מקס פיין (מנהיג פועלים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקס פיין
לידה 30 באפריל 1866
לובביץ', רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 במרץ 1928 (בגיל 61) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית קברות מאונט כרמל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הבונד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מקס פיין
קברו של מקס פיין בבית העלמין היהודי "מאונט כרמל" בקווינס שבניו יורק

מקס פייןאנגלית: Max Pine‏; 18681928) היה מזכיר איחוד האיגודים המקצועיים היהודים בארצות הברית (ה"געווערקשאפטען") בראשית המאה ה-20.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בלובביץ' שברוסיה הצארית, נתייתם בגיל צעיר.

בשנת 1890 היגר לארצות הברית, שם עבד בתחילה כמוביל פחם ולאחר מכן היסב את מקצועו לחייט. בתקופה זו חלה במקצוע החייטות "אבטלה סמויה", ופיין מצא לעצמו זמן לחשוב על תנאי העבודה של החייטים ותוך זמן קצר נהיה למנהיג אהוד באיגוד החייטים.

ב-1897 החל לעבוד במערכת העיתון היידי פארווערטס, וב-1901 נכנס לעסקי הדפוס. במקביל החל לארגן פגישות פועלים שבהן הוחלט להקים את המפלגה הסוציאליסטית בעיר ניו יורק והיה המועמד הראשון של המפלגה למועצת העיר.

ב-1906 נטש את עסקיו לטובת משרת מזכיר בחברה העברית המאוחדת[דרושה הבהרה]. התפטר ממשרה זו בסיום שביתת האופים וחזר לעסקי הדפוס יחד עם בנו, ובמקביל עודד פעילות התאגדותית ומעמדית במגזרים השונים. במהרה הפך למנהיג תנועת העבודה היהודית בארצות הברית .

מסע לווייתו יצא ממערכת העיתון פארווערטס, והגיעו אליה עשרות אלפי פועלים. הוא נקבר בבית העלמין היהודי "מאונט כרמל" בקווינס שבניו יורק, סמוך לקברי שלום עליכם, מאייר לונדון ועוד[1].

מקס פיין והציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית דרכו היה פיין מקורב לתנועת הבונד, ששללה את הציונות וראתה בהשתלבות היהודים בארצותיהם את הדרך להמשך חיים יהודיים, בד בבד עם שמירת תרבות היידיש. אולם בשנת 1921, לאחר סדרת פגישות אישיות עם ברל כצנלסון[2], אשר נועדו לבסס את הקשרים בין פועלי ארץ ישראל לפועלים היהודים בגולה, שינה את דעתו והפך לתומך בציונות ולפעיל בסניף האמריקאי של מפלגת פועלי ציון. בהמשך אף ניהל את מגבית ההסתדרות בארצות הברית אשר גייסה הון שהציל את ההסתדרות מקריסה בשנות העשרים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לזכרו של פיין הוקמו בנוער העובד חדרי מלאכה להכשרה מקצועית, בהנהגתו של שמואל מסטצ'קין, שנקראו "חדרי המלאכה ע"ש מקס פיין". בתל אביב הפך חדר המלאכה לבית הספר המקצועי הראשון בארץ ישראל, בשנת 1929, בסיועו של המהנדס משה פלדשטיין. בית הספר הראשון קרוי היום מכללת מקס פיין. מפעל זה גדל ברבות הימים והיה לרשת בתי הספר המקצועיים עמל של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hyman J. Fliegel, The life and times of Max Pine, New York, 1959 (באנגלית)
  • רחל רוז'נסקי, מגבית הארגונים המקצועיים למען ההסתדרות ופעלי ציון באמריקה 1924 - 1932 בתוך יוסף גורני, יצחק גרינברג, אבי בראלי, מחברת עבודה לארגון עובדים: לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, שדה בוקר, 2000, עמודים 529 - 555

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקס פיין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלוויתו של מכס פיין, דבר, 28 במרץ 1928
  2. ^ אניטה שפירא, ברל, עם עובד 1980 עמוד 207