דיגלוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיגלוסיהיוונית διγλωσσία, "שפה כפולה") היא מצב לשוני־חברתי נדיר יחסית, שבו הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת גדול מאוד, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו־לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים.

המונחים "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" אינם מדויקים לגמרי בהקשר זה. "השפה הכתובה" אמנם משמשת בעיקר בטקסטים כתובים, אולם היא משמשת במצבים מסוימים גם בדיבור. באותו אופן, "השפה המדוברת" משמשת בעיקר בדיבור, אולם לעתים היא מועלית על הכתב. מסיבה זו יש המעדיפים את המונחים "שפה גבוהה" ו"שפה נמוכה" במקום "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" בהתאמה, אולם אין להבין מכך כאילו השפה המדוברת נחותה לעומת השפה הכתובה. בקהילות מסוימות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, "השפה המדוברת" אכן נתפסת כנחותה, אולם זה לא תמיד המצב, ובכל מקרה התפיסה הזו עשויה להשתנות במהלך ההיסטוריה. אפשר לומר כי "השפה הכתובה" או "הגבוהה" משמשת בעיקר במצבים רשמיים, בעוד "השפה המדוברת" או "הנמוכה" משמשת בנסיבות פאמיליאריות ופופולריות.

קהילות שמקיימות דיגלוסיה או קיימו דיגלוסיה בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב של דיגלוסיה קיים כיום בארצות ערב. בארצות אלה משמשת השפה הערבית הספרותית (اللغة الفـُصْحى, השפה המשמרת במידה רבה את לשון הקוראן והמסורות העתיקות) כלשון הכתיבה בספרים, בעיתונים, בנאומים, בקריינות של מהדורות חדשות ושל הודעות רשמיות ברדיו ובטלוויזיה וכיוצא באלה, בעוד ששפת הדיבור היומיומית היא אחד הניבים הערביים המקומיים, המשתנים ממקום למקום.

לוקסמבורג והקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיגלוסיה קיימת כיום גם בקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ, שבהן משמשת הגרמנית ה"גבוהה" (Hochdeutsch, הניב הנפוץ בגרמניה) כשפת הכתיבה, בעוד שפת הדיבור היומיומית היא גרמנית שווייצרית (Schweizerdeutsch). מצב דומה קיים גם בלוקסמבורג, אם כי בשנות ה־80 קיבלה הלוקסמבורגית מעמד של שפה רשמית נפרדת בלוקסמבורג בצד הגרמנית והצרפתית. על כל פנים, השפה הלוקסמבורגית, שאין לה מסורת כתובה, משמשת עדיין כמעט אך ורק כשפת דיבור, אם כי הועלתה גם על הכתב‏[1].

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1976 הייתה נהוגה דיגלוסיה גם ביוון. שפת הלימוד בבתי הספר ושפת הכתיבה, הייתה על-פי רוב "קתרבוסה" (Καθαρεύουσα), שפה שנוצרה מתוך נסיון לשמר את השפה היוונית הקלאסית, בעוד שפת הדיבור היומיומית כונתה "דימוטיקי" (Δημοτική), שהיא בעצם סדרה של ניבים יווניים שהתפתחו במהלך הדורות, תוך השפעה של שפות בלקניות אחרות, בעיקר טורקית. מאז שנות ה־80, שפת הלימוד בבתי הספר היווניים, ושפת ההודעות הרישמיות היא "דימוטיקי", והשימוש ב"קתרבוסה" דועך.

ארץ ישראל במאות 2–4 לספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל, בסוף המאה ה־2 לספירה, דעך השימוש בלשון חז"ל כשפת דיבור, והשימוש בארמית נעשה נפוץ. עם זאת, עדיין נכתבו חיבורים בלשון חז"ל במשך כ־200 שנה אחרי שהדיבור בה כמעט פסק. חוקרי עברית משערים, שהחל מסוף המאה ה־2 ובמשך 200 שנה בערך, נוצר בקרב היהודים בארץ ישראל מצב של דיגלוסיה – שפת הכתיבה, או השפה ה"גבוהה" הייתה עברית (לשון חז"ל), בעוד שפת הדיבור היומיומית הייתה ארמית (למעט כמה קהילות יהודיות קטנות). ארמית ועברית בלשון חז"ל הן שפות קרובות, הן מבחינת המוצא והן מבחינת ההשפעה ההדדית, ולפיכך המצב הלשוני הזה מתאים להגדרה של דיגלוסיה. החל מהמאה ה־5 לספירה דעך השימוש בלשון חז"ל גם כשפה כתובה והארמית החלה לשמש את היהודים בארץ ישראל בכל תחומי החיים.

אירופה הנוצרית בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה הנוצרית של ימי הביניים נעשה שימוש נרחב בלטינית כשפת כתיבה, אף על פי שהלטינית עצמה חדלה להתקיים כשפת דיבור, והיא התפצלה למספר שפות (איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, רומנית ועוד), שכבר היו שונות ממנה במידה ניכרת. השימוש בלטינית כשפת כתיבה החל לדעוך רק בראשית העת החדשה, ובתקופת הרנסאנס כבר נכתבו ספרים באיטלקית ובשפות אירופיות מדוברות אחרות. לטינית הייתה גם שפת התפילה של הנוצרים הקתוליים. הדיגלוסיה שירתה במידה רבה את האינטרס של הכנסייה בימים ההם - פשוטי העם לא יכלו לקרוא את כתבי הקודש ואת ספרי הפרשנות באופן ישיר, אלא רק בתיווך איש דת. אחד הצעדים הראשונים שבהם נקט מרטין לותר כשיצא נגד הכנסייה הקתולית היה תרגום כתבי הקודש הנוצריים לגרמנית.

דיגלוסיה בצרפת הימי ביניימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזורים הרומאניים ובכללם צרפת, השפה הלטינית הייתה הדומיננטית בהיווצרות השפה המקומית, משמע שבצרפתית יש יותר יסודות רומיים מאשר גרמאניים. בצרפת לא הייתה אחידות בניב בימי הביניים. בכל צרפת השפה המדוברת הייתה הצרפתית, אם כי בניב שונה בכל אזור, למשל בנורמנדיה ניב נורמני, בדוכסות בורגונדיה ניב בורגונדי (רק במהפכה הצרפתית הניב הפריזאי ניצח והשתלט על כל הצרפתית). השפה השנייה - השפה העליונה - הייתה הלטינית, בה השתמשו לצורכי פולחן, כנסייה, סקרמנטים, שפת התרבות ובאותיותיה כתבו, והיא נחשבה לשפת המשכילים ואנשי הכנסייה.

היהודים בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אצל יהודי ימי הביניים הייתה דיגלוסיה: השפה המדוברת אצל היהודים הייתה השפה המקומית, ומימי הביניים המאוחרים ניבים יהודיים של השפות המקומיות, ואילו שפות הכתיבה היו עברית וארמית (אצל יהודים אשכנזים מכונות שתי השפות "לשון הקודש"). כיוון שיהודים (בעיקר הגברים) למדו לקרוא ולכתוב עברית, הם השתמשו באותיות העבריות גם לכתיבת הניב המקומי שבו דיברו. לפיכך שפות יהודיות כגון יידיש, לאדינו או ערבית יהודית נכתבות באותיות עבריות. לעברית הייתה יוקרה תרבותית ומבחינה דתית נחשבה לקדושה, שכן זו שפת התורה וספרי הקודש. היא נחשבה גם לשפה מקורית ועליונה. את השפה העברית ידעו בעיקר הגברים.

דיגלוסיה בחברה היהודית-צרפתית בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשן המקרא היהודי-צרפתי רש"י כתב את פירושיו לתורה ולתלמוד בעברית. כיוון שגם היהודים שידעו עברית, לא הבינו מילים נדירות, קשות או עתיקות בשפה העברית רש"י תירגם אותן ללועזית, כלומר לשפה הצרפתית. למשל לפסוק ב' בפרק א' בבראשית נמצאת המילה "תוהו" שהיא קשה להבנה, לכן ראה רש"י צורך לתרגם אותה לצרפתית כדי שהיהודים הצרפתים יבינו את משמעותה. רש"י נהג להשתמש בלעזים (שימוש במילים משפת הארץ באותיות עבריות) 1,300 פעמים בפירושו לתורה ו-2,500 פעמים בפירושו לגמרא. התרומה הגדולה של הלעזים לבני התקופה היא בכך שהם סייעו ללימוד העברית ואם אוספים את כל הלעזים הרי לפנינו מילון של מילים עבריות קשות ולא שכיחות‏[2][3].

לא כל הטקסטים הדתיים נכתבו בעברית, שכן פיוטים נכתבו והושרו בשפת המקום, ואפילו הותר לקרוא את ההפטרה ואת הפרשה בלועזית כדי שהקוראים יבינו, ובמיוחד עבור הנשים שרובן לא ידעו עברית.

ההשלכות החברתיות של הדיגלוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחנה חדה בין "מצבים לשוניים" שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה חברתית־תרבותית יוצרת הדיגלוסיה הבחנה ברורה וחדה בין מצבים לשוניים שונים, מצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הגבוהה" (הכתובה) ומצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הנמוכה" (המדוברת). כך, למשל, כתיבת מכתב למשרד ממשלתי היא מצב לשוני של "השפה הגבוהה", לעומת שיחה בין ידידים שהיא מצב לשוני של "השפה הנמוכה". ההבחנה הזאת קיימת גם לגבי פעולה זהה בהקשרים שונים, למשל, כתיבת מכתב רשמי תהיה מצב של "שפה גבוהה" בעוד כתיבת מכתב לידיד תהיה מצב של "שפה נמוכה". אמנם, גם בקהילות לשוניות שאין בהן דיגלוסיה קיימת הבחנה בין רמות שונות של השפה, אבל ההבחנה ביניהן אינה כה חדה כמו בקהילה שמקיימת דיגלוסיה. ההבחנה החדה הזאת עלולה אף להביא למבוכה במצבי־ביניים. בעולם הערבי ניטש בעבר ויכוח, האם דיאלוגים בספרות יפה או במחזות יכולים להיכתב בשפה המדוברת, כדי שיישמעו אותנטיים, או שחובה לכתוב גם אותם בשפה הספרותית (בסופו של דבר התקבלו שתי הגישות, אם כי הגישה הרווחת יותר היום היא כתיבת דיאלוגים בשפה המדוברת, בייחוד כשמדובר במחזות ובסרטים). בטלוויזיה וברדיו מתנהלים ראיונות תוך עירוב של שתי השפות, בהתאם למצב הלשוני המסוים שאליו נקלע הריאיון (למשל: דיון באידאולוגיה, לעומת ענייני דיומא). מעקב אחרי שיחות וראיונות מסוג זה בקהילות לשוניות שמקיימות דיגלוסיה מצריך מיומנות לשונית גבוהה.

קושי ברכישת מיומנויות אורייניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיגלוסיה מקשה על רכישת מיומנויות אורייניות. קריאה וכתיבה מחייבים לא רק לימוד של שיטת הכתב גרידא, ולא רק העשרת אוצר המילים, אלא לימוד של שפה חדשה, שיש לה אמנם קשר לשפה המדוברת, אולם היא שונה ממנה במידה ניכרת. אחת המיומנויות האורייניות החשובות היא היכולת להבחין בין המצבים הלשוניים השונים, המחייבים כל אחד שפה אחרת, והיכולת לעבור בצורה חופשית בין מצב למצב (במקרים רבים, המעבר בין "השפה הנמוכה" ל"שפה הגבוהה" ולהפך הוא מהיר ובלתי־צפוי). במדינות מפותחות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, נלמדת השפה הכתובה ("הגבוהה") בעל־פה, עוד לפני שהושלם לימוד האלפבית. תוכניות טלוויזיה לילדים בגיל בית־הספר כוללות דיאלוגים בשפה הכתובה כדי לסייע לתלמידים לרכוש אותה גם אם הם עדיין אינם שולטים בקריאה וכתיבה.

השלכות על המחקר הבלשני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר הבלשני ההיסטורי דיגלוסיה נחשבת למצב בעייתי, שמקשה מאוד על חקירת שלבי ההתפתחות של השפה. שינויים בשפה המדוברת כמעט שאינם באים לידי ביטוי בשפה הכתובה "הגבוהה", והטקסטים שנכתבים בשפה המדוברת הם מעטים, ולפעמים אין בהם די כדי לתאר בצורה אמינה את השינויים שעברה השפה במהלך הדורות. מצד שני, מעט הטקסטים שנכתבים בשפה המדוברת מציגים תמונה אמינה יותר של השפה בתקופה שבה נכתבו, מאשר טקסטים דומים שנכתבו בסביבה לשונית שאין בה דיגלוסיה. בקהילות שמקיימות דיגלוסיה נעשה מאמץ רב לשמר את השפה הכתובה וליצור גרסה אחידה ומקובלת שלה. לעומת זאת, אם וכאשר נכתב טקסט בשפה המדוברת, הוא נכתב בצורה חופשית לפי מיטב הבנתו של הכותב, ולפיכך הוא משקף בצורה טובה את האופן שבו הוא משתמש בשפה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]