יוסי בנאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי בנאי
יוסי בנאי
עטיפת אלבומו האחרון של יוסי בנאי, "לאט"
מידע כללי
תאריך לידה 13 באפריל 1932
מקור ירושלים, ישראל
תאריך פטירה 11 במאי 2006
שנות פעילות 1958 - 2006
סוגה זמר עברי
חברת תקליטים ישראפון
הד ארצי
אן אם סי
סי בי אס
התקליט
הליקון
מדיה דיירקט
לוחית זיכרון על ביתו של יוסי בנאי ברח' שדרות ח"ן 29 בתל אביב

יוסי בנאי (13 באפריל 1932, ז' בניסן תרצ"ב - 11 במאי 2006, י"ג באייר תשס"ו) היה זמר, שחקן, פזמונאי, בדרן, קריין ובמאי תיאטרון ישראלי. חתן פרס ישראל ופרס התיאטרון הישראלי, שנחשב לאחד מגדולי אמני ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאי נולד וגדל בשכונת מחנה יהודה שבירושלים, בסביבות השוק, למשפחת בנאי, משפחה ענייה ומרובת ילדים שלימים הצמיחה אנשי תרבות רבים. אמו העידה, לדבריו, שגידלה ילדים בין כביסה לכביסה. הוא לא למד באופן מסודר, לא סיים את בית הספר העממי ואת השכלתו רכש בעצמו.

בנאי העלה יחד עם חבריו ועם אחיו חיים בנאי מופעים במסגרות לא מקצועיות. את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לאזור מגוריו שצפה בהם נפעם ובהשפעת אחיו הבכור, השחקן יעקב בנאי. הוא הצטרף לתוכנית הראשונה של להקת הנח"ל ב-1951 בתור בדרן.

כשחקן תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שירותו הצבאי למד בנאי בסטודיו למשחק של פאני לוביץ' ואף חתם שנתיים קבע בשביל להמשיך ללמוד אצלה‏[1]. לוביץ' אמרה לו בסוף לימודיו: "יוסף, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאין לך מה לחפש בתיאטרון". למרות זאת, בנאי גמר אומר בליבו להיות שחקן תיאטרון. הוא התקבל ללימודים בבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים.

באמצע שנות העשרים לחייו התפטר מ"הבימה" בשאיפה להיות שחקן עצמאי שלא יהיה כפוף למסגרת תיאטרונית ונסע לפריז, שם התחיל להיות מושפע מתרבות צרפת ובמיוחד מהשאנסונים. לאחר שובו ארצה החל לשחק על בימות התיאטרון והבידור. הוא שיחק לאורך השנים בהצגות תיאטרון רבות ב"הבימה" ובמרבית התיאטראות הגדולים בארץ, במחזות: "תל אביב הקטנה", "רביזור", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי", "מלאכת החיים", "קִין" , "הצמא והרעב" ועוד. הוא הרבה לשחק במחזותיו של ניסים אלוני, מחזאי שהשפיע עליו מאוד, בהם: "בגדי המלך", "הצוענים של יפו" ו"הכלה וצייד הפרפרים". ב-1963 הקימו אלוני, בנאי ואבנר חזקיהו את "תיאטרון העונות" והעלו את הצגתו של אלוני "הנסיכה האמריקאית", וכן את עיבודיו ליצירות צ'כוב, גוגול, פדו ומחזות משל אחרים, אך התיאטרון נסגר לאחר כשלוש שנים.

תפקידו האחרון בתיאטרון, בדמות דוד המלך, היה במחזה "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, בתיאטרון "הבימה", עליו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2005.

כיוצר בידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאי, מראשוני להקת הנח"ל, ביים בשנות החמישים והשישים גם מספר תוכניות ללהקה. ב-1961 הקליט ביחד עם יונה עטרי, אבנר חזקיהו וסשה ארגוב את תוכנית השירים "יוסי חזקיונה". בנאי העלה מספר גדול של תוכניות בידור שאת חלקן כתב בעצמו, כגון "ילדות קשה" (1964) ו"נישואין נוסח גירושין" (1973) אותן העלה יחד עם רבקה מיכאלי, "אני וסימון ומואיז הקטן" (1981), "שובו של הסוראמלו" (1992), ו"מיומנו של ישראלי שפוי" (2000), שכתב יחד עם דורון רוזנבלום. כמו כן כתב וביים חמש תוכניות בידור ללהקת הגשש החיוור בה חבר אחיו, גברי בנאי: "קסיוס קליי נגד חלפון" (1971), "אופסייד סטורי" (1974), "עובדים עלינו עבודה עברית" (1977), "קרקר נגד קרקר" (1980) ו"כוסות רוח" (1991).

בין מערכוניו הזכורים: מערכון עם רבקה מיכאלי "רבע עוף או בורקס" (המוכר יותר כ"מהנדס ואשת מהנדס") על השאיפה לכבוד ולסטטוס של הישראלים, והשירים ההומוריסטיים המשותפים "יוסף ג'ון רבקה ג'ון" על הפחד מידו של אבי חברתו ו"עברית קשה שפה" על קשיי השפה והקיום של העולים החדשים. ממערכוניו מתוכניות יחיד: "חלום שבדי" על חלום המתאר חיים משועממים בטירה שבדית והחזרה לחיים הישראלים מלאי המאבקים לאחר היקיצה, ומערכון בו מוזמן בנאי לעלות השמיימה כדי להשתתף בהצגת ענק של "המלט". בין המערכונים שכתב לגששים: "קרקר נגד קרקר" על מריבות גירושין, "שחקן כדורסל" על אב המתעקש להפוך את בנו לכדורסלן בעקבות ניצחונה של מכבי תל אביב ו"חתונת הדמים" על מפגש בין עדתי בעקבות חתונה מתוכננת.

הוא שיחק במספר סרטי קולנוע, בהם "חבורה שכזו" מ-1963, ארבינקא מ-1967, "חכם גמליאל" מ-1973 (יחד עם אחיו יעקב), וה"הגלולה" מ-1968, לתסריט של נסים אלוני בבימויו של דוד פרלוב.

כזמר ופזמונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסי בנאי נודע גם כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי, ובייחוד מוכרת אהבתו לשאנסונים צרפתיים. הוא הרבה לשיר שירים צרפתיים מתורגמים של ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל ואחרים, ואף הקדיש לכך מספר אלבומים וחלק מערבי היחיד שלו, כמו התוכניות משירי ברסנס "אין אהבות שמחות" מ-1969 ו"בנאי שר ומספר ברסאנס" מ-1997, והאלבום משירי ברל "אם נדע לאהוב" מ-1984. את מרבית השירים הצרפתיים תרגמה למענו נעמי שמר, הידוע בהם היה השיר "אהבה בת עשרים" של ברל. בנאי ביצע גם מספר שירים מקוריים של שמר, ביניהם "על כל אלה" ("על הדבש ועל העוקץ") שהפך ללהיט גדול ואהוב. בנאי, שהיה מזוהה עם השמאל, הסתייג מאוד מהכיוון הפוליטי שהשיר תפס בעת פינוי ימית.

אף על פי שעזב את ירושלים לאחר הצבא, הייתה העיר מושא געגועיו, הוא הרבה לבקר בה והיה מזוהה עמה. בנאי כתב את השיר הידוע ביותר שלו "אני וסימון ומואיז הקטן" על סמך חוויות ילדותו בירושלים עליו ועל שני חבריו, האחים סימון ומואיז יאיר, שביחד העלו הצגות בפארק, רדפו על גגות אחרי יונים ונשבעו אמונים לכל הילדות, כמאמר השיר. על בסיס דמותו של אברהם סוראמלו, דמות ססגונית מירושלים, הוא כתב וביצע את תוכנית הבידור "שובו של הסוראמלו" והוציא ספר מסיפוריו העממיים.

שירים נוספים המזוהים עמו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי", "הגבירה בחום", "ערב עירוני", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה".

אלבום האולפן האחרון של בנאי כזמר היה "לאט" (2001). לאלבום זה תרמו לחנים שלום חנוך, אהוד בנאי, ארקדי דוכין, יהודה פוליקר ועוד. האלבום זכה לביקורות נלהבות, ותהליך העבודה עליו תועד בסרט הדוקומנטארי "מכתבים ברוח" בבימויו של רם לוי, שהוא גם שמו של ספר שהוציא בנאי לאור ב-2001.

לפני מותו החל בנאי בכתיבת טקסטים ובליקוט לחנים לאלבום חדש, אך נפטר לפני תחילת ההקלטות. האלבום יצא לבסוף בשנת 2012 בשם "יוסי בנאי - שירים אחרונים". את שיריו עיבד רע מוכיח וביצעו אמנים שונים, ובהם אהוד בנאי, ארקדי דוכין, ברי סחרוף ויובל בנאי. העבודה על האלבום תועדה בסרט שנשא את שמו ושודר בערוץ 8.

כקריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאי היה ידוע גם כקריין. הוא קרא טקסטים באירועים ותוכניות רבות. בין היתר שימש כקריין בתסכיתי רדיו ובסדרת הטלוויזיה התיעודית על תולדות הציונות "עמוד האש", הגיש עיבודים לסיפורי אגדות לילדים וכן לסיפור חייהם של מלחינים גדולים בשנות ה-80, קרא פרקים מספר תהילים לאלבום מיוחד שהוציא, וכן את שיריו של המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, באלבום שהוציא בשנת 1999 בשם "פגישה לאין קץ". את שני אלבומים אלו הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית יונתן בר גיורא.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאי נפטר ביום חמישי ה-11 במאי 2006 בגיל 74, ונקבר למחרת בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה בנים ושלושה נכדים. באותה השנה יצא כסינגל שירו האחרון של בנאי, "תרנגול כפרות" (יוסי בנאי / מיכה שטרית).

על שמו רחוב במספר ערים ובהן בית שמש, כפר סבא, נתניה ורמלה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאי הוא בן לדור הראשון של משפחת בנאי, אחיהם של השחקנים יעקב בנאי וגברי בנאי. מנישואיו הראשונים לאילנה נולד בנו, הזמר יובל בנאי, סולן להקת משינה, ונכדו הזמר אלישע בנאי, סולן להקת אלישע בנאי וארבעים השודדים. מנישואיו השניים לאביבה נולדו בניו דניאל ואריאל.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של בנאי על התרבות הישראלית הייתה רבה ביותר. הוא התפרס על פני מספר תחומים שבכולם הטביע חותם עמוק: הוא נחשב על ידי הקהל והמבקרים לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמתיים (במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. כתב מערכונים רבים, חלקם עבור אחרים וחלקם ביצע בעצמו, שיצרו שפה בידורית אשר השפיעה על דור של בדרנים בארץ ותרמו גם לשפה העברית המדוברת. הכניס לשפה ביטויים רבים כמו "עובדים עלינו", "זה רדיו?" ו"העולם מצחיק אז צוחקים" שנהפכו שגורים בפי רבים ויחד עם זאת, הקפיד ביצירותיו על רמה גבוהה שלא כללה מילים וביטויים גסים. היה זמר נשמה שברר שירים של מיטב היוצרים ואת חלקם כתב בעצמו וביצעם בהגשה בימתית, הוא "שיחק" את שיריו וקולו העמוק הדגיש במיוחד את מילות הטקסט. בנאי ונעמי שמר הביאו לישראל את השאנסונים הצרפתיים שלא היו מוכרים בארץ עד אז. לאחר מותו הספידו אותו פוליטיקאים ואמנים רבים בכינוי "גדול האמנים הישראליים של הדורות האחרונים".

בשנת 1998 זכה בנאי בפרס ישראל לתיאטרון, שם זכה לתיאור:

Cquote2.svg

יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו, בעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי, כותב ואיש הבימה הקלה. בסיפור חייו פוגשים אנו דובר ססגוני של הוויה ישראלית, ומייצג נאמן של אומנות הבימה בת שנותו. לכל אורך דרכו בסמטאות ילדותו בירושלים ועד כתיבת המערכונים של הגששים, דרך גלריה רחבה של דמויות מהעולם הקלאסי, מוליך אותנו בנאי בכישרון, באומנות ובפשטות למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים.

Cquote3.svg

במרץ 2013 הוקרן בערוץ 8 הסרט התיעודי "יוסי בנאי - אלבום פרידה". הסרט בבימויו של מיקי שטיינר, עוסק בעיקר בעשיית האלבום "שירים אחרונים", אשר יצא כ-6 שנים לאחר מותו.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תל אביב הקטנה (עם יונה עטרי, אבנר חזקיהו ואמנים נוספים, 1958)
  • יוסי-חזקי-יונה (עם יונה עטרי ואבנר חזקיהו, 1961)
  • הנסיכה האמריקאית (תיאטרון העונות עם אבנר חזקיהו, 1963)
  • ילדות קשה (עם רבקה מיכאלי) (1964)
  • רביזור (1965)
  • יוסי בנאי קורא את טור המלחמה של חיים חפר (1967)
  • יוסי בנאי מספר: תעלולי מקס ומוריץ (1967)
  • יוסי בנאי קורא: פיצפון תושב השמים (1967)
  • יוסי בנאי מספר ושר:חכמי חלם, הרשלה מאוסטרופול (1968)
  • חכמים בלילה (עם אילי גורליצקי) (1968) (2 תקליטים)
  • רומנסרו ספרדי (1969)
  • נישואין נוסח גירושין (1973) (2 תקליטים)
  • פרצוף של צועני (1973)
  • הגורילה (1974)
  • יוסי בנאי שר ברסאנס - אין אהבות שמחות (1974)
  • מאזן האהבות (1976)
  • יוסי בנאי (1979)
  • יוסי בנאי קורא מן התנך (1980)
  • אנונימוס בלפי הגדול (1980)
  • אני וסימון ומואיז הקטן - אברם אברם (1981)
  • אני וסימון ומואיז הקטן - על כל אלה (1981)
  • שיכור ולא מיין (1983)
  • אם נדע לאהוב - משירי ז'ק ברל (1984)
  • יוסי בנאי (1987)
  • ציפור הנפש (עם נורית גלרון, 1988)
  • שובו של הסוראמלו (1995)
  • יוסי בנאי שר ומספר ברסאנס (1997)
  • פגישה לאין קץ - יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן (1999)
  • לאט (2001)
  • האוסף (2003)
  • יוסי בנאי קורא תהילים (2005)
  • שירים אחרונים (2012)

תוכניות בידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "תל אביב הקטנה" (1958) מאת חיים חפר ודן בן אמוץ. בהשתתפות שחקנים נוספים.
  • "יוסי חזקיונה" (1961) – יוסי בנאי, יונה עטרי ואבנר חזקיהו. לחנים: סשה ארגוב.
  • "ילדות קשה" (1964) עם רבקה מיכאלי.
  • "חכמים בלילה" (1968). מאת ניסים אלוני. עם אילי גורליצקי.
  • "אין אהבות שמחות" (1969). שירי ז'ורז' ברסנס.
  • "נישואין נוסח גירושין" (1973) עם רבקה מיכאלי.
  • "מאזן האהבות" (1976).
  • "שירים מן הקיץ של החורף שעבר" (1977).
  • "אני וסימון ומואיז הקטן" (1981).
  • "שיכור ולא מיין" (1983).
  • "יוסי בנאי" (1988).
  • "שובו של הסוראמלו" (1992).
  • "ירושלים זה לא תל אביב" (1994).
  • "מיומנו של ישראלי שפוי". מאת דורון רוזנבלום (2002).
  • "מרוב אהבה" (2004). מיטב השירים והמערכונים.

סרטים שבהם השתתף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנונימוס בלפי הגדול, לילדים, ציורים - מיכל לויט, מודן, 1980.
  • האיש עם הסיפור בראש, לילדים, איורים - איציק רנרט, כנרת, 1987.
  • מסיפורי אברהם סוראמלו, ציורים - אורי ליפשיץ, זמורה ביתן, 1994.
  • כשאמא שלי הייתה מלכה, סיפורים לא ארוכים בשורות קצרות, זמורה ביתן, 1996.
  • אני שר להעביר את הזמן, זמורה ביתן, 1998.
  • מכתבים ברוח, מכתבים דמיוניים שכתב לאישים שהשפיעו על חייו, זמורה ביתן, 2001.
  • ג'ונג'ון, סיפור ושנים עשר תחריטים, יוסי בנאי, אלי אברהמי, גוטסמן, 2004. עם עובד, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי בנאי, "מכתבים ברוח", זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 2001, עמוד 42