מדינת רווחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מדינת רווחה הוא כינוי למכלול המנגנונים שמפעילה המדינה שמטרתם חלוקה-מחדש של המשאבים בחברה. מנגנונים אלו אוספים משאבים מהאזרחים - בעיקר בצורת מסים, אך לעתים גם בצורות אחרות - ומחלקים אותם מחדש באופנים הנתפסים כצודקים יותר. מנגנונים נפוצים של חלוקה מחדש הם מערכות חינוך ובריאות ציבוריות, קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי ועוד.

לפי התפיסה המקובלת כיום, כל המדינות הקפיטליסטיות הן מדינות רווחה, מכיוון שכולן עוסקות בחלוקה מחדש של משאבים חברתיים. עם זאת, הן נבדלות מאוד זו מזו באופן שבו הן עושות זאת.

האידאולוגיה שמאחורי מדינת הרווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת הרווחה היא מודל המהווה פשרה בין המודל הקפיטליסטי, התומך בשוק חופשי כמנגנון יחידי לחלוקת משאבים, לבין המודל הסוציאליסטי, לפיו על המשאבים להיות מחולקים באופן יזום ומתוכנן, בין אם על ידי המדינה או בדרך אחרת.

מדינת הרווחה שומרת מצד אחד על השוק כעל המנגנון העיקרי לחלוקת משאבים בחברה, אך מצד שני שואפת לספק לכל תושביה הגנה ממחסור ולצמצם עד כמה שניתן את אי-השוויון בין השכבות החלשות לאלה המבוססות בחברה.

במהלך המאה ה-20 נתפסה מדינת הרווחה אכן כפשרה - מצב בו כל אחד מהצדדים יוצא וחצי תאוותו בידו. תומכי הקפיטליזם נאלצו להשלים עם המיסוי וההתערבות בשוק, ואילו תומכי הסוציאליזם נאלצו להשלים עם קיומו של השוק החופשי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הציג הסוציולוג אנתוני גידנס את תאוריית הסטרוקטורציה ("הדרך השלישית"), שזכתה לעדנה עת אימץ אותה טוני בלייר, לימים ראש ממשלת בריטניה. תומכי גישה זו רואים בעצמם אנשי שמאל, אך מוותרים על השאיפה לביטולו של השוק החופשי. יעדם המוצהר הוא מדינת הרווחה - שילוב בין שוק חופשי לבין מנגנוני חלוקה מחדש.

התומכים במדינת רווחה מתבססים על המושג זכויות חברתיות - ההנחה כי במסגרת זכויות האדם נכללות, פרט לזכויות הפוליטיות ולזכויות האזרחיות, גם זכויות הקשורות במצבו החומרי, כגון הזכות לחינוך, הזכות לבריאות ועוד, וכי על המדינה מוטלת החובה לספק זכויות אלה.

לכן, טוענים התומכים ברעיון זה, השלטון חייב להבטיח את רווחת אלה הדורשים סיוע כגון קשישים, נכים, משפחות מרובות ילדים.

ברור מכאן, שאם השלטון עושה גם את כל אלה, הוא חייב לגבות יותר מיסים, ולחוקק חוקים מתאימים, כלומר להתערב יותר בחיי הפרט.

היסטוריה של מדינת הרווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגים של מדינות רווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנות ה-80 של המאה ה-20, נהוג היה למדוד מדינות רווחה על ידי השוואת האחוז שמהווה ההוצאה הציבורית מהתל"ג. חישוב זה התבסס על ההנחה ששיעור זה יהיה גבוה יותר במדינה שמחויבותה לחלוקה מחדש של משאבים היא גבוהה.

בשנות ה-80 נמתחה ביקורת על מדד זה. ראשית, נטען, הוא אינו מודד רק את מחויבותה של המדינה לחלוקה מחדש אלא מושפע גם מהתנאים הכלכליים והחברתיים במדינה. בעיה נוספת שזוהתה היא חד-הממדיות של מדד זה - בעזרת מדד זה ניתן לקבוע רק את המידה שבה מדינה היא מדינת רווחה, ולא ניתן להבחין בין מדינות רווחה שונות. לפי טענה זו, מדינות רווחה נבדלות זו מזו לא רק בכמות המשאבים שהן מחלקות מחדש, אלא גם באופן בו הן עושות זאת ובמטרות שהן מבקשות להשיג.

בעקבות ביקורת זו, הציג הסוציולוג גוסטה אספינג אנדרסן[1] מסגרת אלטרנטיבית לסיווג של מדינות רווחה, המתבססת על שילוב של מספר רב של פרמטרים, איכותנים וכמותניים כאחד. אספינג אנדרסן מציע לנטוש את הניסיון לבחון את היקף החלוקה מחדש של המשאבים, ובמקומו לבחון את העקרונות המנחים חלוקה מחדש זו.

במהלך השנים הוצעו מספר תיקונים לחלוקה שהציע אספינג אנדרסן. חלק מהתיקונים עסק בהתעלמותו של המודל מסוגיות של מגדר ואתניות. אחרים הוסיפו דגמים נוספים על אלו שבפרסום המקורי. חלק מהתיקונים נתקבלו על ידי הזרם המרכזי בסוציולוגיה, וחלקם שנויים במחלוקת. החלוקה המקובלת כיום מבחינה בין מספר סוגים של מדינות רווחה:

  • מדינת רווחה שאריתית (או: ליברלית): מדיניות זו מתבססת על ההנחה כי על האדם להשיג את מחייתו בשוק החופשי, ותפקידה של המדינה הוא להתערב רק במקרים בהם האדם אינו מסוגל לעשות זאת. מדיניות זו גוררת מדינת רווחה דו שכבתית - מתקיימת שכבה אחת של הטבות חברתיות לכל האזרחים, ושכבה נוספת של סעד, בעלת הטבות מזעריות המספיקות למחייה בקושי, וגוררות עימן סטיגמה למקבלי הקצבאות שכן על הנזקק להוכיח את עוניו כדי לקבל תמיכה. הבריאות, כמו החינוך או הפנסיה, נתפסת כסחורה בשוק ולא כזכות חברתית. לבסוף, מערכת הצדקה והפילנתרופיה זוכה לעידוד ממשלתי. מדיניות זו נהוגה בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, כמו ארצות הברית ובמידה מסוימת בריטניה.
  • מדינת רווחה קורפורטיבית: מדיניות המתבססת על מערכת מסועפת של הטבות, אך כאלה שאינן אוניברסליות אלא ספציפיות למעמד או לקבוצה תעסוקתית מסוימת (לדוגמה: הטבות פנסיוניות מיוחדות לחברי איגוד עובדי הרכבות). מודל זה איננו מוכוון לצמצום פערים כי אם להשגתה של יציבות חברתית, והוא יוצר בידול בין קבוצות חברתיות ובכך מקשה על התפתחותן של קואליציות בין-מעמדיות. יחד עם זאת, השירותים החברתיים במדינות אלו מפותחים באופן יחסי. מדיניות זו מקובלת בארצות מערב ומרכז אירופה (לדוגמה: צרפת, גרמניה, אוסטריה).
  • מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית: מדיניות זו מתבססת באופן המובהק ביותר על תפיסת הזכויות החברתיות. במדינה כזו ההטבות הן אוניברסליות ואינן מכוונות רק למעמד הפועלים אלא גם למעמד הביניים. לפיכך ההטבות המתקבלות גבוהות מהמקובל בסוגים אחרים של מדינת רווחה. מודל זה מבוסס גם על מדיניות שכר שוויונית באופן יחסי ועל ניסיון לצמצום מרבי של אי-השוויון בין גברים לנשים, באמצעות העלאת שיעור השתתפותן של נשים בשוק העבודה. מדיניות רווחה זו תרמה לשוויון חברתי וכלכלי, ולשיעורי עוני נמוכים מאוד בקרב משפחות חד-הוריות. מדיניות זו מאפיינת את ארצות צפון אירופה (לדוגמה: שבדיה, נורבגיה, פינלנד).
  • מדינת רווחה דרום-אירופי (או: פרטיקולריסטי-קליינטליסטי): ישנה נוכחות בולטת של רשתות קליינטים-פטרונים המאורגנות סביב תוכניות שונות של רווחה וביטחון סוציאלי, דהיינו, ישנן מערכות ביטחון סוציאלי מפוצלות ומקוטבות המאורגנות על בסיס קורפורטיסטי. מדיניות זו ננקטת באיטליה, ספרד, פורטוגל ויוון.

בשום מדינה לא מתקיים אחד המודלים המוזכרים לעיל באופן מובהק - מדינות נוטות אולי לקוטב כזה או אחר, אך בכולן מופיעים אלמנטים מכל הגישות.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת הרווחה כמנגנון מרבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמוזכר לעיל, מטרתה העיקרית של מדינת הרווחה היא צמצום פערים סוציו-אקונומיים בין השכבות השונות בחברה. אך מעצם העובדה שבמסגרת מדינת הרווחה מחולקים משאבים חברתיים, הופך המנגנון של מדינת הרווחה לאחראי, פרט לצמצום חלק מהפערים, גם לשעתוק פערים אחרים וליצירת נוספים. בכך פועלת מדינת הרווחה כמנגנון מרבד - היא יוצרת (או משחזרת) הבדלים בין קבוצות חברתיות שונות, ובכך תורמת להכלה או להדרה של קבוצות אלה ולעתים אף ליצירתן של קבוצות. שתי דוגמאות לאופן בו מתרחש תהליך זה:

  • במדינות רבות, ניתנות הטבות ספציפיות למשפחות. מכיוון שברוב ארצות העולם זוגות חד מיניים אינם יכולים להינשא ולכן גם אינם יכולים להקים משפחה שתהיה מוכרת על ידי המדינה, יוצרות הטבות אלה ריבוד על רקע של נטייה מינית [דרוש מקור].
  • בישראל היו נהוגות, מאז שנות השבעים, "קצבאות יוצאי צבא" (קי"צ) - קצבאות ילדים שניתנו לכל מי ששירת בצה"ל, כתוספת לקצבאות הילדים הרגילות. הסדרים מיוחדים הביאו לכך שגם חרדים וגם עולים חדשים זכו לקבל קצבאות אלה, וכך היחידים שלא זכו ליהנות מהן היו ערביי ישראל. מהלך זה מיקם אותם נמוך יותר בסולם הריבודי, וחיזק את הגדרתם כקבוצה. אם נסתכל, לדוגמה, על השאלה האם החלוקה בין מוסלמים לנוצרים בקרב קבוצה זו היא משמעותית או לא, בעיני חברי הקבוצה וגם בעיני מסתכל מן הצד, מהלך כזה יראה כי למעשה, שתי תת-קבוצות אלה נתונות באותה סיטואציה ולכן חשיבותו של הבדל זה תיטשטש. לעומת זאת, ההבדל ביניהם לבין הדרוזים, המשרתים בצבא, יודגש ולכן גם תודגש עובדת היותם קבוצות נפרדות. בסוף שנות התשעים בוטלו קצבאות יוצאי צבא, וקצבאות הילדים ניתנות באופן זהה לכל תושבי ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Esping-Andersen, Gosta (1990). The Three Worlds of Welfare Capitalism. Princeton