גיאורג וילהלם פרידריך הגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "הגל" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט הטלוויזיה "הנחשול", ראו הנחשול.
גיאורג וילהלם פרידריך הגל
גיאורג וילהלם פרידריך הגל
תאריך לידה 27 באוגוסט 1770
תאריך פטירה 14 בנובמבר 1831 (בגיל 61)
זרם הגליאניזם
תחומי עניין לוגיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה של ההיסטוריה, מדע המדינה
הושפע מ אריסטו, עמנואל קאנט, יוהאן גוטליב פיכטה, פרידריך וילהלם שלינג, ז'אן-ז'אק רוסו, ברוך שפינוזה, הרקליטוס, פרמנידס
השפיע על קרל מרקס, פרידריך אנגלס, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר

גיאורג וילהלם פרידריך הגלגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 177014 בנובמבר 1831) היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים בעידן הנאורות.

הגותו של הגל תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטתו הייתה השפעה מכרעת על אסכולות פילוסופיות, כדוגמת האקזיסטנציאליזם, ועל תורת המטריאליזם הדיאלקטי שפיתח קרל מרקס.

הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל, ובפרט על הפאשיזם והקומוניזם.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל נולד בשטוטגרט שבווירטמברג, דרום-מערב גרמניה, למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עסק בשירות ציבורי. כילד הרבה הגל לקרוא ספרים, עיתונים ומאמרים פילוסופיים, בעיקר בהשפעת אימו. הוא היה ילד חולני וכמעט נפטר ממחלת האבעבועות השחורות.

הגל התחנך ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift - הסמינר של הכנסייה הפרוטסטנטית בווירטמברג), שם היה לחברם של הפילוסופים פרידריך שלינג ופרידריך הלדרלין. שלושתם כתבו יחד ביקורת אודות הפילוסופיות האידאליסטיות של עמנואל קאנט ושל תלמידו, יוהאן גוטליב פיכטה. הגל הושפע עמוקות מחיבוריהם של שפינוזה, קאנט ורוסו, ומהמהפכה הצרפתית שהתרחשה בתקופה זו.

לכתביו של הגל יצא מוניטין בשל הקושי שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הראשון שהופיע בדפוס היה "הפנומנולוגיה של הרוח". מאוחר יותר הוא פרסם את "האנציקלופדיה של מדעי הפילוסופיה", "המדע הלוגי", ו"(עקרונות של ה)פילוסופיה של המשפט". כמה חיבורים אחרים בפילוסופיה של ההיסטוריה, דת, אסתטיקה וההיסטוריה של הפילוסופיה חוברו מסיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו לאחר מותו.

המצבה על קברו של הגל בבית הקברות דורותנשטאדטישר בברלין

שיטתו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל ייסד שיטה היסטוריציסטית להבנת ההיסטוריה של הפילוסופיה ושל העולם עצמו, אותה הוא סיכם כ"התקדמות, שבה כל תנועה מתגלה כפתרון לסתירות שהיו בתנועה הקודמת". לתפישתו של הגל, התפיסה האינדיבידואלית השכלתנית של הפרט היא גשר הכרחי לפרט, אך מטרתה היא התממשות ביש בצורת "תבונה" והשתלבותו חזרה בתהליך ההיסטוריוסופי. שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו נבנים ומעוצבים על-פי ההיסטוריה של החברה שבה הוא חי. "רוח הזמן" (Zeitgeist) היא ההתגלמות הממשית של הגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון. ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם.

כל מאמץ אנושי, טען הגל, לא רק נבנה על בסיס מה שקדם לו, אלא גם מגיב לו ומבקר אותו. בתיאורים בני ימינו של הֶגֶלְיָאניזם, נהוג לחלק את הדיאלקטיקה של הגל לשלוש תנועות הקרויות "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה". הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו בדרך כלל, אף כי היא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה בתארו את היחס השורר בין הפרט לבין העולם. הגל אמנם מזכיר את שתי התנועות הראשונות, אך אינו מזכיר את ה"סינתזה" אלא את ה"שלם".

לדוגמה, לדידו של הגל גילמה המהפכה הצרפתית את הופעת הבכורה של החירות בחברה האירופית ("תזה"). אך המהפכה הייתה גם קיצונית: האלימות, שהייתה כורח המציאות בעת ביצוע ההפיכה, לא פסקה גם לאחר שהמהפכנים השמידו את יריביהם והשיגו את מטרתם. כתוצאה, התפוגגה החירות בשל תקופת הטרור הברוטלית ("אנטיתזה"). אולם, הסביר הגל, ההיסטוריה ממשיכה תוך לימוד מטעויותיה: רק אחרי החוויה הזו, ודווקא בגללה, ניתן לחשוב על קיומה של מדינה חוקתית המקנה חופש לאזרחיה, ומגשימה את האידאלים המהפכניים של חירות ושוויון ("סינתזה").

השפעת רעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו של הגל זכו לדיון ממושך, והייתה לו השפעה מכרעת על שורה ארוכה של הוגים.

הגליאנים ימנים והגליאנים שמאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים הצביעו על השפעתו של הגל על שני מחנות שונים: הגליאניות ימנית והגליאניות שמאלית (שחבריה כונו "ההגליאנים הצעירים").

ההגליאנים הימנים נמנו עם חוג תלמידיו של הגל באוניברסיטת פרידריך-וילהלמס-אוניברסיטט (היום אוניברסיטת הומבולדט של ברלין). חברי חוג זה תמכו באורתודוקסיה אוונגליאנית ובשמרנות פוליטית של תקופת הרסטורציה שלאחר נפוליאון. אלו פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. קרוב לוודאי שתפישותיהם היו הקרובות ביותר לאלו של הגל, שראה במדינה הפרוסית תחת שלטון בית הוהנצולרן את ההתגלמות המושלמת והאידאלית של הייעוד ההיסטורי.

ההגליאנים השמאליים לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת ו"קץ ההיסטוריה". לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. ההגליאנים הצעירים פירשו את רעיונותיו של הגל באופן מהפכני. פרשנות זו הובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית בתחום הפוליטיקה. אחד מהם, קרל מרקס, בנה על בסיס התפישה ההגליאנית את המטריאליזם ההיסטורי, תורה הגורסת כי ישנן התפתחויות בלתי נמנעות בהיסטוריה, ושאלו מובילות ליעד ברור — ובמקרה של מרקס, מהפכה אלימה וכינון דיקטטורה של הפרולטריון.

הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באוור, ארנולד רוג', דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פאורבך, מקס סטירנר, והמפורסמים מכולם קרל מרקס ופרידריך אנגלס. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו השראה לרעיונות רבי-השפעה כדוגמת האתאיזם, ההומניזם, הקומוניזם, האנרכיזם והאגואיזם.

מבין ה"הגליאנים השמאליים", כמעט לא היה אחד אשר הזדהה כהגליאני, ורבים מהם דחו בפומבי את מורשתו הפילוסופית של הגל. הביקורת שהוטחה בהגל על ידי ה"הגליאנים השמאליים" הובילה את הקו של הגותו של הגל לכיוונים רדיקליים חדשים התופסים נתח נכבד מהספרות העוסקת בהגותו של הגל.

השפעה במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20 עברה הפילוסופיה של הגל רנסאנס חשוב. מרקסיסטים בעלי נטייה פילוסופית ראו בו את האב הפילוסופי של המרקסיזם. הגישה ההיסטוריצסטית שהמאה ה-20 נטתה לה התאימה לרוח ההגליאנית וההכרה בחשיבות המתודה הדיאלקטית של הגל התעצמה, בין היתר בזכות הספר "היסטוריה ותודעת-מעמד" מאת ג'רג' לוקאץ', שתרם רבות להבאת הגל לידיעת המרקסיסטים. ספר זה חידש את ההתעניינות בהגל, אשר בלטה בחיבוריהם של הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו, ארנסט בלוך, אלכסנדר קוז'ב, גות'הרד גונתר ואחרים. הרנסאנס ההגליאני הדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח".

שני פילוסופים אמריקנים חשובים, ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום (שלעתים מתייחסים אליהם, בבדיחות הדעת, כ"הגליאנים של אוניברסיטת פיטסבורג"), הושפעו עמוקות מהגותו של הגל. ספרו של השמרן האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", הושפע מאוד מהמלומד ההגליאני אלכסנדר קוז'ב.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל השתמש בשיטתו הדיאלקטית על מנת להסביר את כל ההיסטוריה של הפילוסופיה, של המדע, של האמנות, של הפוליטיקה ושל הדת. ברם, מבקרים מודרניים רבים הצביעו על נטייתו של הגל לתיאור לא-שלם של המציאות ההיסטורית על מנת לתאר את ההיסטוריה בהתאם לתבנית שהוא יצר.

יש המבקרים את הגותו של הגל בטענה כי היא כוחנית וגאוותנית, הרואה את תקופתה ומקומה כפסגת העולם. קרל פופר, המבקר את הגל בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", גרס כי שיטתו של הגל היא הצדקה נסתרת לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, שליט פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפליא לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19.

למול ראייה מבקרת זו של הגל כאפולוגיסט של הכוח המדיני וכאחד ממבשרי הטוטליטריזם של המאה ה-20 טען הרברט מרקוזה בספרו "הגיון ומהפכה: הגל ועלייתה של התאוריה החברתית", כי הגל לא היה אפולוגיסט לאף מדינה או צורת סמכות רק משום שהיא הייתה קיימת: עבור הגל, המדינה תמיד צריכה להיות רציונלית. עמדה זו אומצה וגם פותחה בספרו של שלמה אבינרי "תורת המדינה של הגל" והשפיעה בשנות ה-80 על שינוי בגישה המחקרית להגל בעיקר בעולם האנגלו-סכסי, ואף בגרמניה, באיטליה וביפן.

ארתור שופנהאואר התנגד נחרצות לתורתו של הגל, בין השאר בשל ההיסטוריציזם של הלה, וכינה את הגותו של הגל "פסבדו-פילוסופיה אובסקורציוניסטית" (כלומר, המנסה להסתיר). פילוסופים מודרניים רבים ההולכים בדרכי הפילוסופיה הבריטית והקאנטיאנית מתחו ביקורת דומה.

עוד בגנותו של הגל נטען, כי בכתביו השתמש במכוון בשפה ובסגנון קשים להבנה. לעתים מתקשה הקהל המודרני לעכל את רעיונותיו. זאת משום שהייתה לו ראייה אורגנית וטלאולוגית של החברה האנושית, המהווה ניגוד מוחלט להבנה המודרנית של זכויות הפרט ושל אקזיסטנציאליזם, שהוגים בני ימינו רואים כדבר מובן מאליו.

כתבים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הפנומנולוגיה של הרוח", 1806
  • "מדע הלוגיקה", 1812-1816
  • "אנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים", 1817-1830, מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
    • "הלוגיקה"
    • "פילוסופיה של הטבע"
    • "פילוסופיה של הרוח"
  • "פילוסופיה של המשפט" (ראה אור בעברית בתרגום גדי גולדברג ובלוויית מבוא מאת פיני איפרגן, הוצאת שלם, 2011)
  • "הרצאות על אסתטיקה"
  • "הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית"
  • "הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה"
  • "הרצאות על הפילוסופיה של הדת"
  • "מבוא לתולדות-הפילוסופיה"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה