישכלי - פאוזי סלו - אדיב שישכלי - מאמון אל כוזברי - האשם אל-אתאסי - שוכרי אל-קוותלי
הרפובליקה הערבית המאוחדת: גמאל עבד אל נאצר

הרפובליקה הערבית הסורית: מאמון אל כוזברי - עיזאת אל נוס - נאזים אל קודסי - לואיי אל-אתאסי - אמין אל-חאפז - נור א-דין אל-אתאסי - אחמד אל חטיב - חאפז אל-אסד - עבד אל-חלים ח'דאם - בשאר אל-אסד
דגל סוריה כיום