לואי אלתוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
לואי אלתוסר
תאריך לידה 16 באוקטובר 1918
תאריך פטירה 22 באוקטובר 1990 (בגיל 72)
זרם מרקסיזם, הסטרוקטורליזם
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, כלכלה
הושפע מ מרקס, מקיאבלי, שפינוזה, פרויד, גראמשי
השפיע על מישל פוקו, באדיו, גידנס, באטלר

לואי פייר אלתוסרצרפתית: Louis Pierre Althusser‏; 16 באוקטובר 191822 באוקטובר 1990), פילוסוף מרקסיסט צרפתי.

אלתוסר נולד באלג'יר ולמד באקול נורמל סופרייר שבפריז, שם הפך לאחר שנים למורה נערץ לפילוסופיה. אלתוסר היה דמות אקדמית בולטת בקרב המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ואחד התאורטיקנים המרקסיסטיים החשובים של המאה ה-20. בהגותו קרא תיגר על החשיבה המרקסיסטית האורתודוקסית, ושינה את הנחות היסוד שלה לגבי חברה, היסטוריה, אידאולוגיה, מדינה והסובייקט. אלתוסר נחשב לאחד התורמים המרכזיים למהפך הסטרוקטורליסטי שאירע בהגות הצרפתית בשנות ה-60, יחד עם קלוד לוי-שטראוס, ז'אק לאקאן ומישל פוקו, כתגובת נגד לאופנה האקזיסטנציאליסטית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתוסר כתב שתי אוטוביוגרפיות, "L'Avenir dure longtemps" (העתיד נמשך זמן רב) ו"העובדות". מסמכים אלו מספקים את מירב הידע על חייו.

אלתוסר נולד באלג'יריה הצרפתית, בעיר בירמנדראיס (Birmendreïs). הוא נקרא על שם דודו שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לאחר מות אביו, עבר עם אמו ואחותו הצעירה למרסיי, שם עברו עליו שאר שנות ילדותו. ב-1937 הצטרף לתנועת הנוער הקתולית. הוא הצטיין בלימודיו והתקבל למוסד היוקרתי אקול נורמל סופרייר שברחוב אולם שבפריז. הוא גויס לצבא במלחמת העולם השנייה, ולאחר נפילת צרפת נכלא במחנה אסירי מלחמה גרמני. שם פגש את ז'אק מרטן (Martin) והחל מעברו אל הקומוניזם. הוא נותר במחנה במשך שארית המלחמה, שלא כמו מרבית חבריו, שברחו כדי לחזור ולהילחם – דבר שייסר אותו אחר-כך.

בריאותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה יכול היה אלתוסר להשתתף סוף-סוף בקורסי האקול נורמל סופרייר. ואולם, בשל בריאותו הרופפת, נפשית וגופנית, קיבל טיפול חשמלי (electroconvulsive therapy) ב-1947. מתקופה זו ואילך סבל אלתוסר ממחלות נפש תקופתיות, עד סוף ימיו. בית הספר גילה התחשבות במצבו, והותיר לו לגור בגפו במרפאה של המוסד. אלתוסר חי עשורים רבים בתוך ה-ENS, למעט תקופות אשפוז.

לאחר מלחמת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1946 פגש אלתוסר את הלן ריטמן (Hélène Rytman), מהפכנית ממוצא יהודי-לטבי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. מאז הייתה הלן לבת לווייתו של אלתוסר עד שזה רצח אותה בשנת 1980.

אלתוסר הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית (CPF) ב-1948, בתקופה בה אינטלקטואלים דוגמת מרלו-פונטי החלו לאבד את אמונם במפלגה. באותה שנה עבר אלתוסר את מבחני ה-agrégation (מבחנים לקבלת משרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת) בפילוסופיה, עם דִּיסֶרְטַצְיָה על הגל, דבר שאפשר לו להפוך למדריך באקול נורמל סופרייר. בין תלמידיו הרבים הנחה אלתוסר גם את הפילוסופים מישל פוקו ואלן באדיו, ואת הפסיכואנליטיקן הלקאניאני ז'אק-אלן מילר.

לאחר הקונגרס המפלגתי העשרים ב-1956, מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב החל להוקיע את משטרו של סטלין. עבור מרקסיסטים רבים, כולל רוג'ר גרודי (Garaudy), התאורטיקן המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. פירוש הדבר היה איחוי השורשים ההומניסטיים של המחשבה המרקסיסטית, כמו למשל ב"תיאורית הניכור". אלתוסר, עם זאת, התנגד למגמה זו והזדהה, גם אם בזהירות, עם הקו הביקורתי של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

בחודשים מאי-יוני 1968, כשבפריז התחולל מרד הסטודנטים, היה אלתוסר בטיפול בשל התקף דיכאון, בקליניקה באזור פריז, ללא תקשורת עם החוץ. מאוחר יותר, למרות המעורבות של רבים מתלמידיו במאורעות, בחר לאמץ את הקו הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שתארה את הסטודנטים כקורבנות של שמאלנות "ילדותית", ואת האירועים כ"התקוממות אידאולוגית של המוני הנוער המחונך". כתוצאה מכך תקפו את אלתוסר לא מעט תומכים שלו בעבר. כתוצאה מהביקורת, תיקן כמה מעמדותיו, בטענה שכתביו המוקדמים כללו טעויות. בעבודותיו המאוחרות שינה באופן ניכר את כתיבתו.

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח אשתו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בנובמבר 1980 חנק אלתוסר למוות את אשתו. לפני כן היה שרוי מזה זמן בחוסר יציבות נפשית. על נסיבות המקרה ישנם עדיין ויכוחים, כשחלק טוענים שמדובר במעשה מכוון, ואילו אחרים רואים בו תאונה. אלתוסר טען שאינו זוכר במדויק את האירוע. מאחר שהיה לבד עם אשתו בעת ההתרחשות, קשה להגיע למסקנות חותכות. אלתוסר אובחן כסובל מאחריות מופחתת, ולכן לא נשפט, אלא אושפז במקום זאת בבית החולים הפסיכיאטרי סנט-אן. הוא נותר באשפוז עד 1983. לאחר שחרורו עבר לגור בצפון פריז וחי בהתבודדות כשהוא ממעט לפגוש אנשים ואיננו עובד עוד, למעט על הביוגרפיה שלו. הוא נפטר מהתקף לב ב-22 באוקטובר 1990 בגיל 72.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין עבודותיו המוקדמות של אלתוסר, לקרוא את הקפיטל, שכתב יחד עם כמה מתלמידיו (בינם אטיין בליבר [Balibar] ז'אק רנסייר [Ranciere] ופייר משרה [Macherey]), זכה להצלחה ולהשפעה רבה; הספר הוא קריאה פילוסופית חדשה של ספרו של קרל מרקס, "הקפיטל". המחקר בוחן את מעמדה הפילוסופי של התאוריה המרקסיסטית כ"ביקורת הכלכלה הפוליטית". השפעת הספר על התאוריה המרקסיסטית הושוותה להשפעת "החזרה לפרויד" של ז'אק לאקאן על התאוריה פסיכואנליטית. לאלתוסר היו קשרים מורכבים עם הפסיכואנליטיקן לאקאן, והשפעתו ניכרת בכתביו.

כמה מהעמדות התאורטיות של אלתוסר השפיעו מאוד על המחשבה המרקסיסטית, אף כי לעתים הגזים אלתוסר במכוון את טיעוניו כדי לעורר מחלוקות וויכוחים. במאמרו "על מרקס הצעיר" משתמש אלתוסר במושג השאול מפילוסוף המדע גסטון בשלאר, כשהוא מאתר "שבר אפיסטמולוגי" רחב בין הכתיבה ה"הגליאנית והפוירבכית" של מרקס המוקדם ובין הטקסטים המרקסיסטיים המאוחרים יותר שלו. מאמרו של אלתוסר מרקסיזם והומניזם הנו הצהרה נוקבת על האנטי-הומניזם שמצוי בתאוריה המרקסיסטית, וגינוי הניסיונות של מרקסיסטים שונים לקדם מושגים כגון "הפוטנציאל האנושי" או "יצורים-טיפוסיים" (Species-being), כפיתוחים של האידאולוגיה ה"הומניסטית" הבורגנית. מאמרו סתירות והיקבעות-יתר שואל את המונח היקבעות-יתר מהפסיכואנליזה, כדי להחליף את מושג ה"סתירה" במודל מורכב יותר של מצבים פוליטיים רבי-פנים (מושג שלו זיקה לתפיסת ההגמוניה שפיתח התאורטיקן המרקסיסט אנטוניו גראמשי.

אלתוסר מוכר, כמו כן, כתאורטיקן של מושג האידאולוגיה, ובה עוסק מאמרו הידוע ביותר, אידאולוגיה ומנגנוני מדינה אידאולוגיים: הערות לקראת מחקר. המאמר מבנה את מושג האידאולוגיה, שגם הוא פיתוח של תאוריית ההגמוניה של גראמשי; ואולם, בעוד שהגמוניה נקבעת כל כולה, בסופו של דבר, בידי כוחות פוליטיים, אידאולוגיה כמודל תאורטי נובעת גם ממושג ה"לא מודע" הפרוידיאני וממושג "שלב המראה" הלקאניאני, והיא מתארת את המבנים והמערכות שמאפשרים לנו לאחוז במושג של "עצמי" בעל משמעות ומובן. עבור אלתוסר, מבנים (structures) הנם מה שמפעיל דיכוי אך מה שהוא בלתי נמנע - אי אפשר לחמוק מהאידאולוגיה; לא להיות מוכפף (subjected) לאידאולוגיה. ההבחנה בין אידאולוגיה ומדע או פילוסופיה אינה כה חדה ומובחנת, משום שגם הם נוטלים חלק בהפעלתה.

השבר האפיסטמולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבר האפיסטמולוגי שבו דן אלתוסר אינו אירוע כרונולוגי, אלא תהליך. אין בו ניצחון מובטח אלא מאבק מתמיד נגד אידאולוגיה: "לאידאולוגיה אין כל היסטוריה", הוא טוען.

אלתוסר טען שהתאוריה המרקסיסטית לא הובנה באופן בסיסי ולא הוערכה כראוי. במשנתו גינה בחריפות מספר פרשנויות של כתביו של מרקס - היסטוריציזם, אידאליזם, אקונומיזם - בטענה שהן נכשלו בכך שלא הבינו שעם "מדע ההיסטוריה" שלו, ההיסטוריה המטריאליסטית, כונן מרקס עמדה מהפכנית באשר לשינוי חברתי. טעויות אלו נבעו, לדעת אלתוסר, מההנחה שכל גוף העבודה של מרקס ניתן להבנה כמכלול קוהרנטי.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]