משתמש:אורה כהן 148/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק חופש המידע נחקק על ידי הכנסת במאי 1998 ונכנס לתוקפו במאי 1999. החוק קובע את זכותו של כל אזרח ותושב לקבל מידע מרשות ציבורית, בכפוף למגבלות מסוימות המפורטות בו, שנועדו לאזן בין חופש המידע לבין זכויות ואינטרסים שונים כגון ביטחון המדינה וכדומה.

החוק בא להנהיג בישראל את מהפכת השקיפות באשר לפעולות הרשויות הציבוריות, בחייבו את הרשויות למסור לציבור מידע בעל אופי ציבורי. חוק זה מהווה מרכיב של זכות הציבור לדעת ולדעת תומכיו הוא נדרש לצורך מימוש ערכי הדמוקרטיה, שכן ללא זרימה חופשית של מידע לגבי פעילות הרשויות, לא יוכלו הבוחרים, לדעתם, להשפיע על אופי המדינה בצורה מושכלת.

משמעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות מחזיקים במידע רב שעליו להיות נגיש לציבור הרחב. אזרח או תושב, זכאי לקבל את המידע בו הוא מעוניין והרשות הציבורית מחויבת לספק לו את המידע המבוקש, למעט מקרים חריגים. עקרון זה חל על כל מידע - כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב.

חוק חופש המידע מעגן את זכותו של כל אזרח או תושב לקבל את המידע שבו הוא מעוניין מרשויות המוגדרות כרשויות ציבוריות בהתאם לחוק חופש המידע. הרשות מחויבת לספק לו את המידע המבוקש, למעט מקרים חריגים שבהם קיים סייג בחוק המאפשר לרשות שלא למסור מידע. לפי ס' 2 לחוק חופש המידע, עיקרון זה חל על כל מידע המצוי ברשות הציבורית שהוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב. קבלת המידע תינתן בדרכים הבאות: עיון, צפייה, האזנה, העתקה, צילום, קבלת פלט מחשב או קבלת מידע בכל דרך אחרת, בהתאם לסוג המידע וצורת החזקתו.

החוק עיגן, הלכה למעשה, דברים שעלו לא אחת בפסיקותיו של בית המשפט העליון בדבר חשיבות המידע לציבור. כך, בין היתר, בפסקי דין שונים שניתנו לפני שנחקק החוק, הובהרה חשיבותו של המידע לשיח הציבורי במדינה דמוקרטית. הזכות למידע זכתה לכמה הצדקות שונות העולות, בין היתר, מן הפסיקה. על כך כתבו גם כן יום רבין ורועי פלד במאמרם "הזכות החוקתית לקבל מידע":

ההצדקה החוקתית להכרה בזכות למידע מתמקדת בהיות הזכות למידע תנאי לקיומו התקין של משטר דמוקרטי, כיוון שזכות זו מהווה תנאי להשתתפות פעילה של האזרחים במשחק הדמוקרטי[1]. עמד על כך נשיא ביהמ"ש העליון השופט מאיר שמגר: "שיטת הממשל הדמוקרטית ניזונה מכך – ואף תלויה בכך – שמן הציבור ואליו תהיה זרימה חופשית של מידע, אשר נסב על הנושאים המרכזיים, המשפיעים על חיי הכלל ועל חיי הפרט. על כן יש הרואים בזרימה החופשית של המידע מעין מפתח לפעולתה של המערכת הדמוקרטית כולה"[2].

  • ההצדקה הקניינית להכרה בזכות למידע גורסת כי המידע השמור בידי הרשות הציבורית הוא למעשה רכושם של אזרחי ותושבי המדינה, וככזה צריכים הם ליהנות מגישה חופשית אליותבנית:הרעה. המידע המצוי בידי הרשות הציבורית "נוצר" או נאסף בידי משרתי הציבור, שהם נאמני הציבור, אשר באמצעות המיסים שהוא משלם, מממן את פעילותם. ההצדקה הקניינית משקיפה על הפגיעה בזכות הגישה למידע של הפרט כעל פגיעה למעשה בזכות הקניין שלו. זכות זו הוכרה כידוע כזכות חוקתית בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו [3].
  • ההצדקה האינסטרומנטלית (מכשירית) להכרה בזכות לחופש המידע מבוססת על הרעיון כי אינטרסים בסיסיים המהווים תנאי לזכויות חוקתיות הם כשלעצמם בעלי מעמד שווה ועל כן חוקתי[4]. דוגמא לזכות חוקתית הנתמכת בהצדקה מכשירית היא זכות הגישה לערכאות, אשר גם היא מהווה תנאי למימוש זכויות אחרות. כאשר בידי הרשות הציבורית נמצא מידע הנוגע לחובותיו או לזכויותיו של הפרט, יכולתו של הפרט לגשת למידע היא לעתים קרובות תנאי בלעדיו אין להגנה על זכויות בסיסיות אחרות, חוקתיות ושאינן חוקתיות. הגישה למידע היא אחד התנאים למימוש של כל הזכויות המוקנות בחוק ותנאי להגנה על הפרט מפני פעולותיו של השלטון ביחסו עמו[5].
  • ההצדקה הדמוקרטית לזכות לחופש המידע נוגעת לתפיסה המקובלת כי על דמוקרטיות לכלול מנגנונים של פיקוח ובקרה על רשויות השלטון. זהו הרציונל העומד בבסיס הכללתם בחוקה של עקרונות ומוסדות חוקתיים שכל תפקידם לבקר ולפקח על קיום כללי המשחק החוקתי, כגון שמירה על עקרון שלטון החוק ומניעת שחיתויות. היטיב לבסס זאת בדבריו השופט לואיס ברנדייס באומרו כי "אור השמש הינו המחטא הטוב ביותר"[6]. הצורך במנגנוני פיקוח ובקרה הוא גם אחת ההצדקות להגנה החוקתית על חופש העיתונות ועיתונות חוקרת, שהיא כידוע בבחינת "כלב השמירה של הדמוקרטיה"[7]. הרשות הציבורית פועלת בשירות הציבור, כדברי השופט יצחק זמיר: "חובת הנאמנות, מצד המנהל כלפי הציבור, היא כל תורת המנהל הציבורי על רגל אחת"[8].


תולדות חוק חופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק חופש המידע מהווה למעשה החוק הראשון שמכיר בזכות לקבלת מידע ציבורי. לחוק זה קדמו חקיקה שהכירה בזכות לקבל מידע בעל אופי אישי, ומספר פסיקות של בג"ץ שהכירה בזכות הפרט לקבל מידע ציבורי בעניינים מוגדרים מסוימים. כך למשל בבג"ץ 337/66 עזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עירית חולון, העותר הגיש לוועדת הערר שליד עירית חולון עררים על שומה שנעשתה על-ידי ועדת השומה לעניין ארנונת רכוש, ועל סירובה של אותה ועדה להיעתר לבקשתו לבקר את לוח השומה לקראת שנת הכספים השוטפת. לשם ביסוס טענתו, שהוועדה הנ"ל פעלה ללא סמכות, ביקש העותר לעיין בפרוטוקולים שלה, אך נתקל בסירוב מצד המשיבים. בית-המשפט העליון פסק כי זכותו של אזרח לעיין במסמכים נובעת לא רק מהוראות החוק, אלא, בעיקר, מכך, שהשכל הישר וההגינות האלמנטרית ביחסי ציבור בין שלטון ואזרח מחייבים מסקנה זו. כמו כן, רק מנימוקים כבדי משקל יכולה הרשות לטעון חיסוי למסמך מסוים, והטוען לחיסוי - עליו הראיה[9].יתרה מכך, גם במקרים בהם חל חיסיון, ניתן לראות כי הזכות לחופש המידע מקבלת תעדוף – ברע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד בה ביקשו הוריו של צעיר מעורער בנפשו אשר התאבד במהלך אשפוז בבית החולים הדסה עין כרם, לקבל לידיהם מבית החולים את דוח הבדיקה הפנימית שבוצעה עקב ההתאבדות. בית החולים סירב למסור את הדוח בנימוק שמדובר בדוח פנימי שחל עליו חיסיון, אולם לאחר שהוגשה עתירה הורה בית המשפט העליון כי יש למסור את הדוח לידי ההורים. הנשיא ברק עמד בפסק דינו על חשיבות מסירת המידע לצורך מימוש זכויות החולה: "עומדת לו לחולה הזכות לקבל מידע על הטיפול הרפואי אותו קיבל בבית החולים. כנגד זכות זו עומדת חובת הרופא ובית החולים למסור לחולה את המידע שבידם באשר לטיפול שקיבל, תוצאותיו ועלילותיו... זכות זו נגזרת הן מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים לחולה. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם ומבטאת את כבודנו כאדם"[10].

במספר פסיקות של בג"ץ ניכרת הכרה בזכות הפרט לקבל מידע ציבורי בעניינים מוגדרים מסוימים, ביניהםבג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי גרי והמועצה לביקורת סרטים ומחוזות, משרד הפנים[11]. המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה קטע מ״יומן כרמל-הרצליה״ של אולפני הסרטה בישראל בע״מ, המתאר הוצאה-לפועל של צו פינוי נגד אחד מתושבי שכונת סומייל בתל-אביב. הקטע מראה תגרת ידיים המונית שפרצה בעקבות התנגשות בין תושבי המקום ובין המשטרה, שעזרה לפקידי ההוצאה-לפועל לבצע את הצו האמור. המועצה החליטה שאין להתיר את הצגת הקטע האמור, הואיל והוא ״פוגע בטעם הטוב, וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל-כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו״ ניתן צו-על-תנאי נגד המשיבים. בית המשפט, ברוב דעות, קיבל את העתירה והתיר את הקרנת הקטע. פסק הדין הינו תקדימי שקבע כללים לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת בישראל. בביקורתו על המועצה לביקורת סרטים ומחזות כתב השופט לנדוי: "ושוב, אילו תמה הביקורת על החלטת המועצה בכך, הייתי אולי אומר שאמנם נימוקיה אינם נראים לי, אבל הסמכות ניתנה בידה, ועל כן אין כאן טעם מספיק להפוך את החלטתה על פיה. אולם לזה מתווסף טעם, היורד לדעתי לשורש העניין, כי בו כרוך עקרון כללי חשוב, השקול כנגד כל השאר, והחלטתה המועצה מעידה על עצמה שלא ניתן לו המשקל הראוי, אם הוא נשקל על ידיה בכלל. כוונתי לזכות האזרח להפיץ ולקבל ידיעות על המתרחש סביבו, בתוך גבולות המדינה, בה הוא חי, ומחוצה לה. זכות זו קשורה קשר אמיץ עם הזכות לחופש הביטוי, ומשום כך שייכת גם היא לאותן זכויות יסוד 'שאינן כתובות על ספר', אלא הן נובעות במישרין מאופייה של מדינתנו כמדינה דמוקרטית השוחרת חופש"..." כדי שהאזרח יוכל ליהנות מחירותו להחליף דעות, דרושה לו גם החירות להחליף ידיעות ולגשת ללא מעצור למקורות האינפורמציה שברצון אזרחים אחרים לספק לו, כל עוד אין בכך נזק לאינטרסים חיוניים אחרים של המדינה או של הפרט. רק בדרך זו הוא יכול ליצור לעצמו דעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו של דבר בידיו, בתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה". ניתן לומר כי פסיקה זו הינה אבן דרך משמעותית שהיוותה בסיס להכרה בזכות ההלכתית לחופש הביטוי. פס"ד זה ממשיך את המגמה שהובאה בבג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, בו השופט אגרנט ציין כי הוא מבקש "להדגיש את חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו, אשר מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות"[12]. לפיכך, מתעוררת חשיבותו של חופש המידע, שהרי בלעדיו לא ניתן לממש את הזכות לחופש הביטוי וזכויות אחרות.

בבג"ץ 1601/90 משולם שליט נ' ח"כ שמעון פרס נקבע כי חלה על סיעות הכנסת החובה לפרסם הסכמים קואליציוניים. אולם, חובה זו אינה מוחלטת ויכולים להתעורר מצבים בהם החובה תצומצם. מצבים אלו יחולו כאשר ישנם שיקולים רבי חשיבות, כגון: שיקולים מטעמי ביטחון, יחסי חוץ או יחסים כלכליים וחברתיים[13].

בעשורים שקדמו לחקיקת החוק נתן בית המשפט העליון פסקי דין רבים בנושא הזכות לקבל מידע. הפסיקות אמנם לא שיקפו גישה אחידה, אולם אלו שהתוו את הקו שנקט החוק, התבססו על פסקי דין שנקטו גישה מרחיבה בקשר לחובה למסור מידע כפי שהוזכר לעיל.

בשנות ה-70 הונחה על שולחנה של הכנסת העשירית ההצעה הראשונה של חוק חופש המידע, התשנ"ב-1982. הייתה זו הצעת חוק פרטית שנועדה לעגן בחקיקה את חובתה של רשות ציבורית להעמיד לרשות הציבור מידע הנוגע לפעולתה ולתחומי אחריותה. על פי ההצעה, יוכל מבקש המידע לעתור לבית המשפט המחוזי כנגד סירובה של רשות למסור מידע. ההצעה נדונה בכנסת בקריאה טרומית והועברה לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט.

בשנות ה-90 הונחו על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק. הצעת חוק חופש המידע התשנ"ג-1993 והצעת חוק הזכות לקבלת מידע התשנ"ד-1993. שתי ההצעות נדונו בדיון מוקדם בנובמבר 1994 והביאו למינויה של ועדה ציבורית לבדיקת הנושא. הוועדה, שנתמנתה במאי 1994 על ידי שר המשפטים, דוד ליבאי, הגישה דין וחשבון ביולי 1995. הוועדה, שבראשה עמדה השופטת (בדימוס) ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, תמכה בחקיקת החוק. לשיטתה, רשות ציבורית חייבת להעמיד לרשות הציבור מידע, מבלי שיהיה על המבקש להראות טעם מיוחד בקבלתו.

על שולחן הכנסת ה-13 הונחה הצעת חוק חופש המידע התשנ"ו-1996. הייתה זו הצעת חוק פרטית שהתבססה על הנוסח שהציעה ועדת אוסטרובסקי-כהן. בהצעה הודגש כי

הזכות לקבל מידע מרשויות ציבוריות היא אחת מזכויות היסוד במשטר דמוקרטי ותנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי ולמימוש זכויותיו הפוליטיות והאחרות של האדם בכל תחומי החיים. נגישות רבה יותר למידע תסייע לקידומם של ערכים חברתיים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר גם בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון".[14]

במרץ 1996 אישרה הכנסת ה-13 בקריאה ראשונה את הצעת החוק הפרטית. על הצעה זו הוחל בכנסת הארבע-עשרה דין רציפות. ועדת חוקה, חוק ומשפט אישרה לממשלה להשלים את גיבושה של הצעת חוק ממשלתית, תוך התייחסות להצעת החוק הפרטית שקדמה לה.
בתוך כך, חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, התקבל בכנסת ב-19 במאי 1998. הצעת החוק עברה במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 26 חברי כנסת שהשתתפו בהצבעה. החוק קבע שתחילתו תהיה שנה מיום פרסומו ברשומות (כלומר ביום 29.5.1999). ובכל זאת, הוסמכה הממשלה לקבוע בצו, באילו רשויות ציבוריות ייכנס החוק לתוקפו במועד מאוחר יותר, כאשר המועד הסופי לא יהיה מאוחר מתום שלוש שנים ממועד התחילה הרגיל.

יישום החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קבע מנגנונים שמטרתם לאפשר את הפעלתו של החוק באופן מיטבתי. בהתאם לסעיף 3 לחוק חופש המידע, על כל משרד ממשלתי למנות "ממונה על העמדת מידע לציבור". תפקידו של הממונה הוא לדאוג להעמדת המידע לרשות הציבור ולטפל בבקשות לקבלת מידע המוגשות בהתאם לחוק זה. כמו כן, נקבעה דרך טיפול בבקשות, נקבע מסדר שיקולים אותם צריכה הרשות לקחת בחשבון בבדיקת הבקשות ונקבעו אמות מידה שעל בתי המשפט לפעול על פיהן, בבואם לבחון את העתירות הנוגעות לחופש המידע. במסגרת סעיף 7 לחוק, לרשות ניתן פרק זמן של עד שלושים ימים כדי להודיע למבקש המידע מה הוחלט לגבי בקשתו, אך פרק זה נתון להארכה של שלושים ימים נוספים, ובמקרים בהם היקף החומר נרחב או מורכב, תיתכן הארכה נוספת, אשר לא תעלה על שישים ימים נוספים אותם – רק ראש הרשות רשאי להאריך. אם הרשות מחליטה שלא להעמיד לרשות המבקש את המידע, כולו או חלקו, עליה להודיע לו על כך בכתב, לפרט את הנימוקים לסירוב וליידע אותו כי שמורה לו הזכות לעתור לבית המשפט[15]. בנוסף, החוק מחייב את הרשויות לפרסם מידע יזום הכולל: דין וחשבון על אודות סמכויותיה, תפקידיה ופעולותיה. הדו"ח השנתי יכלול גם דיווח של הממונה על חופש המידע ברשות; נהלים כתובים שיש להם נגיעה לציבור; נתונים אודות חומרים שנפלטו או נשפכו לסביבה (מידע סביבתי)[16]. סעיף 4 לחוק קובע, כי על הממשלה לפרסם רשימה של רשויות ציבוריות ומידע תמציתי על תפקידיה של כל רשות, כגון: משרדי הממשלה, לרבות יחידותיהם ויחידות הסמך שלהם. עם השנים, תוקן חוק חופש המידע ונוספו גופים נוספים עליהם חל החוק, לדוגמא, מוסדות להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת בתקציביהם, חברה עירונית, תאגיד שהוקם מכוח חוק, החטיבה להתיישבות ועוד.

סעיף 4 בחוק קובע, כי על הממשלה לפרסם רשימה של רשויות ציבוריות. הרשימה צריכה לכלול מידע תמציתי על תפקידיה של כל רשות. רשימת הרשויות כוללת את אלה המובאות כאן:

יש איסור על הרשויות למסור מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו של אדם. וכך גם מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות לא יפורסם. בנוסף, שר הביטחון, מטעמי שמירה על ביטחון המדינה, רשאי לקבוע בצו מידע שאין לפרסמו.

לקבלת מידע מהרשויות, יש להפנות בכתב בקשה לממונה על יישום חוק חופש המידע ברשות המבוקשת.

בתאריך ה- 25.12.13 אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט תיקון לתקנות חוק חופש המידע (אגרות). בעקבות התיקון, הוזלה אגרת הבקשה, אגרת הטיפול ואגרת ההפקה. בנוסף, קובעות התקנות החדשות פטורים לקבוצות מסוימות באוכלוסייה שהן: עמותות רשומות, אדם המבקש מידע לצורך מחקר אקדמי ואדם בעל זכאות לקבלת קצבה[17]. בעקבות התיקון האמור חלה מגמת עלייה במספר הבקשות המוגשות לרשויות מדי שנה[18].

סייגים לחוק חופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל זכות, הזכות לחופש המידע היא לא זכות מוחלטת. בחוק חופש המידע קבועים מספר סייגים אשר מאפשרים לרשויות לדחות את בקשת המידע, מטעמים שונים:

  • סעיף 8 לחוק, מונה חמישה מצבים בהם הרשות הציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע:

(1) הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה. בפסיקה נקבע כי האיזון הראוי בין הזכות לקבלת מידע לבין הסייג תעשה על פי מבחן הסבירות. כפי שעולה מדבריה של השופטת נאור בעע"מ 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אליצור סגל: "תכלית סעיף 8(1) הינה השגת איזון ראוי בין חופש המידע (מנקודת מבטו של הציבור) לבין עומס המידע (מנקודת מבטה של הרשות): "זכותו של הפרט לקבל מידע הנוגע לו והמצוי בידה של הרשות אינה זכות מוחלטת. היא עלולה להתנגש בזכויותיהם של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. על כן, כאשר הרשות בוחנת את בקשתו של הפרט לעיון במידע, עליה לערוך איזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים על מנת להגיע להחלטה סבירה וצודקת"[19]. 

כמו כן, נקבע בעע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל כי לא תמיד הרשות תוכל לטעון להקצאת משאבים בלתי סבירה: "לא ניתן להשלים עם גישה המבקשת לצמצם את היקפה של חובת הגילוי בהסתמך על טיעונים בדבר "הכבדה" על הרשות המוסמכת בריכוז או תמצות החומר... ב"עולם המודרני" בו מונהגות מערכות בקרה ושליטה ממחושבות, ילך ויפחת כוחן של טענות אלה"[20].

(2) המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש; (3) לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה; (4) המידע פורסם ועומד לרשות הציבור או לעיונו, בין בתשלום ובין שלא בתשלום; ואולם בדחותה את הבקשה לפי פסקה זו, תודיע הרשות למבקש היכן יוכל לרכוש את המידע המבוקש, לקבלו או לעיין בו; (5) המידע נוצר בידי רשות ציבורית אחרת, ואין בהפניית המבקש לאותה רשות כדי להכביד הכבדה בלתי סבירה על קבלתו של המידע על ידו; ואולם, בדחותה בקשה לפי פסקה זו, תפנה הרשות הציבורית את המבקש לרשות הציבורית אשר בידיה נוצר המידע.

  • סעיף 9(א) לחוק, עוסק במקרים בהם רשות ציבורית לא תמסור מידע כלל, קרי, אין לרשות שיקול דעת בעניין. שימוש בסעיף זה יחול רק כאשר מדובר בחריגים המפורטים כדלקמן:

(1) מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או בשלומו של אדם. יחד עם זאת, בעת"מ 46041-10-15 התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל, ביהמ"ש קיבל את עתירת העותרים והורה לכנסת ישראל למסור לעיונם של העותרים את רשימת מקבלי היתרי הכניסה הקבועים לכנסת. נפסק כי בנסיבותיו של עניין זה, בתחרות בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המצדד במסירת המידע המבוקש, גובר השיקול האחרון[21]. כמו כן, בעע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ , פסקה השופטת דפנה ברק-ארז כי "הפטור שעניינו הגנה על יחסי חוץ הוא פטור מקובל בדיני חופש המידע. אולם, ניתן להתרשם כי פטור מעיון במידע אמור להיות מבוסס על הצדקה עניינית ונקודתית המתייחסת באופן קונקרטי לנזק שעלול להיגרם כתוצאה מגילויו. בחשש גרידא אין די. יישומם של הפטורים בתחום זה מבוסס על בחינה של טיב המידע, הנסיבות שבהן הוא התקבל, טיב היחסים בין המדינות שבהן מדובר, אופייה של מדינת החוץ שהמידע קשור בה ושיקולים מסוג זה". במקרה דנן, המשיב לא הצביע על נסיבות קונקרטיות אחרות העשויות להעיד על כך שקיים חשש ממשי שגילוי המידע יוביל לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה[22]. (2) מידע בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הועדה המשותפת; (3) מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות), אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין; בעת"מ 192/07 התנועה לחופש המידע נ' הכנסת נפסק כי "חוק הגנת הפרטיות מקים הגנות מפני טענה לפגיעה בפרטיות [...] ההגנה הנקובה בסעיף 18(3) לחוק, אשר חלה במקרים בהם "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין". בהתקיים הגנה זו, לא יחול על הרשות האיסור הקבוע בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, שכן במקרים כאלה מדובר בגילוי המותר על פי דין"[23]. (4) מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין.

  • סעיף 9(ב) לחוק כולל מקרים נוספים שבהם רשות רשאית למסור מידע, אך אין היא חייבת לעשות זאת, בין היתר במקרים הבאים:

(1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; שאלת גבולות סעיף זה עלתה לא פעם בפסיקה וביהמ"ש קבע "רק מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס זה – תקום עילה מספקת להגבלת חופש המידע... ההגבלה על חופש המידע היא בבחינת אמצעי אחרון"[24]. (2) מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב. בעע"מ 7024/03 גבע נ' גרמן קבעה השופטת ארבל: "אין מקום לספק כי משנשלמה מלאכת עיצוב המדיניות אין הרשות יכולה לחסות עוד בצלו של הסייג ויש לחשוף המידע הרלוונטי בפני הציבור" [25]. (3) מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות; (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין. בעע"מ 6013/04 מדינת ישראל, משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, בית המשפט העליון דחה את הערעור ופסק שהנחת המוצא של חוק חופש המידע היא כי חומר המצוי בידי הרשות – חובה על הרשות לגלותו לציבור. גם דו"ח ביקורת פנימית, נדרש לעבור את "כור ההיתוך" של חוק חופש המידע, ובכלל זה, את דרישת התכלית הראויה ואת דרישת המידתיות. במקרה דנן, קבע ביהמ"ש כי יש לחשוף את הדו"חות בשל שני נימוקים: ראשית, הנושא שבו עוסקים הדו"חות הוא בעל עניין רב ביותר לציבור. שנית, תמצית מן הדו"חות הובאה זה מכבר לידיעת הציבור באמצעות הכתבה שהתפרסמה בעיתון "גלובס"[26]. (5) מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור; (6) מידע שהוא סוד מסחרי או סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע הנוגע לעניינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה – (א) מידע על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה; (ב) תוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד; בעת"מ 234/01 פלסטוקיט תעשיות בע"מ נ' הממונה על חופש המידע במשרד לאיכות הסביבה, נידונה עתירה שהוגשה על ידי מפעל שביקש לקבל לידיו מסמך סביבתי וסקר הערכת סיכונים בקשר לתכנית של מפעל הנמצא בשכנות אליו. המשרד לאיכות הסביבה טען שמדובר בסוד מסחרי (ס' 9(ב)(6א) ושגם אם יימסר המידע, יש להתנות אותו באי מסירתו לצד שלישי. בית המשפט קבע כי יש לאזן בין הנזקים שיכולים להיגרם מגילוי המידע לנזק שייגרם למבקש ולציבור כתוצאה מאי הגילוי. באשר לסודות מסחריים והתניית העברת החומר באי-גילויו לצד שלישי, קבע בית המשפט כי אין להתנות מראש, אלא על מקבל המידע לדאוג לעשות שימוש מושכל בחומר שקיבל ולהימנע מפגיעה בלתי חוקית בסודות המקצועיים והמסחריים שהגיעו לידיו[27]. 

(7)   מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;

(8) מידע על אודות שיטות עבודה ונהלים של רשות ציבורית העוסקת באכיפת החוק, או שיש לה סמכות חקירה או ביקורת או בירור תלונות על פי דין, אם גילויו עלול לגרום לאחד מאלה: (א) פגיעה בפעולות האכיפה או הביקורת או בירור התלונות של הרשות; (ב) פגיעה בהליכי חקירה או משפט או בזכותו של אדם למשפט הוגן; (ג) גילוי או מתן אפשרות לגלות את קיומו או זהותו של מקור מידע חסוי; (9) מידע הנוגע לענייני משמעת של עובד של רשות ציבורית, למעט מידע בדבר ההליכים הפומביים על פי החוק; לעניין פסקה זו, "עובד" – לרבות חייל, שוטר, סוהר ונושא משרה ברשות הציבורית; (10) מידע שיש בגילויו פגיעה בצנעת הפרט של אדם שנפטר;


  • סעיף 14 לחוק חופש המידע עוסק בגופים מוחרגים. הסעיף מפרט על אילו גופים ציבוריים לא יחול החוק, שכן מדובר בבקשה לקבלת מידע רגיש, המצוי בדרך כלל בקרב רשויות הביטחון לסוגיהן, וזאת כי קיים חשש כי בעצם מתן מענה למקש מידע שהמידע המבוקש חסוי, מסגיר את העובדה שאכן קיים מידע, ובכך עלול להיגרם נזק לעניין ביטחוני חיוני ביותר. על כן, יש הכרח להוציא גופים מסוימים מתחולת החוק כדי להבטיח למידע שבידי הרשויות יתר הגנה[28].

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק, ציין במאמרו "חופש המידע ובית המשפט": "כאשר הזכות למידע פוגעת באינטרס הציבורי – כגון, בטחון המדינה, יחסי החוץ שלה או בטחון הציבור – תוגשם תכלית החוק אם הזכות למידע תוגבל כאשר הפגיעה באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה והסתברות התרחשותה היא קרובה לוודאי"[29].


בפסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על חוק חופש המידע כתב השופט יורם דנציגר:

"אשר לזכות לחופש מידע, זו אמנם אינה קבועה במסגרת חוק יסוד, ולכן באופן פורמלי אין לזכות זו מעמד חוקתי. עם זאת, הובעה הדעה לפיה נוכח הקשר ההדוק בין הזכות לחופש מידע לבין הזכות לחופש הביטוי, ובהיותה נגזרת מחופש זה, נהנית אף הזכות לחופש מידע מהגנה של זכות חוקתית"[30]

בהתאם לכך, קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי דרישה של אדם לקבל מידע מהרשות להגבלים עסקיים, למרות היקף העבודה שהיא מעמיסה על הרשות.[31] לעומת זאת, במקרה אחר קבע בית המשפט העליון שמתן מידע לגבי 7 שנים אכן מעלה קושי בלתי סביר, אולם קבע שעל המדינה לתת מידע לגבי שלוש שנים מתוך התקופה.[32] בנוסף, כאשר הייתה התנגשות בין חופש המידע לבין הזכות לסודיות על מידע מסחרי, קיבל בית המשפט העליון דרישת חברות לצמצם את המידע עליהן שמתפרסם.[30]

בהתייחס לסייג בחוק הקובע שאין חובה למסור מידע העלול לפגוע בתפקוד התקין של הרשות הציבורית, קבע בית המשפט שרק שיבוש קשה, רציני וחמור אשר הסתברות התרחשותו היא ודאות קרובה, מאפשר מניעת מידע.[33] בהתאם לכך נקבע שעל משרד החינוך למסור לפרסום את ציוני מבחני המיצ"ב של בתי הספר.[34]

היחידה הממשלתית לחופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחידה הממשלתית לחופש המידע הוקמה במסגרת החלטת ממשלה 2950 מיום 6.3.11 בנושא "יישום חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998: הגברת השקיפות ברשויות ציבוריות"[35] , על מנת לקדם את יישום הוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, באמצעות הנחיה, הדרכה ובקרה, וכן להגביר את כמות ואיכות המידע שיפורסם לציבור באופן ייזום. בראש היחידה עומדת מאז הקמתה עו"ד רבקי דב"ש[36]. בהתאם להחלטת הממשלה, על היחידה להוות מוקד ידע מקצועי בתחום חופש המידע ולאסוף מידע רלוונטי לצורך הערכה של מידת עמידת הרשויות בהוראות החוק, ולצורך בחינת תיקוני חקיקה (ככל שיידרשו) לעתיד לבוא. לשם השגת מטרותיה ויעדיה, פועלת היחידה, בין היתר, באופן הבא: טיפול בתלונות ציבור אודות התנהלות הממונים על חופש המידע במשרדים וביחידות הסמך; הנחיית משרדי הממשלה ויחידות הסמך בדבר אופן יישום הוראות החוק, בהתאם להוראות החוק, לפסיקה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה הרלוונטית; מתן הוראות לתיקון ליקויים שנתגלו בעבודת משרד ממשלתי או יחידת סמך, לאחר מתן זכות שימוע לאותה רשות; ביצוע הכשרות והדרכות לכלל הממונים על חופש המידע ברשויות הציבוריות; עדכון רשימת הרשויות הציבוריות כנדרש מכוח חוק חופש המידע והפצת רשימה זו; ביצוע מעקב אחר אופן יישום החוק, ופרסום ממצאי בדיקתה בדו"ח חד שנתי אשר מוגש לממשלה באמצעות שר המשפטים[37]; הקמת אתר אינטרנט חופש מידע מרכזי לכלל משרדי הממשלה ויחידות הסמך באופן שיקל על הציבור לפנות בבקשות לקבלת מידע – ישנה אפשרות להגיש בקשת חופש מידע באופן מקוון[38]; ייזום וקידום פרויקטים להפצת מידע המצוי בידי משרדי הממשלה ויחידות הסמך בצורה יזומה[39]. בין יתר פרסומי הנהלים ניתן למצוא את הנהלים הבאים: נוהל צורת מסירת מידע – נוהל זה נועד להבהיר את המחויבות של משרד ממשלתי ויחידת סמך בכל הנוגע לקביעת הצורה המתאימה למסירת מידע שנתבקש מכוח חוק חופש המידע[40] ; נוהל דרישת המענה בדחיית בקשת חופש מידע – מטרת נוהל זה היא להבהיר מהו אופן ההנמקה בעת דחיית בקשה לקבלת מידע, בהתבסס על החריגים הקבועים בסעיפים 8 ו-9 לחוק, תוך התייחסות לנקודות המרכזיות לגביהן על הרשות לתת דעתה בעת דחיית בקשה כאמור[41]; נוהל סיווג בקשות חופש מידע – נוהל זה נועד לסייע לממונה, ולרשות הציבורית בה הוא פועל, לנתב בקשות למידע למסלול הטיפול הראוי, תוך יצירת אחידות בטיפול בבקשות חופש מידע בין הרשויות הציבוריות[42] ; נוהל הקצאת משאבים בלתי סבירה – מטרת הנוהל היא לתאר את תהליך העבודה והעקרונות על פיהם תבחן הרשות האם היא רשאית לדחות בקשה לחופש מידע מהטעם שהטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה (סעיף 8(1) לחוק חופש המידע) [43] ; נוהל פניה לצד ג' – נוהל זה נועד להבהיר סוגיות הנוגעות לפניית משרדי הממשלה ויחידות הסמך אל צד שלישי לפי סעיף 13 לחוק חופש המידע[44] ; נוהל פרסום תשובות באתר המרכזי – נוהל זה נועד להנחות את הממונה על העמדת מידע לציבור להעלות לאתר המרכזי לחופש המידע תשובות שניתנו על ידו לבקשות שהוגשו לפי חוק חופש מידע[45] ; ונוהל פרסום התקשרויות הממשלה – מטרת נוהל זה היא להנחות את העוסקים בדבר, כיצד ליישם במערכת המרכב"ה את נוהל החשכ"ל, שעניינו "סימון הזמנת רכש כמכילה מידע רגיש" ולהורות על הפקה ופרסום של דו"ח חופש מידע, בדבר פירוט התקשרויות המשרד הממשלתי/יחידת הסמך אחת לרבעון[46]. לפי פרסומי היחידה הממשלתית לחופש המידע לשנת 2016, עולה כי משרד ראש הממשלה הוא היחיד שאינו מיישם את ההחלטה לפרסם דו"ח התקשרויות רבעוני[47].נוהל זה בא על רקע דרישה ציבורית גוברת לשקיפות ממשלתית בנוגע להתקשרויות שגופים שלטוניים מקיימים עם גופים פרטיים ובקשות חופש מידע רבות שהגישה התנועה לחופש מידע בתחום זה[48]. יש לציין כי הנהלים שהוזכרו לעיל מחייבים רק את הכפופים ליחידה הממשלתית לחופש המידע, בהתאם לאמור בהחלטת ממשלה מספר 2950[49]. על פי דו"ח שפורסם באתר היחידה הממשלתית לחופש המידע עולה כי בשנת 2016 הוגשו 6,659 בקשות חופש מידע. לעומת זאת, בשנת 2015 הוגשו 6,478 בקשות ובשנת 2014 הוגשו 5,610 בקשות, לאור האמור ניכרת מגמת עלייה בהגשת בקשות מידע. בדו"ח האחרון שפורסם לשנת 2016, הרשויות אליהן הוגשה כמות הבקשות הגבוהה ביותר היו: משרד הבריאות 834 בקשות, משטרת ישראל 545 בקשות ומשרד התחבורה והבטיחות בדרכים 459 בקשות[50]. פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן: בעקבות החלטת ממשלה 2040 מיום 13.11.2016 פורסמו חומרי ועדת כהן- קדמי בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948-1954, וכן חומרים משתי הועדות הקודמות – ועדת בהלול מינקובסקי וועדת שלגי. בחומרים אלו ניתן לעיין באתר הייעודי שהוקם על ידי גנז המדינה. היחידה הממשלתית לחופש המידע פעלה על מנת להקל על הבנת המידע המצוי בדו"ח ועדת קדמי בשלושה מישורים: מיפוי המידע המצוי בנספחי דו"ח ועדת כהן-קדמי, כפי שפורסמו לציבור; מיפוי הארכיונים כפי שהופיעו בדו"ח; מיפוי פרטי הילדים אשר בסיום עבודתן של שלוש הועדות גורלם נותר עלום[51].

התנועה לחופש המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה לחופש המידע, היא עמותה רשומה שקמה בשנת 2004 שיוסדה על ידי העיתונאי רביב דרוקר; והמשפטנים פרופ' יורם רבין וד"ר יובל קרניאל, זאת כדי להביא ליישומו של חוק חופש המידע בדרכים שונות. התנועה פועלת לקידום שקיפות במוסדות ציבוריים, להגברת הפיקוח על פעילותן של רשויות ציבוריות, ולעידוד הציבור לעשות שימוש בזכותו למידע בכלל ובאמצעות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 בפרט. התנועה מקיימת סדנאות אקדמיות, מפעילה קבוצת מחקר על התקציב וכמדי שנה עורכת כנס, שמטרתו להעלות לדיון היבטים וסוגיות הקשורים לחוק חופש המידע הישראלי. כיום הסדנה של התנועה לחופש המידע פועלת במרכז הבינתחומי בהרצליה ובמסלול האקדמי המכללה למנהל.

הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור (ידועה גם בתור "ועדת השקיפות") היא ועדה בכנסת, שהוקמה בכנסת ה-20. הוועדה עוסקת ביישום המידע הממשלתי ברוח חופש המידע, בחינת סוגי המידע העומדים לרשות הציבור או לעיונו, גיבוש עקרונות של שקיפות ודיווח של גופי הממשל. קביעת תחומי העיסוק של הוועדה תואמה עם יושבי ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת המדע והטכנולוגיה. יושבת ראש הוועדה היא חברת הכנסת סתיו שפיר מהמחנה הציוני[52].

חקיקת חופש המידע בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארה"ב נחקק חוק חופש המידע בשנת 1966 שהכיר לראשונה בחופש הגישה למידע כזכות עצמאית.[53] לפי החוק, לכל אדם יש זכות גישה למסמכים של רשויות הממשל הפדרלי, ללא צורך בנימוק הבקשה, אלא אם המסמכים חסויים לפי אחד מתשעת הסייגים לחוק. בין השאר הסייגים מתייחסים לחיסיון מטעמים של בטחון לאומי ומדיניות חוץ, סודות מסחריים ומידע עסקי פיננסי ופרטיותו של אדם. שכן ניתן לראות שבנוסף לחקיקה הפדראלית בנושא מפעילות המדינות השונות חוקי חופש מידע המבטיחים גישה למסמכים המצויים בידי המדינה [54]. בעע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, הפסיקה האמריקנית עמדה על הטעם המרכזי לקביעתו של סעיף פטור הדומה בעיקרו לטעמים הנוגעים לסייג הקבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. הדין האמריקני מבחין בין חשיפת מידע בנוגע לדיונים פנימיים ובין חשיפת מידע בנוגע למסמכים, כגון: מזכרים ומכתבים פנימיים המוחלפים בתוך הרשות עצמה או בין הרשויות לבין עצמן בתהליך קבלת ההחלטות [55].

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנות ה-70 החלו נשמעים בקנדה קולות להבאת יותר מידע על פעולות הממשלה לידיעת הציבור. חוק הגישה למידע נחקק בקנדה בשנת 1982, ונכנס לתקפו כשנה לאחר חקיקתו.[56]. החוק מקנה את זכות הגישה למסמכים ממשלתיים לאזרחי קנדה ולתושבי קבע. הזכות הוקנתה לגבי גופים ממשלתיים רבים פרט לחברות ממשלתיות, גופי פרלמנט ובתי המשפט. לפי החוק, חובת הממשלה לפרסם ולהפיץ לאזרחים מידי שנה מדריך שימושי לחוק. במידה ונמנע מאדם מידע כלשהו הוא רשאי להגיש תביעה לבית משפט פדרלי, כאשר נטל ההוכחה הוא על הרשות החייבת להצדיק את סירובה. גם בחוק הקנדי ישנם סייגים לגילוי המידע המתייחסים בעיקר להגנה על האינטרסים של המדינה. ביבשת אמריקה, ארצות הברית וקנדה הן בעלות חוקי חופש המדינה הוותיקים ביותר, אך אלה אינם מעודכנים וזקוקים לשינוי[57].

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק חופש המידע של בריטניה הפך לכלי רב עוצמה המאפשר בקרה על פעולותיהם של השלטונות והפקידים בעמדות הכוח. החוק נכנס לתוקפו ב–1 בינואר 2005 ולמעשה בריטניה היתה האחרונה בשורה ארוכה של מדינות מערביות שאימצו את חוק חופש המידע.[58]. 

  החוק החדש מאפשר לכל אזרח להגיש בכתב בקשה לקבלת מידע, לא על כל נושא - יש 23 נושאים שעליהם אין הממשלה חייבת לענות, ביניהם נושאי בטחון לאומי ומידע בו משתמשת המשטרה ללכידת פושעים. על פי החוק, על המדינה להשיב לאזרח המבקש מידע תוך 20 יום.

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק האוסטרלי, שנחקק בשנת 1982, הביא למגמת פתיחות ממשלתית משום שהגביל את זכותו של השלטון לשמירת סודיות. החוק קובע כי לכל אדם תהיה גישה למידע מהרשויות הציבוריות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, והתקנות בדבר אגרות, באתר ויקיטקסט

    • https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2477023

    • גבירותי ורבותי, היסטוריה: חוק חופש המידע חל על החטיבה להתיישבות:

    http://www.meida.org.il/?p=5905

    • יומני השר מגלים: הפגישה של ליצמן עם חברת הטבק:

    http://www.israelhayom.co.il/article/507535

    • לא עומדים במבחן: עלייה מדאיגה בכמות ההעתקות:

    http://www.israelhayom.co.il/article/508323

    • כך הח"כים שומרים על קשר: מוזיקאים, הגדות לפסח ומסרונים:

    https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3721432,00.html

    • 77% גופי הממשלה לא מפרסמים פרטי התקשרות עם הממונה על חופש המידע:

    https://www.themarker.com/news/politics/1.4382854

    • יותר מורים ללא תעודה מלמדים ביישובים חלשים:

    http://www.israelhayom.co.il/article/50467

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ יורם רבין ורועי פלד "הזכות החוקתית לקבל מידע", ספר דליה דורנר 466-468 (התשנ"ט)
    2. ^ בג"ץ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365
    3. ^ רבין ופלד, לעיל ה"ש 1, 469–470
    4. ^ ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 377, פס' 13 לפסק דינו של השופט חשין
    5. ^ יורם רבין, רועי פלד, "הזכות החוקתית לקבל מידע", ספר דליה דורנר, 470-472
    6. ^ L. Brandies Other People’s Money and How the Bankers use it (1913), 62: “Publicity is justly commended as a remedy for social and industrial diseases. Sunlight is said to be the best of disinfectants, electric light the "most efficient policeman
    7. ^ יורם רבין, רועי פלד, "הזכות החוקתית לקבל מידע", ספר דליה דורנר, 472-474
    8. ^ י' זמיר, הסמכות המנהלית (כרך א, תשנ"ו), 36
    9. ^ בג"ץ 337/66 עזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עירית חולון
    10. ^ רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 525
    11. ^ בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי גרי (המועצה לביקורת סרטים ומחזות), פ"ד לז(1) 2407, ניתן ב-10.12.62
    12. ^ בג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871.
    13. ^ בג"ץ 1601/90 משולם שליט נ' ח"כ שמעון פרס
    14. ^ זאב סגל, זכות הציבור לדעת באור חוק חופש המידע, עמ' 66, לשכת עורכי הדין, 2000.
    15. ^ חוק חופש המידע, ס' 7
    16. ^ חוק חופש המידע, ס' 6א
    17. ^ שינוי במשטר האגרות, מתוך האתר של היחידה הממשלתית לחוק חופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/Hakika/Pages/AgrotChanges.aspx
    18. ^ דו"חות שנתיים של היחידה הממשלתית לחוק חופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/PeilotHayehida/DohotHayhida/ReportYears/Pages/reports.aspx
    19. ^ עע"מ 2398/08 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אליצור סגל
    20. ^ בעע"מ 1786/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל -המשרד לביטחון פנים
    21. ^ עת"מ 46041-10-15 התנועה לחופש המידע נ' כנסת ישראל
    22. ^ עע"מ 2975/15 הוצאת עיתון 'הארץ' נ' משרד החוץ
    23. ^ עת"מ 192/07 התנועה לחופש המידע נ' הכנסת
    24. ^ עע"מ 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות
    25. ^ עע"מ 7024/03 עו"ד גבע נ' גרמן
    26. ^ עע"מ 6013/04 מדינת ישראל, משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ
    27. ^ חופש המידע, מתוך האתר של אדם טבע ודין: www.adamteva.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/meyda2.doc
    28. ^ דברי הסבר להצעת חוק: חוק חופש המידע, הצעות חוק 2630 (25.6.1997)
    29. ^ ברק, א'. (2003). "חופש המידע ובית המשפט". קריית המשפט, 3 (עמ' 95-106). הקריה האקדמית
    30. ^ 1 2
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים             עע"ם 10845/06 , סעיף 74
    31. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים             עע"ם 11120/08
    32. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים             עע"ם 2398/08
    33. ^
      שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון
      פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים             עע"ם 6013/04 , סעיף 22
    34. ^ עע"ם 1245/12 התנועה לחופש המידע נ' משרד החינוך
    35. ^ החלטת ממשלה מספר 2950, מיום 6.3.11, בנושא "יישום חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998: הגברת השקיפות ברשויות ציבוריות". נלקח מאתר משרד ראש הממשלה: http://www.pmo.gov.il/Secretary/GovDecisions/2011/Pages/des2950.aspx
    36. ^ אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע, נלקח מהאתר: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/About/Pages/Odot.aspx
    37. ^ דו"חות שנתיים, אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/PeilotHayehida/DohotHayhida/ReportYears/Pages/reports.aspx
    38. ^ מידע למגיש בקשת חופש מידע, אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/Pages/Informationaplication.aspx
    39. ^ אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/About/Pages/Odot.aspx
    40. ^ http://index.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/nohal7.pdf -נוהל צורת מסירת מידע
    41. ^ http://index.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/nohal3.pdf-נוהל דרישת המענה בדחיית בקשת חופש מידע
    42. ^ http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/%D7%A0%D7%95%D7%94%D7%9C %D7%A1%D7%99%D7%95%D7%95%D7%92 %D7%91%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%AA %D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9 %D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2.pdf- נוהל סיווג בקשות חופש מידע
    43. ^ http://index.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/%D7%A0%D7%95%D7%94%D7%9C %D7%94%D7%A7%D7%A6%D7%90%D7%AA %D7%9E%D7%A9%D7%90%D7%91%D7%99%D7%9D %D7%91%D7%9C%D7%AA%D7%99 %D7%A1%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%94.pdf-נוהל הקצאת משאבים בלתי סבירה
    44. ^ http://index.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/nohal6.2.pdf-נוהל פניה לצד ג
    45. ^ http://index.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/Answers.pdf-נוהל פרסום תשובות באתר המרכזי
    46. ^ http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/GlobalDocs/%D7%A0%D7%95%D7%94%D7%9C %D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9D %D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA.pdf- נוהל פרסום התקשרויות הממשלה
    47. ^ פרסום דו"ח התקשרויות רבעוני – פילוח לפי משרדי ממשלה ויחידות סמך. נלקח מהאתר של היחידה הממשלתית לחופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/PeilotHayehida/DohotHayhida/ReportsPro/Pages/hitkashrout2016.aspx
    48. ^ יישום נוהל פרסום התקשרויות הממשלה, נלקח מהאתר של הסדנא לידע ציבורי: http://www.hasadna.org.il
    49. ^ החלטת ממשלה מספר 2950, מיום 6.3.11, בנושא "יישום חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998: הגברת השקיפות ברשויות ציבוריות". נלקח מאתר משרד ראש הממשלה: http://www.pmo.gov.il/Secretary/GovDecisions/2011/Pages/des2950.aspx
    50. ^ דו"ח שנתי אודות יישום חוק חופש המידע בממשלה לשנת 2016. נלקח מאתר היחידה הממשלתית לחופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/PeilotHayehida/DohotHayhida/ReportYears/Pages/report2016.aspx
    51. ^ פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, אתר היחידה הממשלתית לחופש המידע: http://www.justice.gov.il/Units/YechidatChofeshHameyda/Consent/Pages/Information.aspx
    52. ^ "סתיו שפיר תעמוד בראש הוועדה ליישום הנגשת המידע הממשלתי", מתוך אתר "מעריב": http://www.maariv.co.il/news/politics/Article-488670
    53. ^ The Freedom of Information Act (FOIA), 5 U.S.C. § 552
    54. ^ State Public Record Laws, נלקח מהאתר FOIAdvocates: http://www.foiadvocates.com/records.html
    55. ^ עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ
    56. ^ http://laws-lois.justice.gc.ca/eng/acts/a-1
    57. ^ http://www.meida.org.il/?cat=14- חופש המידע בעולם, התנועה לחופש המידע
    58. ^ https://en.wikipedia.org/wiki/Freedom_of_Information_Act_2000- the "2000 Act", https://en.wikipedia.org/wiki/Freedom_of_Information_(Scotland)_Act_2002- "the 2002 Act" or "the Scottish Act", http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=165798-חופש המידע מגיע לבריטניה( כתבה בנענע

    חופש המידע קטגוריה:הכנסת הארבע עשרה

    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:אורה_כהן_148/טיוטה&oldid=33978454"