בדיחה

		יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: כולל רעיונות פרי הגותם של הכותבים השונים, מיון הבדיחות סתמי, נראה כמקפצה לסיפור בדיחות, לא אנציקלופדי.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

בדיחה היא סיפור מצחיק, שאורכו הוא מספר משפטים בודדים. הבדיחה יכולה להיות יצירה מוגמרת בפני עצמה, או להיות חלק מיצירה קומית ארוכה יותר (כגון מערכון) או להיות משולבת ביצירה שעיקרה אינו קומי, כגון חלק מנאום פוליטי או הרצאה חינוכית.

מרבית בני האדם מספרים בדיחות מידי פעם והתנסו, מעט, ביצירת בדיחות חדשות. אולם, יש אנשים שיצירה וסיפור בדיחות היא מקצועם; הם נקראים "בדחנים". יצירת בדיחות חדשות ומוצלחות דורשת יכולת היצירתיות גבוהה‏ ולבדחנים דרוש גם יש זיכרון טוב, המאפשר להם לחזור על בדיחות ששמעו בעבר‏.

יתרונות ושימושים

הבדיחה מעוררת צחוק הנחשב לבריא. הוא משחרר אנדורפינים ומשפר את מצב הרוח. בדיחות היוו נושא למחקר רציני מדעי, למשל עבודתו של זיגמונד פרויד: "בדיחות ויחסן לתת מודע".

הבדיחה גם ממלאת תפקיד חברתי. היא נותנת דימוי נעים, נוח ופתוח לאומרה, לכן כל מועמד לנשיאות בארצות הברית מקפיד למצוא לעצמו כותב בדיחות. בדיחות יכולות בקלות להוריד מהלחץ בשיחות חשובות, ולעזור לאנשים זרים לתקשר ביתר נוחות.

על פי המסופר בתלמוד היו תלמידי חכמים כמו רבה שפתחו את שיעורם בבדיחה, על מנת לפתוח את לב התלמידים לשיעור , טכניקה שמקובלת היום על חלק מהמרצים.

מהותה של הבדיחה

לרוב מובע בבדיחה בה רעיון פרדוקסלי או אבסורדי, שאינו לפי הרצף הרציונלי וההגיון המוכר לנו. בבדיחות חייב להיות אלמנט של הפתעה ושל אמירה שלא צפויה מראש, אחרת הבדיחה תהפוך לסיפור.

לשם הבנת בדיחות מסוימות יש להיות מצוי בקונטקסט או ברקע התרבותי שבו מסופר הבדיחה. כך בדיחות על פולניות מסופרות מתוך תפיסה מוקדמת על קרירותן ועל האופן שבו הן מקדשות את סבלן. "בדיחות קרש" הן בדיחות שאינן מצחיקות, מכיוון שאלמנט ההפתעה חלש בהן.

צחוקם של שומעי הבדיחה נובע מהסתירה בין הרעיון שבה לבין הלך החשיבה המקובל. כאשר מתברר שבניסיון לפתור את הסתירה הזו אין טעם, שהרי זוהי בדיחה ובדיחה גרידא, משתחררת האנרגיה שהשקיע המוח בהתמודדות עם הבדיחה, ואנרגיה זו יוצרת את הצחוק.

יתרונה של הבדיחה הינה בשנינותה ובקצרנותה. ככל שהבדיחה תהיה קצרה יותר ומפתיעה יותר, כך היא תחשב לבדיחה איכותית יותר. ככל שבדיחה הופכת לסיפור ארוך, לרוב היא מאבדת משנינותה ומפסיקה להצחיק.

היחס לאחר

אפלטון, ואחריו תלמידו אריסטו, הסבירו את הצחוק מהחלקה על קליפת בננה כשמחה לאיד. מכאן פתחו תורה שעל פיה צחוק נובע מלעג ומתחושת עליונות. תורות אלה אינן מסבירות את מרבית הבדיחות, ולכן הוסיף תומס הובס את הרעיון שבבדיחה אדם לועג לעצמו לאחר מעשה: "כמה טיפש הייתי קודם, לפני שהבנתי את העוקץ בבדיחה". כיום אין תורות העליונות זוכות לתמיכה מרובה.

ההבחנה בין "אני" ל"אחר" מאפשרת לצופה או לשומע לחוות תחושה של רווחה, המעוגנת ביסודה בתחושת ההקלה כי הוא אינו מושא ההומור ואינו נפגע ממנו. כאשר ההבחנה אינה קיימת, או שישנה קרבה גדולה בין ה"אני" למושא ההומור, מידת הרווחה והשעשוע שחווה הצופה או השומע מתמעטים וגם ההנאה שלו מן ההומור מתמעטת.

דוגמה טיפוסית לכך יכולה לשמש בדיחות על מוצאם של אנשים, המשעשעות בעיקר אנשים שאינם ממוצא זה. גם מחזה כמו החלקה על קליפת בננה או נפילה ישעשעו בדרך כלל את הצופים במחזה, אך לא את המחליק או הנופל עצמו. פעמים רבות, עם זאת, עשוי הומור העוסק בקהילה מובחנת כלשהי לשעשע את חברי הקהילה, כאשר הם סבורים—בצדק או שלא בצדק—שהם מובחנים ממושאיו האמיתיים של ההומור. דוגמה לכך ניתן למצוא בעורכי דין התולים על קירות משרדיהם את איוריו של דוּמה הלועגים לעוסקים במקצוע, מתוך סברה שחיצי ההומור של דומה אינם פוגעים בהם דווקא.

התייחסות הומוריסטית לעקרון זה ישנה בסדרת הטלוויזיה "משפחת סימפסון": לאחר שהומר סימפסון מאבד את רישיונו על נהיגה בשכרה, הוא נאלץ לקבל קורס נהיגה מונעת ולראות תמונות מזעזעות של תאונות שנגרמו כתוצאה מאלכוהול. בעוד שהקהל הצופה מזועזע מהמראות, הומר פורץ בצחוק ואומר "זה מצחיק כי זה לא אני" ("It's funny because it's not me").

הפתעה

הגדרה מוכרת ומתבקשת היא "הפתעה". בדיחות מפתיעות.

-דוקטור, האם אוכל לנגן אחרי הניתוח? - בוודאי. - נפלא! קודם לא ידעתי.

ההומור בבדיחה בנוי על הפער שבין ציפיותינו (המצב המוכר בו אנשים שנפגעו באיבר הדרוש לפרנסתם שואלים רופא אם יוכלו לעשות בו שימוש כמקודם) ותשובתו המפתיעה של האיש, שכלל אינו יודע לנגן בפסנתר.

אם נעקר את יסוד ההפתעה בבדיחה, ההומור ייעלם ממנה:

אדם שמעולם לא ידע לנגן על פסנתר מדבר אל הרופא שלו לאחר ניתוח ושואל: "דוקטור, עכשיו לאחר שעברתי את הניתוח, האם אני אוכל לנגן על הפסנתר?"

הדוקטור עונה לו: "ודאי!"

אומר האיש: "יופי! תמיד רציתי לנגן על פסנתר!"

בדוגמה זו, סולקה ההפתעה כבר בתחילת הבדיחה, ומסיבה זו היא אינה מצחיקה. מאותה סיבה בדיוק, רוב הבדיחות המוכרות לצופה או לשומע אינן מעוררות בו שעשוע או צחוק, משום שיסוד הפער וההפתעה נעלם מהן. במטבע דומה, מצבים הומוריסטיים החוזרים פעם אחר פעם ומוכרים מראש לצופה, הופכים פחות מבדחים ומשעשעים כאשר חוזרים עליהם פעם אחר פעם.

פעמים רבות, בנוי ההומור על שימוש ב"שלשות," כמו בפתיחה הקלאסית לבדיחות רבות: "רבי, כומר וקאדי נכנסים לבאר..." לרוב, מבוססות בדיחות מסוג זה על שתי דוגמאות דומות (לדוגמה, הכומר עושה כך, הרבי עושה בדומה לכך), כך שאצל השומע נוצרת מערכת ציפיות מסוימת בתוך מסגרת סיפור הבדיחה. הדוגמה השלישית ("אומר הקאדי...") היא זו הסותרת את מערכת הציפיות שיצרה הבדיחה עצמה.

תורות אי ההלימה

מרבית תורות ההומור מדברות על שתי תבניות חשיבה המופעלות על אותו חלק עולם. יותר מכך - שתי תבניות לא תואמות, ולכן נקראות תורות מסוג זה "תורות של אי הלימה". למשל, הבדיחה הבאה, שהיא המקור היווני לבדיחת ה"פילים בחיפושית":

- איך מכניסים ארבעה פילים לשתי עגלות?

- שניים בכל עגלה.

הבדיחה פותחת בתבנית חשיבה של "גודל" - השומע תוהה איך ייכנסו פילים גדולים לתוך עגלות קטנות. מתברר שתבנית החשיבה שבעל הבדיחה מתכוון אליה היא חשבונית - זוהי פשוט שאלה בחשבון.

בבדיחה הזאת לא סתם מופעלות שתי תבניות חשיבה, אלא מתחולל מעבר מתבנית אחת לאחרת. זוהי הגדרתו של איזק אסימוב: בבדיחה משתנה במפתיע זווית הראייה.

ארתור קסטלר, בספרו מעשה היצירה מדבר על מפגש של שתי תבניות חשיבה מרוחקות, והוא טוען שסוג מפגש כזה אחראי גם ליצירה אמנותית ומדעית. הוא נותן כדוגמה את הבדיחה הבאה:

הבעל חוזר לביתו ומגלה את הבישוף עם אשתו במיטה. הוא הולך לחלון ומנופף לאנשים בכיכר. הבישוף :שואל אותו מה הוא הוא עושה, והוא משיב: "אתה ממלא את תפקידי, אז אני ממלא את תפקידך".

תבנית החשיבה של נאמנות בחיי הנישואין מוחלפת בזו של מילוי תפקידים.

עמנואל קאנט טען שהומור נוצר מסיכול ציפיות - משהו רב משמעות מתגלה כהבטחה ריקה. הרברט ספנסר השתמש בהגדרה דומה - מעבר מגבוה לנמוך. שופנהאור טען שבדיחה נולדת מהפעלת מערכת מושגים לחלק עולם שהם אינם מתאימים לו.

בספרו הצחוק, מ-1900, טען אנרי ברגסון שאנחנו צוחקים כשאנו מגלים מכניות בפעולה שהייתה צריכה להיות אנושית. למשל, החלקה על קליפת בננה מגלה לנו שהגוף הוא חלק מן העולם הגשמי, ומציית לחוקי המכניקה ולאו דווקא לרצונו של המחליק.

סוגי בדיחות

קיימים סוגים רבים של בדיחות, אשר ניתן לסווג אותן בכמה מימדים. בדיחה מסויימת יכולה להתאים ליותר מקטגוריה אחת. לדוגמה: בדיחות החלפת נורה יכולות להתייחס לקבוצות החברתיות משתנות מבעלי מקצוע מסוים, קבוצה אתנית מסוימת או מאפיינים מאגדים אחרים.

שעשועי לשון

ערך מורחב – שעשועי לשון

שעשועי לשון ומשחקי מילים הם מגוון השימושים הנעשים בשפה לשם שעשוע, תוך ניצול סגולותיה של השפה. שעשועי הלשון יכולים להיות בעלי אופי הומוריסטי ולהיחשב כבדיחות.

בדיחות משחקי מילים

משחקי המילים מבוססים על כפל משמעויות שניתן למצוא בשפה. לעתים מתייחסים למטאפורה במובן הפשוט של המילים שהיא מיצגת, והבדיחה מצחיקה משום שהיא חורגת מהמשל הברור מאליו הגלום במילים. לעתים קרובות משלבים משחקי מילים בתוך ז'אנרים אחרים של בדיחה, כדי שהתוצר הסופי יהיה מתוחכם ומשעשע יותר.

בראיון עם יחיאל ספרא, המרבה להתעסק בהומור ובחידודים, הסביר את רברבנותו: "הצניעות היא נר לרגליי. לכן אני דורך עליה".

בדיחות של משחקי מילים בדרך כלל קשות להבנה לאנשים שלא אמונים על השפה, כיוון שמדובר בדרך כלל בדברים ייחודיים לשפה, ולרוב מדובר בדקויות קטנות, בידיעת ביטויים ובהחלפות של אותיות במילים דומות ולא ברעיון ששווה לנפש בכל שפה. "איך יודעים שדוד המלך היה חובב קטינות?
הוא התחתן עם בת שבע..."

איכות הבדיחה - בדיחות קרש

בדיחת קרש היא בדיחה בעלת שורת מחץ טיפשית. בדיחות קרש כאלה פופולריות בקרב ילדים, בשל פשטותן.

	"איש אחד הלך, הלך, הלך, התעייף והתחיל לרוץ."

לרוב, בבדיחת הקרש חוסר ההיגיון בולט מאוד והוא למעשה הגורם לצחוק, שכן בקרב מבוגרים חוסר היגיון אינו גורם לצחוק ולכן אינו מקובל בקרבתם.

ישנה קבוצה נוספת המשתייכת לבדיחות הקרש המתאפיינת בכך שאין כלל משמעות לוגית לבדיחה, כגון:

	"שני אנשים הלכו לים, האחד טבע והשני אוהב חומוס."

לעתים קורה שבדיחת קרש הופכת למצחיקה - לאו דווקא בגין תוכנה, אלא בגין סיבות חיצוניות לגמרי - למשל בגין היותה מסופרת כאילו הייתה מצחיקה. דוגמה קלאסית שהתפרסמה מאד בתרבות ההומוריסטית הישראלית - שאובה מתוך מערכוני הגשש החיוור:

• כמה?
• 7.
• מה 7?
• מה כמה?

הבדיחה האמיתית נוצרת אפוא מכך שבדיחת הקרש מוצגת כבדיחה אמיתית, בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה". דוגמא נוספת: משוגע (א): בוא נשתגע. משוגע (ב): השתגעתה?!!!

סוגי בדיחות על פי נושא

ישנן בדיחות המתמקדות בנושא או תחום תוכן מסויים.

בדיחות מקצוע

בדיחות מקצוע מתחלקות לשתי קטגוריות הן בדיחות הדומות לבדיחות אתניות בהתבססותן על סטריאוטיפים, רק שאלו סטריאוטיפיים על בעלי מקצוע מסוים ולא עדתיים. תת-סוגה היא הבדיחות על הפוליטיקאים, כנראה המקצוע המושמץ ביותר בבדיחות:

	"ילד, פוליטיקאי הגון וסנטה קלאוס ראו שטר של 20 דולר נופל על הרצפה. מי הרים אותו?" "הילד, כי שני האחרים לא קיימים."

בדיחות מגדר

בדיחות מגדר הן בדיחות המבוססות על דעות קדומות ועל דימויים רווחים שנוצרו למגדר מסוים, בצדק או שלא בצדק.

אחד מהסוגים הנפוצים של בדיחות מגדר הם בדיחות על בלונדיניות. "בדיחות הבלונדיניות" מציגות סטריאוטיפ של נשים בעלות מראה חיצוני מושך, רמת אינטליגנציה נמוכה ביותר ולפעמים גם מיניות מופרזת; הבלונדיניות בבדיחות מתוארות כחסרות כל הגיון.

דוגמה לבדיחה מסוג זה:

	בלונדינית וברונטית רואות בחדשות הערב גבר הנעמד על ראש בניין אמפייר סטייט ומאיים לקפוץ. הברונטית אומרת לבלונדינית: 'אני מתערבת איתך שהוא יקפוץ בסוף'. השתיים מתערבות וממתינות לראות מה יקרה. אחרי כמה שניות רואים כיצד מניף הגבר את ידיו וצולל מטה אל ההתרסקות. הבלונדינית שולפת שטר מהארנק ומושיטה לברונטית. הברונטית אומרת לה: "יש לי רגשי אשמה. האמת שכבר ראיתי בחדשות הצהריים שהוא קפץ". עונה לה הבלונדינית: "גם אני ראיתי, אבל לא האמנתי שהוא יקפוץ שוב".

לעתים אפשר לראות בבדיחות מגדר סוג של ביקורת שנאמרת בחיוך. למשל כלפי הסטריאוטיפ על הגברים לגבי רצונם האובססיבי להוכיח שליטה במצב ולא להפגין חולשה:

	מדוע המסע של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל ארך ארבעים שנה? כי הוביל אותם גבר, שלא רצה לשאול מהו הכיוון הנכון.

בדיחות אתניות

בדיחות אתניות מסתמכות על סטריאוטיפים שנושאים ציבורים ועדות שונים. כמו לגבי סטריאוטיפים מגדריים, הקצנתם של הסטריאוטיפים האתניים בצורה שלא תעלה על הדעת משעשעת ומחוללת צחוק.

לפעמים בדיחות כאלו נאמרות ברוח טובה, לעתים ניתן לראות אותן כחלק ממגמה לדכא, לזלזל ולהשפיל מיעוט. בתרבות של "תקינות פוליטית" בדרך כלל מקבלים בעין יפה בדיחה על קבוצה בעלת סטטוס גבוה יותר, מאשר התבדחות על חשבונו של ציבור המצוי בסטטוס נמוך, במיוחד אם מספר הבדיחה שייך בעצמו לקבוצה הנפגעת ממנה.

לפעמים, כדי לרכך את המסר המעליב, מחליפים את העדה הספציפית בביטוי "לא חשוב מאיזו עדה", אך כאשר מתוכן הבדיחה ניתן להבין לאיזה סטריאוטיפ אתני היא מכוונת, טעם הלוואי הגזעני נותר.

	בת תשעים מזמינה מורה פרטי שילמד אותה צרפתית. שואל אותה המורה: "בגילך עדיין חשוב לך ללמוד עוד שפה?" "כן, שמעתי שבגן עדן מדברים צרפתית" "ואם תהיי בגיהנום?", מקשה המורה בתימהון. "פולנית אני כבר יודעת מהבית."

בבדיחות האלו ישנן סטיגמות שונות לגבי כל קבוצה אתנית:

• פולנים - הפולניות גם לא נוטות לקיים יחסי מין.

	איזה רחוב קרוי על שם פולניה? "קרליבך".

• מרוקאים - עצבניים.

	איך מתחיל ספר בישול מרוקאי? קודם כל תירגעי.

• גרוזינים - עצבניים יותר מן המרוקאים, עד כדי יצירת מצב מסוכן, והם גם מרובעי ראש.

	למה גרוזינים לא יכולים לעשות רישיון לאופנוע? כי אין קסדות מרובעות.

• רומנים - גנבים.

	מה זה רומני על רומני על רומני? סולם גנבים.

• כורדים - רפי שכל וטיפשים.

	מה הבעיה בלהיות מרוקאי וכורדי? אתה עצבני ואתה לא יודע למה.

• פרסים - קמצנים.

	איזה נס קרה בפורים? פרסי עשה משתה.

בדיחות פוליטיות

בדיחות פוליטיות הן בדיחות שנושא הלעג העיקרי שלהן הוא אישים פוליטיים מפורסמים, מדיניות הממשל או לפעמים גם היסטוריה של המדינה. הם מהוות כלי לביטוי ביקורת העם על אי-הצדק במדינה, או על כך שהאנשים המנהלים אותה נראים כחסרי כישורים מתאימים. בדרך כלל לצורכי הבנת הבדיחות הפוליטיות, השומע צריך לדעת את הנושא עליו דנה הבדיחה. הבדיחות קשורות קשר הדוק לזמנן ולמקומן ואי אפשר להבין אותן ללא ההקשר שלהן.

תופעת הבדיחות הפוליטיות מאפיינת משטרים המגבילים את חופש הדעה של העם והבדיחות מהוות כלי עזר לביטוי הביקרות. במיוחד התופעה בלטה בברית המועצות, בה הוטלה צנזורה כבדה על כל כלי התיקשורת ההמונית. הבדיחות שסופרו מפה לאוזן ידעו לבטא את דעת העם הפשוט על המתרחש סביבו. משפט הפתיחה יש לך שתי פרות מאפיין סדרה של בדיחות פוליטיות.

	יוסיף סטלין איבד את המקטרת שלו וקרא לראש הק.ג.ב. לפתוח בחקירה. למחרת, סטלין מצא את המקטרת ואמר לראש הק.ג.ב. להפסיק את החקירה. ראש הק.ג.ב. השיב, "אבל כבר מצאנו 25 גנבים וכולם הודו במעשה!"

בדיחה זו מבוססת על כך, שבחקירות הק.ג.ב. הרבה פעמים הומצאו מעשים פליליים, בלי שום הוכחות מוצקות. וידוי במעשים פליליים, שהושג לפעמים באיומים, היווה ראיה יחידה לביצוע העבירה.

בדיחה פנימית

ערך מורחב – בדיחה פנימית

בדיחה פנימית (או בדיחה פרטית) היא בדיחה שהבנת ההומור בה מותנית בידע מוקדם, צורת חשיבה או תפיסה, שיש רק לאנשים השייכים לקבוצה מסוימת. ידע, צורת חשיבה או תפיסה אלה אינם רווחים בכלל האוכלוסייה, ולכן הבדיחה עשויה להצחיק רק את אנשי הקבוצה אליה היא מיועדת.

בדיחות מקצועיות

בדיחות מקצועיות הן בדיחות המתבססות על ידע מקצועי מסוים, ולכן מובנות לעוסקים בתחום זה, ואינן מובנות, או מובנות פחות, לאלה שמחוץ לתחום זה. בדיחות המתחילות ב"יש לך שתי פרות" מדברת אל העוסקים במדע המדינה יותר משהיא מדברת אל יתר בני האדם, בזכות הבנתם הטובה יותר של הרקע ליצירת ההגדרות השונות שמרכיבות את הבדיחה. הבדיחה "מדוע עשרת בני המן אינם יכולים להיות בסיס למרחב וקטורי? מפני שהם אינם בלתי תלויים" היא בדיחה שתשעשע אך ורק מי שיש לו ידע באלגברה לינארית. ברגע שאדם צוחק ממנה הוא מאותת למספר: אנחנו שנינו מאותו מקצוע.

בדיחות המיועדות למבוגרים

ישנן בדיחות אשר בעקבות הנושאים, האופי וסגנון המילים שמאפיינות אותן אינן מתאימות עבור ילדים, אך נעשה בהם שימוש רב בקרב המבוגרים.

בדיחות גסות

כאמור, באופן כללי ניתן לומר שההומור מבוסס על סתירה בין המימרה ההומוריסטית לבין הלך החשיבה המקובל, והצחוק הוא הפורקן המושג כאשר מתברר שבניסיון לפתור את הסתירה הזו אין צורך.

על רקע זה אין פלא שהבדיחות הקשורות למין, המכונות "בדיחות גסות" הן סוגת הומור פופולרית ביותר, שהרי אין נושא שסביבו יש תפיסה של "אפשרי", "מותר" ו"אסור" כמו סביב המין.

טיבן של הבדיחות מסוג זה משתנה. חלקן מעודנות וחלקן בוטות וולגריות.

	"בנישואים טובים מי לובש את המכנסיים בבית?" "אף אחד."

זו דוגמה לבדיחה, המתבססת על שאלה "כשרה" לכאורה שהתשובה לה היא פרובוקטיבית. גם יש כאן הוצאה של משפט שלכאורה הוא מטאפורה ("מי לובש את המכנסיים בבית") אל מובנו הפשטני, דבר המאפיין בדיחות רבות.

ישנן בדיחות "כאילו גסות", המבוססות על רעיון הפוך. השאלה ההתחלתית מכוונת לכאורה בבירור אל תשובה מינית בוטה, שומע הבדיחה "נופל בפח" ומצפה לה, ולמעשה מסתיימת הבדיחה בצורה תמימה למדי.

	"איזה חלק בגוף, הקיים רק אצל גברים, מתחיל באות ז', מסתיים באות ן', ויש בשמו 3 אותיות?" "זקן."

בדיחות זוועה (או "הומור שחור")

סוגה אחרת של בדיחות היא בדיחות הזוועה. תת-סוגה מפורסמת שלהן היא בדיחות שנושאן השואה. בדיחות אלו מתבססות על חילול הטאבו הכרוך בנושאים שבהן הן עוסקות, והרעיון המקאברי שמאחוריהן הוא בלתי נסבל, עד כדי כך שהוא מצחיק.

בדיחות מקבריות מעודנות עוסקות בנושא המוות מבלי להיכנס לתיאורי זוועה של איברים קטועים, לדוגמה:

	עורך דין עבר למשרד גדול ומרווח. הוא מקבל זר פרחים מחברו ואליו מצורף כרטיס ברכה. עורך הדין פותח את הכרטיס ומופתע לגלות שנכתב בו: "תנוח בשלום על משכבך". הוא מתקשר אל חברו ושואל בזעם לפשר הדבר. הלה נבוך עד מאוד, מתקשר לחנות הפרחים ושואל איך אירעה תקלה שכזו. אומר לו בעל החנות: חביבי. לנו יש צרות יותר גדולות. להלוויה שלחנו זר ובו כתוב: "מזל טוב על המיקום החדש".

בדיחות שואה:

	איך התאבד היטלר? סגר את החלונות ופתח את הגז...

עוד בדיחת שואה:

	אדם אחד הלך בגטו עם פרוסת לחם עבשה בידו. לפתע בא אדם אחר, חטף את פרוסת הלחם מידו וברח. שאל אחד מעוברי האורח את הנשדד: מדוע לא רצת אחריו? הרי זהו האוכל היחיד שתקבל היום! ענה הנשדד: אל תדאג, אני זוכר את המספר שלו.

בישראל התפשטו גם סוגות כמו "בדיחות חיל הנדסה", המבוססות בדרך כלל על פנטומימה. מספר הבדיחה מתאר בתנועות ידיים איך חייל הנדסה, כביכול קטוע גפיים, עושה פעולות שונות, למשל הדלקת סיגריה, הזמנת בירה לחמישה או חיטוט באוזן. חלק מבדיחות אלה כולל גם פארודיות כגון:

	"חיל ההנדסה: הכומתה מכסף, הלב מזהב, הרגליים מפלטינה."

פארודיה זו מבוססת על סיסמת גיוס לחיל ההנדסה הישראלי, שחייליו חובשים כומתה כסופה וכן על העובדה שתותבות לקטועי רגליים עשויות רובן מפלטינה.

בשנים האחרונות נוצרה גם תת-הסוגה של בדיחות פיגועים המתארות סיטואציות מקבריות או משחקי מילים הקשורים לפיגועים שהתרחשו. למשל:

	"אשתו של אוסמה בין לאדן הפילה תאומים בחודש התשיעי."

עוד בדיחת פיגועים:

	כורדי הולך לעשות פיגוע. עומד באמצע הרחוב ומתקשר למפקד שלו: "המפקד, אני ברחוב, יש מסביבי מאה אנשים. להתאבד?" "לא, תלך למקום עם יותר אנשים" אומר המפקד. הכורדי הולך לקניון. מתקשר למפקד: "המפקד, אני בקניון, יש לידי אלף אנשים. להתאבד?" "כן, תתאבד מהר!" עונה המפקד. הכורדי שולף אקדח ויורה לעצמו בראש.

	יאסר ערפאת מתקשר לג'ורג' בוש שעות ספורות לפני אסון התאומים ואומר לו: "אני רוצה להביע תנחומים על האסון הנורא במגדלי התאומים. דע לך שאני מגנה באופן מוחלט התקפות נבזיות שכאלה." בוש: "יאסר, על מה אתה מדבר?" ערפאת: "אופס, שכחתי את הפרשי השעות."

ראו גם

• צחוק
• הומור
• קומדיה
• איגיון

לקריאה נוספת

• ערן כץ ולני רביץ, הצחוק הזה מזכיר לי ..., הוצאת מודן, 2006. איך לספר בדיחות.
• אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד.
• דני קרמן, ספר הבדיחות האדום, הוצאת מפה.

קישורים חיצוניים

• הומור - התבלין להוראה וללמידה
• ההומור כמנגנון הגנה בשואה