יובל קרניאל

יובל קרניאל

ד"ר יובל קרניאל
ד"ר יובל קרניאל
לידה	1963 (בן 61 בערך)
מדינה
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
מעסיק	בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב
מפלגה	מפלגת ישר

יובל קרניאל (יליד 1963) הוא משפטן ישראלי וחוקר תרבות תקשורת ואינטרנט, מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה. לשעבר הרקטור והמשנה לנשיא בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. עורך דין המתמחה בדיני תקשורת ואינטרנט ופעיל בנושאי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. כותב ומפרסם מאמרים באופן קבוע בעיתונים "גלובס" ו"הארץ". מומחה ויועץ בנושאי אתיקה מקצועית, אחריות תאגידית וניהול משברים בתקשורת וברשתות חברתיות.

ביוגרפיה

קרניאל נולד בירושלים, בנם של אילנה קרניאל, ניצולת שואה מילדי טהראן ואחותו של גיבור ישראל עמנואל לנדאו, ושל הפסל חנניה קרניאל. אח בכור לניצה ולפרופסור אמיר קרניאל. הוא בוגר התיכון ליד האוניברסיטה והפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית (בהצטיינות). זוכה פרס הרקטור של האוניברסיטה העברית. סיים תואר שני במשפט בינלאומי וזכויות אדם באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון די. סי. כתב דוקטורט באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' אוריאל פרוקצ'יה שעסק בהפרת אמונים בתאגידים במשפט האזרחי והפלילי. התמחה במשפטים אצל עו"ד חיים צדוק ואצל עו"ד אביגדור פלדמן.

התמחה כעורך דין בקניין רוחני במשרדו של ד"ר שלמה כהן. הוא שימש כיועץ לשר התקשורת משה שחל (1992-1993), והיה שותף בהקמה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בה כיהן כיועץ המשפטי הראשון (1993-1996).

קרניאל עמד בראש החטיבה למשפט, תקשורת וטכנולוגיה במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן (1996-2003), והקים את התוכנית המשולבת למשפטים ותקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל (2003-2007). הוא מלמד וחוקר בנושאי תקשורת, אתיקה, רשתות חברתיות וניהול משברים. היה חבר מליאת רשות השידור, ושימש יו"ר ועדת האתיקה שלה עד שנת 2011. בשנת 2007 הצטרף למרכז הבינתחומי הרצליה לצורך הקמת בית הספר לתקשורת, במסגרתו הקים בשנת 2008 את "חממת התוכן", מקום מפגש לסטודנטים, אנשי תעשיית התקשורת וחוקרים מהאקדמיה לפיתוח של פורמטים חדשים בתקשורת לכל הפלטפורמות השונות של המדיה. בשנת 2008 ייסד את ה"מרחב הציבורי" (אורכב 24.06.2016 בארכיון Wayback Machine), מקום מפגש לתרבות, חברה תקשורת ומה שביניהם, לצורך קיום דיונים וימי עיון בנושאי אקטואליה. בשנת 2016 התמנה לתפקיד רקטור בבצלאל, שם פעל להגדלת המוסד, פתיחת תוכנית חדשה לתואר שני בתקשורת חזותית, אישור מל"ג להענקת תואר שני עם תזה. פתיחתו של מסלול לגיימינג והקמת מרכז הוראה ולמידה לעיצוב ואמנות. קרניאל פעל בעיקר להרחבת חופש הביטוי של הסטודנטים והיוצרים, גיבוש של קוד אתי לבצלאל ומתן דגש לתפקידה של התרבות כמצפן חברתי.

פעילות ציבורית ומחקרית

קרניאל עוסק במחקר בנושאים של תרבות דיגיטלית, אובדן הפרטיות, ייצוג של אידאולוגיה וערכים בטקסטים פופולריים, וכן בדיני תקשורת ואינטרנט, והוא פעיל בתחום חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. לצד פעילותו המחקרית היה שותף לעיצובם של כללי האתיקה המקצועית, החקיקה והרגולציה בתחום התקשורת בישראל. בשנת 1998 היה שותף עם אנשי ציבור נוספים בהקמה של קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, ועמד בראשו כיו"ר בשנים 1999-2004. היה שותף להקמה של התנועה לחופש המידע בשנת 2004. משמש כחבר בולט בוועד המנהל של תנועת ישראל חופשית מימי הקמתה ופעיל בתחום היחסים בין דת למדינה בכלל, בנושא המאבק בחקיקה דתית בפרט.

בבחירות לכנסת העשרים ואחת שנערכו ב-2019 היה מועמד מספר 2 של מפלגת ישר, שהוקמה על ידי אנשי ציבור, ממשל ואקדמיה, ומקדמת דמוקרטיה שיתופית, שקיפות, והחזרת האמון בין הבוחר לנבחר, באמצעות קבלת החלטות משותפת של הנציגים והחברים בטכנולוגיה חדשנית, ובאפליקציה ייעודית.

ביוני 2023 הציע קרניאל בסידרת מאמרים יחד עם נעם מנלה לחלק את מדינת ישראל לבריתות של רשויות מקומיות, שיוכלו לארגן את אורח החיים המתאים להן, ללא כפיה: רשויות חרדיות, ערביות, ליברליות. על פי ההצעה, תינתן תקופת הסתגלות של 15-20 שנה, בפעימות של 5 שנים. תתאפשר תושבות וירטואלית לתושבים הגרים בישובים שאינם לפי ערכיהם .

אתיקה מקצועית של התקשורת

קרניאל היה שותף לעיצובם של כללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, כאשר שימש בשנים 1990-1991 כיועץ משפטי של המועצה, בתקופתו של פרופ' יצחק זמיר כנשיאה. ב-1993 שימשו כללים אלה בסיס לניסוחם של כללי האתיקה המקצועית של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אותם ניסח קרניאל בתפקידו כיועץ המשפטי של הרשות. בשנים 2007-2011 שימש כיו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור, עדכן את כללי האתיקה, וגיבש את קוד האתיקה החדש של רשות השידור. הוא משמש היום אב בית דין במועצת העיתונות.

חברות בוועדות ציבוריות

קרניאל היה חבר במספר ועדות ציבוריות בתחום התקשורת: ועדת חיסיון עיתונאי בראשותו של פרופ' אשר מעוז אשר ניסחה בשנת 1995 הצעה לעיגון בחוק של החיסיון העיתונאי; הוועדה לחופש המידע בראשות השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, שהעמידה בשנת 1995 את הבסיס לחקיקתו של חוק חופש המידע. בשנת 2004 היה קרניאל ממייסדי התנועה לחופש המידע וחבר בהנהלתה. בשנים 2001-2004 היה חבר בשתי ועדות ציבוריות לבדיקת עתידה של הטלוויזיה הלימודית, ועדת האוזר וועדת שטרן, אשר העמידו תוכניות לרפורמה של הטלוויזיה החינוכית. במסגרת לשכת עורכי הדין היה קרניאל חבר משנת 1999 בוועדת שלטון החוק וזכויות האזרח של הלשכה, מ-2003 היה יו"ר ועדת התקשורת של הלשכה, ומשנת 2007 יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה. בשנת 1994 היה חבר ומרכז הוועדה לבדיקת הטיפול המערכתי באלימות שוטרים בראשות מרדכי קרמניצר שמונתה על ידי השר לביטחון פנים, משה שחל.

תחומי מחקר עיקריים

קרניאל חוקר וכותב בנושאים הקשורים לזכויות אדם, מאבק בשחיתות, וחופש הביטוי באינטרנט. מחקריו ומאמריו בנושא הפרת אמונים עוסקים בחידוד ההבחנה בין התחום הפלילי לתחום שאינו פלילי, ומשמשים בסיס לפרשנות העבירה של מרמה והפרת אמונים של עובדי ציבור ושל דירקטורים ומנהלים בתאגידים^{[דרוש מקור]}. בשנת 1997 פרסם קרניאל מאמר בשם "חופש הביטוי באינטרנט" ומאז הוא כותב ומקדם את העמדה לפיה חופש הביטוי רחב יותר במדיום החדש, לעומת אמצעי פרסום אחרים.

בשנת 2002 פרסם קרניאל (יחד עם עמירם ברקת) מחקר אמפירי על סכומי הפיצויים בלשון הרע, והצביע על העלייה בסכומים הנפסקים בעוולה זו.

בתחום זכויות היוצרים הוא כותב על זכות הציבור לקבל מידע ולעשות שימוש ביצירות, ותומך ברפורמות בתחום הקניין הרוחני. בין היתר פרסם מאמר על הזכות לצפות בשידור של אירועי ספורט בערוצים מקבילים, שהשפיע על הפסיקה של בית המשפט בנושא. הוא כתב לראשונה על נושא זכויות היוצרים בעולמות וירטואליים כמו סקנד לייף. בשנים האחרונות הוא חוקר וכותב בנושאי הגנת הפרטיות במדיה חדשים, שוויון, יצוג מיעוטים וערכים בתכנים של תקשורת, ומכהן כמנהל שותף של חממת התוכן בבית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי, ועורך המרחב הציבורי. בספרו האחרון, בשם "פרטיות ותהילה" יחד עם ד"ר עמית לביא דינור, טוענים השניים שאנו מוותרים ביודעין ובקלות על הזכות לפרטיות, ומעדיפים חשיפה נוחות ושיתוף על פני הערך הנמוג של הפרטיות.

ספרים ופרסומים נבחרים

ספרים

• הפרת אמונים בתאגיד במשפט האזרחי והפלילי, שריגים לאון, הוצאת נבו, 2001
• דיני התקשורת המסחרית, ת"א, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה, 2003
• יובל קרניאל ועמית לביא-דינור, משבר אמון, השתקפותו בתקשורת ובפוליטיקה, הוצאת רסלינג, 2022

• Privacy and Fame: How We Expose Ourselves across Media Platforms 2015 Lexington books

מאמרים

• "חופש הביטוי באינטרנט" דברים אחדים 2, מכון ון ליר, 1997, 165-185.
• אחריות פלילית של תאגידים, שערי משפט א (3) תשנ"ח 335-348
• חוק המחשבים ודואר זבל - טיפול מקומי בתופעה גלובלית, שערי משפט ד, 467 (2006)
• "חופש הביטוי באינטרנט" עלי משפט (כרך ביכורים, תש"ס) 163.
• "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט (תשס"ב) 205.
• "פורנוגרפיה באינטרנט: עד כמה להגביל את ביטויה?" פתו"ח 5, אוניברסיטת בר-אילן עמ' 215-245.
• "הפרת אמונים של עובד ציבור – הצעה לפרשנות המבוססת על הערך המוגן" משפט וממשל ז', אוניברסיטת חיפה, תשס"ד 415.
• " חקיקת זכויות יוצרים בעידן המידע" משפט ועסקים ג התשס"ה 409-424.
• "חוק חופש המידע והאינטרנט: האם הגיעה העת לשינוי חקיקתי?" מאזני משפט כרך ז' התש"ע (2010) 307-354
• "בלוגים של עיתונאים ישראלים כמרחב ציבורי חדש" קשר, אוניברסיטת תל אביב: המכון לחקר העיתונות והתקשורת, 2011, גיליון 40 עמ' 43-52

קישורים חיצוניים

• דף מרצה במרכז הבינתחומי, כולל רשימת פרסומים
• הבלוג האישי של קרניאל
• יובל קרניאל, באתר "TheMarker"
• מאמרי יובל קרניאל, באתר "הארץ"
• יובל קרניאל "דמוקרטיה, תקשורת ופוליטיקה בבית המשפט העליון: גבולות חופש הביטוי של פלסטינים בישראל בתקופת האינתיפאדה השנייה" בתוך הקובץ: תקשורת ופוליטיקה בישראל, בעריכת דן כספי, בהוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד עמ' 208- 239. באתר מכון חיים הרצוג, אוניברסיטת תל אביב
• יובל קרניאל סל התרופות – רופאים, שופטים, תקשורת ומה שביניהם
• דף שותף באתר משרד שיבולת
• אתר חממת התוכן במרכז הבינתחומי הרצליה
• אתר המרחב הציבורי (אורכב 24.06.2016 בארכיון Wayback Machine) בבית הספר לתקשורת