מיק ג'אגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיק ג'אגר
Jagger live Italy 2003.JPG

ג'אגר בהופעה חיה במילאנו שבאיטליה, 2003.

מידע כללי
מקור דרתפורד, קנט, אנגליה
שנות פעילות 1962—היום
סוגה רוקנרול
רוק קלאסי
בלוז
בלוז רוק
רית'ם אנד בלוז
רגאיי
קאנטרי
חברת תקליטים וירג'ין הקלטות
אתר אינטרנט האתר הרשמי

סר מייקל פיליפ "מיק" ג'אגראנגלית: Sir Michael Philip "Mick" Jagger; נולד ב- 26 ביולי 1943) הוא מוזיקאי, הידוע בעיקר כסולן להקת הרולינג סטונז. בנוסף לכך הוא שחקן, מפיק מוזיקה וסרטים ואיש עסקים. זכה בפרס גלובוס הזהב.

הקריירה של ג'אגר משתרעת על פני יותר מ-50 שנים, והוא תואר כ"אחת הדמויות הפופולריות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הרוקנרול". קולו וביצועיו הייחודיים, יחד עם סגנון הגיטרה של קית' ריצ'רדס, שהיו לסימן ההיכר של הרולינג סטונס בכל הקריירה של הלהקה. הוא מדורג במקום ה-16 ברשימת "100 הזמרים הגדולים" של מגזין הרולינג סטון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל ג'אגר נולד למשפחה ממעמד הביניים בבית החולים "ליווינגסטון" שבדרת'פורד בבריטניה. אביו, באזיל פאנשאווה ג'אגר, וסבו, דייוויד ארנסט, היו שניהם מורים; אמו, אווה אנסליי מרי סקאטס, מהגרת אוסטרלית, הייתה פעילה פוליטית קונסרבטיבית. ג'אגר הוא הבוגר מבין שני אחים. הוא חונך להמשיך בדרכו המקצועית של אביו, וכתלמיד מצטיין נשלח ג'אגר ללמוד בבית ספר תיכון פרטי ללימודים מתקדמים, שם עבר בהצטיינות את המבחנים, ומשם המשיך עם מלגה לבית הספר לכלכלה שבלונדון. בשנת- 1962 הוא החל ללמוד לתואר לראיית חשבון, אך נוכח בלימודים במשך שנה בלבד ולא סיים אותם. בנוסף קיים הסיפור כי סולק מבית הספר לאחר שנכנס אל תוך הספרייה על אופנוע. לאור המצב החדש, החליט ג'אגר לטפח קריירה מוזיקלית שהייתה שאיפתו העיקרית. ג'אגר סיפר כי "מאז ומתמיד אהבתי שירה, עוד כשהייתי ילד. הייתי חבר במקהלה של הכנסייה וגם אהבתי להקשיב לזמרים ברדיו או לצפות בהם בטלוויזיה".

ההחלטה לנשור מהלימודים לטובת קריירה מוזיקלית לא התקבלה ברוח טובה אצל אמו ואביו התנגד לכך נחרצות. ג'אגר עצמו אמר שהוא הבין את חוסר התמיכה של הוריו בעניין, ואפילו הוא פיקפק שקריירה מוזיקלית לטווח ארוך היא אפשרית. בשנים הראשונות הוא היה חבר בשתי להקות: Little Boy Blue ו-Blue Boys.

בגיל 18 החל ג'אגר להופיע לבדו כזמר, ללא כל הכשרה מוזיקלית קודמת, כולל קריאת תווים. הוא הופיע במועדונים שונים כמו מועדון "המרקי" המפורסם, וכן נהג להקשיב לאמני בלוז שונים, ויחד עם חבר ילדותו, קית' ריצ'רדס, למדו השניים לנגן דרך שמיעה מתמשכת לתקליטים.

הרולינג סטונז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרולינג סטונז

בשנת 1963 הקימו ג'אגר וריצ'רדס, יחד עם חבריהם בריאן ג'ונס, ביל ויימן, איאן סטוארט וצ'ארלי ווטס את להקת הרולינג סטונז (האבנים המתגלגלות). השם נבחר בהשראת שיר של אמן הבלוז מאדי ווטרס, "בלוז האבן המתגלגלת". סטוארט נופה בסופו של דבר מההרכב מאחר שלא תאם לתדמית שרצה מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדמן. אולדמן היה זה ששכנע את ג'אגר להשתמש בשם הבמה "מיק" במקום שמו המקורי "מייק", אם כי חבריו הקרובים של ג'אגר קוראים לו מייקל.

ג'אגר לא זכה להצלחה מיידית עם תפקידו כסולן הלהקה וראה בעצמו כתלמיד בית ספר נאיבי וביישן מול הקהל. אך כמו שחברי הלהקה למדו לנגן ולכתוב את השירים דרך חיקוי אמנים אחרים, כך ג'אגר למד את תפקידו בלהקה. במהלך ההופעות ברחבי אנגליה לצד מוזיקאים בעלי מוניטין כמו אייק וטינה טרנר וג'יימס בראון למד מהם ג'אגר ליצור את האינטראקציה עם הקהל, וכך אימץ לעצמו את סגנונו האישי.

בשנת 1965 הוציאה הלהקה את אחד משיריה המוכרים ביותר, שהפך לאבן דרך בהיסטוריה של הרוקנ'רול, Satisfaction. השיר, שנודע בריף הגיטרה המפורסם שלו, העלה את הלהקה לגדולות כאשר החלה לצבור מוניטין ברחבי בריטניה ומחוצה לה. במהרה לקחו ג'אגר וריצ'רדס חלק דומיננטי בכתיבת השירים והפכו לכותבי השירים הראשיים של הלהקה. ג'אגר עצמו החל לבסוף לזכות בהוקרה כסולן כריזמטי במיוחד, כאשר במקביל, תרומתו של ג'ונס, מייסד הלהקה, החלה להיות בקושי מורגשת.

במשך השנים הבאות החלו חברי הלהקה לזכות להכרה בתדמית השערורייתית שלה, לרוב בהקשר להוללות מינית ושימוש ניכר בסמים. בתקופה זו הוציאה הלהקה שניים מארבעת האלבומים המצליחים ביותר שלה: Beggars Banquet ו-Let It Bleed. מהאלבומים יצאו להיטים רבים כמו- Sympathy for the Devil, Street Fighting Man, Gimme Shelter, Midnight Rambler ו-You Can't Always Get What You Want. אולם, הרגלי השימוש בסמים של ג'ונס החלו לפגוע בלהקה, כאשר כמעט ולא יכל לתפקד או לנגן. בסופו של דבר, סולק ג'ונס מהלהקה ביוני 1969 וכעבור פחות משבוע, נמצא מת בבריכת ביתו ככל הנראה בעקבות תאונת טביעה.

במהלך תקופה זו, לקח ג'אגר פיקוד על הניהול הפיננסי של הרולינג סטונז עד היום, בעזרת הקולגה שלו, פרינס רופרט לוונסטיין. ג'אגר גם ניסה את כוחו במשחק בסרטים, Performance ו- Ned Kelly (שניהם מ - 1970). הם הוציאו אלבומים טובים מאמצע שנות ה -70 עד תחילת שנות ה -80. בשנות ה- 80, ג'אגר וריצ'רדס הסתכסכו על הכיוון המוזיקלי של הלהקה. ג'אגר רצה לעבור לכיוון של פופ וריקוד ואילו ריצ'רדס רצה להישאר נאמן לשורשיה של הלהקה בבלוז ורוקנרול.

קריירת סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984, ג'אגר החל להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו שסוגו יותר בכיוון הריקוד והפופ - She's The Boss, שוחרר בשנת 1985. בקיץ שנת 1985, ג'אגר ודיוויד בואי הוציאו גרסת כיסוי לשיר Dancing In The Street שהגיע לשיאו במצעדי הפופ בארצות הברית; כל ההכנסות ממכירתו נתרמו לסיוע ב- Live Aid.

בשנת 1986, הרולינג סטונס הוציאו את האלבום שלהם, Dirty Work. בשנים הקרובות, ג'אגר וריצ'רדס בקושי דיברו אחד עם השני וצלפו האחד על השני בעיתונות. במהלך תקופה זו, ג'אגר ניסה להפוך את קריירת הסולו שלו למוצלחת כמו של הרולינג סטונס. הוא השקיע את כל האנרגיה שלו באלבום סולו שני Primitive Cool ב- 1987. האלבום קיבל ביקורות מוצלחות מאלבום הסולו הקודם שלו, אך לא התקרב להצלחה של הלהקה. בעקבות הכישלון המסחרי של אלבום זה, ג'אגר חזר לחיקה של הרולינג סטונס ב -1989 בה שחררו את האלבום המצליח Steel Wheels ויצאו למסע הופעות מצליח. לאחר מכן, ג'אגר הקליט את אלבום הסולו השלישי שלו עם ריק רובין, Wandering Spirit בשנת 1993 וקיבל את הביקורות המוצלחות ביותר מכל אלבומי הסולו של ג'אגר. שנה לאחר מכן, האבנים התאחדו והוציאו את Voodoo Lounge, ויצאו למסע הופעות בינלאומי נוסף נרחב. במהלך שנות ה -90, ג'אגר חזר לשחק במספר סרטים שלא הצליחו מסחרית, Freejack (1992) ,  Bent  (1997), The Man From Elysian Fields (2001). בשנת 1997, האבנים התארגנו לאלבום חדש, Bridges to Babylon, ומסע הופעות של אצטדיונים מלאים ברחבי העולם. בשנת 2001 ג'אגר שחרר אלבום סולו, Goddess in the Doorway שכלל הופעות אורח של שמות גדולים כמו פיט טאונסנד, בונו, לני קרביץ, מיסי "עוון" אליוט, ג'ו פרי, וייקליף ז'אן, ורוב תומאס. בנוסף לעבודותיו עם הרולינג סטונס ועבודות הסולו, ג'אגר התארח במהלך השנים באלבומים של מגוון אמנים אחרים - הג'קסונים, פיטר טוש, קרלי סיימון, ד"ר ג'ון ועוד.

בשנת 2005, יצא האלבום A Bigger Bang שכולל בתוכו את השיר Sweet Neo Con, שמילותיו נכתבו בידי ג'אגר ויוצאות בגלוי נגד כהונתו של ג'ורג' וו. בוש. בפברואר 2006, בזמן שהופיעה הלהקה במהלך שידורי הסופרבול, נתבקש ג'אגר להשמיט מילים בעלי מסר מיני מהשירים שעמד לבצע, מכיוון שהיו ילדים בקהל. הוא לא עמד בבקשה, אך עקב כך דמם המיקרופון בקטעים אלו במהלך ההופעה‏[1]. הלהקה גם יצאה להופיע לראשונה בפוארטו ריקו, והכרטיסים להופעה אזלו במהרה ונמכרו במחיר של עד אלף דולר לכרטיס, פי שניים יותר מהמחיר המקורי. באפריל 2006, הופיעה הלהקה לראשונה בסין, בעיר שנחאי.

בשנת 2011 הקים יחד עם דמיאן מארלי, ג'וס סטון, דייב סטיוארט והמפיק ההודי א. ר. רחמן סופרגרופ בשם SuperHeavy שמנגנת שירים בסגנונות רגאיי ורוק.‏[2]

מיק ג'אגר ורון ווד בהופעה של הרולינג סטונז, 1975

נוכחות בימתית ייחודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים זכה ג'אגר למוניטין של אחד מסולני הרוק הגדולים ביותר, עם נוכחות בימתית ייחודית במיוחד. הופעותיו ברולינג סטונס הפכו להיות אחד מסימני ההיכר של הלהקה, באופן בו הוא נוהג לרקוד בזריזות בזמן שהוא שר. גם כיום (2013), בשנות השבעים לחייו, הוא אינו מפסיק לנוע בזמן ההופעות, דבר שמוזכר בשיר של להקת מארון 5, Moves Like Jagger.

האינטרקציה בינו לבין שאר חברי הלהקה בזמן ההופעות היא מעטה, אם כי פעמים רבות הוא מצרף את ריצ'רדס ורון ווד להיצטרף עמו לשירה. יצירת קשר ישיר עם אנשים בודדים מהקהל היא גם אחת מהתכונות המאפיינות אותו מבין רבים. כמו כן בזמן ההופעות נהוג בקרב הקהל לזרוק חפצים על הבמה, שג'אגר משליך אליהם בחזרה. מאפיין נוסף של ג'אגר בהופעות הוא החלפת פרטי הלבוש באופן עקבי.

תדמיתו הציבורית וחייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקרית בביתו של ריצ'רדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר באחת מהלהקות השערורייתיות והפרועות ביותר, מיק ג'אגר הפך להיות סיבה לשערוריות רבות או גילה מעורבות בהן. אחת מפורסמת התרחשה בשנת 1967, כאשר נעצרו ג'אגר וריצ'רדס והואשמו באחזקת סמים, לאחר חיפוש משטרתי מתוקשר בבית הכפר של ריצ'רדס, כשבנוסף, הזמרת וזוגתו לחיים של ג'אגר באותה תקופה, מריאן פיית'פול, נמצאה עירומה לחלוטין עטופה בשטיח פרווה. החיפוש, מסתבר, התקיים לאחר שכתב מהעיתון ניוז אוף דה וורלד יעץ למשטרה לחפש בביתו של ריצ'רדס, כחלק ממגמת העיתון להפיץ את הידיעה על שימוש בסמים בקרב קהילת מוזיקת הפופ.

באחד מהדיווחים של העיתון, התפרסם כי עיתונאי נכח במחיצת ג'אגר בזמן ששהה במועדון בלונדון, כשזה דיבר בגלוי על השימוש שלו בסמים, ואף הזמין מספר אנשים אליו הביתה "בשביל שאכטה". כשהדיווח התפרסם, התברר למרבה המבוכה שהעיתונאי בילבל בין ג'אגר לבריאן ג'ונס, וג'אגר תבע את העיתון על הוצאת דיבה.

אולם, דיווח מוטעה זה הוביל למעצרם של ג'אגר וריצ'רדס וסיקור המשפט פורסם בעמודים הראשיים ברחבי העולם. על אף טענתו של ג'אגר כי את הגלולות שנמצאו באחזקתו הוא קיבל תחת מירשם רופא, השניים הורשעו.

חומרת הענישה של השופטים כלפי השניים (מאסר ועבודות כפייה), גרמו להד רב ולזעם הציבור. המשפט הפך לנושא מאמרו של עורך מגזין "טיים", ויליאם ריס מוג, אשר טען שרק בגלל היותם מפורסמים "סומנו" ג'אגר וריצ'רדס כמטרה בעיני הרשויות, והעונש שקיבלו חמור יותר משל כל אדם אנונימי אחר. הערעור שהגישו השניים התקבל והם שוחררו מהכלא, אם כי האדם השלישי שנעצר איתם, סוחר האומנות רוברט פרייז'ר, ריצה את עונשו עד תומו.

שערוריית אלטמונט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שערורייה טראגית נוספת שזכתה עם השנים לתואר האירוע ש"הרג" את שנות הששים, מקורה בהופעה של הלהקה בפסטיבל אלטמונט בשנת 1969. להופעה פתוחה לקהל הרחב במגרש אופנועים, שכרו חברי הרולינג סטונז, בהמלצת הגרייטפול דד, כנופיית אופנוענים בשם "מלאכי הגיהנום" מאחר שהמשטרה לא הסכימה לאבטח אותו. שכרם של חברי הכנופיה הסתכם בחמש מאות דולר בלבד ובירה חינם. עם תחילת ההופעה נהיה ברור לכל כי התוצאה תהיה אסון כאשר הקהל, שהסתכם בשלוש מאות אלף איש, החל להתפרע, מה שגרם לחברי הלהקה לקטוע את ההופעה פעם אחר פעם. אולם, ההחלטה לשכור את כנופיית האופנועים הייתה מה שעלה ביוקר לכל הנוגע בדבר, כאשר במהלך ההופעה הכנופיה פצעה מספר צופים, ואף דקרה למוות אחד, צעיר שחור בן שמונה עשרה בשם מרדית' האנטר, אשר היווה איום כשהניף אקדח אל כיוון הבמה. כמו כן נטען כי החבורה סיפקה לקהל הצופים סמים במהלך ההופעה. שנה מאוחר יותר יצא הסרט התיעודי תן לי מחסה שעקב אחר מהלך ההופעה והרצח.

השמועות טוענות שחברי הלהקה, וג'אגר בפרט, לא רק שלא ניסו לעצור את המהומות, אלא גם עודדו אותן, כאשר בזמן שבו האנטר מת הלהקה ביצעה את השיר Sympathy for the Devil (סימפטיה לשטן). שמועה זו התבררה כמופרכת, שכן האנטר נדקר ארבעה שירים לאחר ביצוע אותו השיר. כך או כך, בעקבות לחץ תקשורתי, הלהקה הפסיקה לבצע את השיר במשך רוב שנות השבעים כשהופיעו בארצות הברית. שמועה מופרכת נוספת טענה שג'אגר, על אף ההשראה שלו ממוזיקת בלוז שחורה, הוא גזען ולא רצה שיהיו אנשים שחורים בקרב הקהל שלו. כל השמועות הנ"ל בוטלו לאחר ששוחררה הקלטה של ההופעה בה ג'אגר מנסה לשכנע את הצופים להפסיק עם האלימות.

מערכות יחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיק ג'אגר ידוע בין השאר בזכות מערכות היחסים שלו עם המון נשים מפורסמות במהלך השנים כמו כריסי שרימפטון, מריאן פיית'פול, מרשה האנט ובקשרים רומנטיים עם קרלה ברוני, אנג'לינה ג'ולי, לינדה רונסטאדט, אניטה פלנברג, טינה טרנר, לינדה מקרטני, הנסיכה מרגרט, מקנזי פיליפס ועוד. יש לו שבעה ילדים מארבע נשים שונות, והיה מושא שערוריות מין שונות במהלך השנים.

בתו הראשונה של ג'אגר, קאריס, נולדה כאשר היה בן עשרים ושבע, מהזמרת מרשה האנט. השניים מעולם לא נישאו ונפרדו זמן קצר לאחר הולדת בתם, מאחר שג'אגר החל מערכת יחסים עם ביאנקה מורנה דה מאסיאס, פעילה פוליטית וחברתית מניקרגואה.

בשנת 1971, התחתן ג'אגר עם דה מאסיאס, ששינתה את שמה לביאנקה ג'אגר ומאז זכתה להכרת הציבור. באותה שנה ילדה את בנה הראשון והשני של ג'אגר, ג'ייד. לזכותה של ביאנקה, אפשר לומר שג'אגר זכה לתודעה הבינלאומית. השניים חיו ביחד עד שנת 1978 והתגרשו באותה שנה.

לאחר הפרידה מביאנקה, ג'אגר החל מערכת יחסים עם דוגמנית העל ג'רי הול, כשהשמועות טוענות שהול הייתה האישה שהביאה לסיום הנישואין של ג'אגר וביאנקה. בשנת 1984 ילדה ג'רי הול את בתם הראשונה, אליזבת, כיום דוגמנית מצליחה בפני עצמה. הול הופיעה על מספר מאלבומי הסולו של ג'אגר, וכן הוא כתב עליה את השיר Miss You. השניים תכננו להתחתן, אך בשנת 1985, לאחר שילדה הול את בנם השני, ג'יימס לירוי אוגוסטין, טען ג'אגר בפומבי שהנישואין עם הול יהפכו אותו לקלסטרופובי. על אף זאת, השניים נישאו בשנת 1990 במהלך חופשה בבאלי, וזמן קצר מאוחר יותר נולדה בתם השלישית, ג'ורג'יה מיי ג'אגר, גם היא דוגמנית מצליחה ביותר. בנם הצעיר, גבריאל לוק ביורגארד, נולד בשנת 1997, כשג'אגר בן חמישים וארבע. שנתיים מאוחר יותר התגרשו השניים כשהדוגמנית לוסיאנה גימנז טענה שהיא בהריון מג'אגר, ובדיקת DNA הוכיחה זאת. הילד, לוקאס, נולד בשנת 1999.

מיק ג'אגר בהופעה, 2007

באותה שנה, כשהגישה הול בקשה לגירושין, היא גילתה שהיא וג'אגר מעולם לא היו נשואים. טקס הנישואין של השניים בבאלי מעולם לא הוכר כחוק בבריטניה וההד התקשורתי הצפוי בעקבות גירושין נוספים של ג'אגר לא התרחש. במקום זאת, ביקשה הול לבטל את הנישואין, ומערכת הזוגיות בת העשרים ושתיים השנים הסתיימה. על אף הסיום המכוער, הול טוענת כי ג'אגר הוא אב מסור והשניים חברים קרובים. יש לו דירה צמודה לשלה וכעת הם מסתדרים יחד יותר מבעבר. לאחר הפרידה מהול, ג'אגר לא התחתן עם גימנז, אך תומך באופן מתמיד בה ובבנם.

ג'אגר קיים במהלך שנות הששים המאוחרות מערכת יחסים עם הזמרת קארלי סימון. בשנת 1973, הקליטה סימון את הלהיט המצליח ביותר שלה, You're So Vain (אתה כה יהיר), שלטענתה נכתב על בן זוג לשעבר שהוא כה יהיר, וכמו שאומרות מילות השיר "אני בטוחה שאתה חושב שהשיר הוא עליך". מאז נישואיה, רבים חושדים כי השיר נכתב על וורן בייטי, או קט סטיבנס, או קריס קריסטופרסון, וכן או על ג'אגר, ששר יחד איתה בשיר. ג'אגר מעולם לא הוכיח את הטענה אם כי סימון אמרה כי הוא נכתב הן על ג'אגר והן על ביטי. בגירסאת הכיסוי מיוחדת לשיר עם ג'נט ג'קסון, רמזה סימון כי אכן מדובר בג'אגר.

סיפור נוסף שזכה לאמיתות ולסתירות כאחד הוא משולש אהבים בין ג'אגר לבין דייוויד בואי ואשתו אנג'לה. לפי שמועות שונות, היו קיימים יחסים אינטימיים במיוחד בין ג'אגר לדייוויד בואי, כאשר באוטוביוגרפיה שפרסמה אנג'לה בואי, נאמר כי תפסה את השניים יחד במיטה.

משנת 2001 ועד מותה בשנת 2014 היה ג'אגר במערכת יחסים עם מעצבת האופנה והדוגמנית האמריקאית ל'ורן סקוט (L'Wren Scott).

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים, זכו ג'אגר וריצ'רדס בפרסים על שותפות בכתיבת השירים כגון כניסה להיכל התהילה של הכותבים בשנת 1993, וניצחון בפרס המיוחד 'אייבור נובלו' לכתיבת שירים בשנת 2005.

בשנת 2002 נבחר במקום הרביעי כ'המוזיקאי הכי סקסי' על ידי VH1.

בשנת 2003 קיבל תואר אבירות מהנסיך צ'ארלס.

הופיע על השער של מגזין ה'רולינג סטון' עשרים פעמים. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1968, והאחרונה (עד כה) הייתה בשנת 2013.

נכון ל-2012, הונו עומד על כ-305 מיליון דולר.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • She's The Boss
  • Primitive Cool
  • Wandering Spirit
  • Goddess in the Doorway
אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Very Best of Mick Jagger
אלבומים בשיתופי פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Alfie (soundtrack, with Dave Stewart)
  • SuperHeavy (by SuperHeavy)
סינגלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charlie Is My Darling
  • Sympathy for the Devil
  • Performance
  • Invocation of My Demon Brother
  • Gimme Shelter
  • Ned Kelly
  • Umano non-umano
  • Wings of Ash
  • All You Need Is Cash
  • Fitzcarraldo
  • Burden of Dreams
  • Let's Spend the Night Together
  • Running Out of Luck
  • At the Max
  • Freejack
  • Bent
  • Mein liebster Feind (aka My Best Fiend)
  • Enigma
  • The Man from Elysian Fields
  • Being Mick
  • Mayor of the Sunset Strip
  • Shine a Light
  • Stones in Exile
  • Ladies and Gentlemen: The Rolling Stones
  • Some Girls: Live in Texas '78

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]