משתמשת:Hanmir53/נאו-מרקסיזם

נאו-מרקסיזם הוא זרם פילוסופי, חברתי וכלכלי שתחילתו בשנות ה-20 של המאה ה-20, והמבוסס על שמירת מחויבות להנחות היסוד של המרקסיזם האורתודוקסי, יחד עם הצעת חידושים ביקורתיים ביחס אליו.

עיקרי הביקורת על המרקסיזם

הנאו-מרקסיזם שותף למטרתו של המרקסיזם האורתודוקסי לחיסולו של המשטר הקפיטליסטי, אולם הנאו-מרקסיסטים לא מקבלים את ההבחנה החד-משמעית של מרקס בין "מבנה הבסיס", דהיינו תנאי החיים החומריים, לבין "מבנה העל" הכולל תופעות תרבותיות, דת, פילוסופיה, אמנות, משפט ואידאולוגיה, ואינם מסכימים עם עקרון המטריאליזם הדיאלקטי לפיו מבנה הבסיס הוא זה שקובע באופן חד-כיווני את התפתחות תכניו של בניין העל ואת התפתחותה של החברה. לטענתם קיים יחס דו-כיווני בין שני המבנים ולכן מציעים לוותר על ההבחנה הדיכוטומית ביניהם. הנאו-מרקסיסטים רואים בתודעה של בני האדם כבעלת השפעה משמעותית ומרכזית על המערכת החברתית-כלכלית בה הם חיים, ולכן רואים חשיבות בחקירת התרבות ובהדגשת התפקיד החברתי שלה. לאור ביקורות אלה ההוגים הנאו-מרקסיסטים השונים מציעים הסברים חלופיים לתהליכים ההיסטוריים של המאה ה-20 ובעיקר להישרדותו של הקפיטליזם ולשינויים בתודעתם של בני האדם. מנקודת מבט סוציולוגית הנאו-מרקסיסטים מחברים בין המרקסיזם לבין תפיסותיו של מקס ובר לגבי הריבוד החברתי אותו ראה כמורכב משלושה ממדים שונים - מעמד, סטטוס ועוצמה.

הרקע ההיסטורי לביקורת הניאו-מרקסיסטית

מרקס תאר את תהליך ההתפתחות של החברה האנושית כמונע על ידי התפתחות כוחות הייצור - האמצעים הטכנולוגיים והטכניים, כאשר כל שינוי בהם מאופיין בהתנגשות בין המעמד השליט לבין המעמד המדוכא ואשר אופני הייצור החדשים מאפשרים לו לדרוש שינוי ביחסי הכוח בין המעמדות. השינוי אמור להגיע לאחר מהפכה שתביא את החברה לשלב התפתחותי גבוה יותר. בתחילת המאה ה-20 המרקסיזם צפה כי מעמד הפועלים שמנוצל על ידי בעלי ההון תחת השיטה הכלכלית והחברתית הקפיטליסטית יתאחד, ייזום מהפכה שבסופה אמצעי הייצור יעברו לבעלות הפרולטריון ותיווצר חברה חדשה, שוויונית. בפועל, ההתרחשויות במערב אירופה ובצפון אמריקה עמדו בניגוד לתחזיות אלה: ראשית, בניגוד לחוק הדלות הגוברת, שחזה את התרוששות מעמד הפועלים, התפתחות מדינת הרווחה במדינות המערב במחצית השנייה של המאה ה-20 תרמה לעלייה ברמת החיים, להפחתת המתחים המעמדיים ולחיזוק המשטר הכלכלי הקפיטליסטי. שנית, התחזית לפיה מעמד הפועלים יתאחד משום שיבין שהאינטרסים שלו משותפים התבדתה, ושוק העבודה המפולח הביא לפיצול בין קבוצות שונות של עובדים. בסופו של דבר לא רק שהמהפכה לא התממשה, אלא הקפיטליזם התחזק והתפשט בעולם.

במקביל, בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 ידיעות על הטיהורים של סטלין החלו להגיע למערב, וגרמו להבנה כי היישום של התאוריה המרקסיסטית בברית המועצות לא רק שלא הגשים את בשורת החירות והקדמה, אלא יצר מדינת משטרה טוטליטרית. הנפילה של משטר הקומוניזם הסובייטי ב-1985 והמשך התהליך במדינות אירופה המזרחית שחסו תחת חסותה של ברית המועצות, תמכו גם הם בהבנה כי לא ניתן להמשיך ולקבל את התאוריה המרקסיסטית כפשוטה, אלא יש לנסות לשכלל אותה ולהסביר את נקודות הכשל שלה.

נאו-מרקסיזם וביקורת התרבות

הגישה הנאו-מרקסיסטית מייחסת לתרבות באופן כללי שני תפקידים חברתיים מנוגדים - מצד אחד אישוש, או שעתוק המבנה החברתי הקיים, ומנגד שימוש בה ככלי חתרני המבקר את המציאות החברתית הקיימת וחושף את חוסר הצדק וחוסר השוויון בה. לאור השאיפה להחלפת השלטון הקפיטליסטי, הגישה מייחסת חשיבות וערך רבים יותר לאותם חלקים בתרבות הניתנים להבנה כמבטאים ביקורתיות כלפי המציאות החברתית הקיימת והוגים השייכים לזרם זה ניסו להציע הבנות שיאפשרו להבחין מתי וכיצד מתבצעים תפקידים אלה בתחומים השונים של התרבות. במסגרת זו ניתן להבחין בשלושה כיוונים מחקריים עיקריים שפעלו במהלך המאה ה-20:

אסכולת פרנקפורט

ערך מורחב – אסכולת פרנקפורט

קבוצת אינטלקטואלים מתחומים שונים שחברו בגרמניה בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20. המשותף לכולם היה הבסיס המרקסיסטי, אולם הם היו ערים למגבלותיו, וביקשו להרחיב את הביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם מן המוקד הכלכלי אל מוקדי תרבות וחברה. הם בחנו את הקשרים בין הכלכלה, התודעה והפסיכולוגיה של היחיד והשינויים בחברה ושאפו ליצור תיאוריה ביקורתית שתצביע על המנגנונים השלטוניים של החברה המערבית הקפיטליסטית. במסגרת זו הצביעו על דכאנותה של התרבות המערבית, ובעיקר של תרבות ההמונים ותוצריה - "חרושת התרבות". לטענתם, הפופולריות של חרושת התרבות מדכאת ומחסלת את התודעה בדרכי נועם. קהל הצרכנים מקבל אמנם מה שהוא רוצה, אך תוצרים אלה הופכים אותו לגוף צייתן וסתגלני, שבוי באידאולוגיות של בידור והנאה, ועומד חסר אונים מול אי הצדק, אי השוויון והניצול שיוצרים המבנים החברתיים הקיימים.

אסכולת בירמינגהם

אסכולה זו צמחה מתוך מרכז מחקרי שהוקם בשנת 1964 באוניברסיטת בירמינגהם שבאנגליה "המרכז ללימודי תרבות עכשווית" (Centre of Contemporary Cultural Studies - CCCSׂׂ) (אנ'). החוקרים באסכולה זו צמחו מרקע של מעמד הפועלים והתעניינו בשאלת התרבות מזווית מעמדית. מחקריהם בחנו את התרבות הפופולרית של מעמד הפועלים התעשייתיים - כגון הרגלי בילוי, מוזיקה ותיאטרון קהילתי - תוך ניסיון להתחקות אחר האופנים בהם פרקטיקות אלה עיצבו את דמותה התרבותית של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה. התרבות נתפסה בעיניהם כאוסף של פרקטיקות שמתקיימות בזירת מאבק על דומיננטיות תרבותית ולגיטימציה אזרחית, כלכלית ומעמדית. הם התבססו על החשיבה המרקסיסטית, והרחיבו את תחומי מחקריהם לבחינת הקשר בין תרבות לזהות - מגדרית, מעמדית, ועוד.

לימודי תרבות

ערך מורחב – לימודי תרבות

מאז שנות ה-20 של המאה ה-20 לימודי תרבות מהווים מסגרת של מחקר ותאוריה שמעוגנת במסורת החשיבה המרקסיסטית ומיישמת אותה במחקר התרבות בת זמננו. הדגש ההתחלתי של לימודי תרבות היה בתחום התרבות הפופולרית והמדיה, אך בהמשך הוא התרחב לתחומים כגון תפיסת הגוף ודימוייו, סביבה, זיכרון ועוד. התגבשותם של לימודי תרבות במובנם זה לכדי תחום מוגדר ונפרד הושפעה במידה מכרעת מפעילותה של קבוצת החוקרים חברי אסכולת בירמינגהם.

הוגים מרכזיים שפעלו מתוך הגישה הנאו-מרקסיסטית

גיאורג לוקאץ' (1885 - 1971), פילוסוף מרקסיסטי ומבקר ספרות יהודי-הונגרי שכבר בשנת 1923 ראה חשיבות בתהליכים המתרחשים בתודעה האנושית וערער על ההבחנה בין הבסיס הכלכלי לבניין העל האידאולוגי והתרבותי. לוקאץ' תיאר את תהליכי הניכור העוברים על התודעה האנושית תחת הקפיטליזם, ויצר את מושג ה"חיפצון" - התהליך בו התודעה האנושית הופכת להיות "חפץ" - פסיבית ונטולת יכולת לפעול לשינוי תנאי המציאות.

אנטוניו גראמשי (1891 – 1937), אינטלקטואל ומהפכן חברתי, ממייסדיה ומנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית באיטליה בשנות ה-20. האמין שהשלטון שורד לא רק אמצעות הכוח הכלכלי (אמצעי הייצור) והמדיני, אלא במידה רבה גם באמצעות השליטה בחיי התרבות והרוח. הציע את מושג ה"הגמוניה" במקום ה"אידיאולוגיה" של מרקס. ההגמוניה היא אוסף המנגנונים התרבותיים והכלכליים המאפשרים המשך השליטה של המעמד השליט בדרך של הסכמה וקונצנזוס.

ערך מורחב – אנטוניו גראמשי

תאודור אדורנו (1903 - 1969), מקס הורקהיימר (1895 - 1973) - חברים מרכזיים באסכולת פרנקפורט.

ערך מורחב – תאודור אדורנו

לואי אלתוסר (1918 - 1990), פילוסוף מרקסיסט צרפתי, היה דמות אקדמית בולטת בקרב המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ואחד התאורטיקנים המרקסיסטיים החשובים של המאה ה-20. בהגותו קרא תיגר על החשיבה המרקסיסטית האורתודוקסית ושינה את הנחות היסוד שלה לגבי חברה, היסטוריה, אידאולוגיה, מדינה והסובייקט.

ערך מורחב – לואי אלתוסר

מישל פוקו (1926 - 1984), פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם כמו גם התאוריה הביקורתית. פוקו מבקר את תפיסת הכוח כפי שהוגדרה בהגות המרקסיסטית באמצעות מושג ה"שיח" שהוא מציע, המגשר בין ה"הגמוניה" של אנטוניו גראמשי ו"מנגנוני המדינה האידאולוגיים" של לואי אלתוסר. כמו כן פוקו מבקר את התפיסה המרקסיסטית של התפתחות היסטורית לינארית.

ערך מורחב – מישל פוקו

פרדריק ג'יימסון (נולד ב- 1934), מרקסיסט, מבקר ספרות ותאורטיקן של ספרות. הנאו-מרקסיזם של ג'יימסון, עם הדגש שהוא שם על טוטאליות חברתית והיסטורית, מושפע רבות מהפילוסופיה של הגל, דרך עבודתו של ג'רג' לוקאץ' בהגות פוליטית מרקסיסטית וספרותית.

ריימונד ויליאמס (1921 - 1988), מלומד וולשי, סופר ומבקר, היה דמות משפיעה בשמאל החדש ובתרבות הרחבה יותר. כתביו על פוליטיקה, תרבות, תקשורת המונים וספרות תרמו משמעותית לביקורת המרקסיסטית על התרבות האומנות. עבודתו הניחה את התשתיות לנושא לימודי התרבות ולגישת המטריאליזם התרבותי.

ערך מורחב – ריימונד ויליאמס

ראו גם

מרקסיזם

כלכלה נאו-מרקסיסטית

לקריאה נוספת

• THE NEO-MARXIST SYNTHESIS OF MARX AND WEBER ON CLASS - פרק 3 בתוך הספר The Marx-Weber Debate, edited by Norbert Wiley
• The Neo-Marxist Legacy in American Sociology - מתוך:  Annual Review of Sociology 37(1) · August 2011 (חופשי להורדה)
• נאו-מרקסיזם ותקשורת: דן כספי, התפיסה הניאו-מרקסיסטית
• מרקסיזם, ביקורת מרקסיסטית, ביקורת ניאו/פוסט-מרקסיסטית - האנציקלופדיה של הרעיונות