תושב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תושב הוא אדם המתגורר במקום מסוים: במדינה, ברשות מקומית, בשכונה וכדומה. היותו של אדם תושב מקנה לו זכויות ומטילה עליו חובות. להבדיל מאזרחות, שהיא מעמד פורמלי, על-פי רישום מתאים, תושבות היא מאפיין פחות פורמלי, הנקבע לא רק לפי רישום, אלא בעיקר לפי המציאות בשטח - המקום שבו האדם מתגורר.

תושבות חברתית, הינה הכרה של רשויות המדינה באדם כתושב לצורך זכויות חברתיות מסוימות, אף אם איננו מוכר כתושב על ידי משרד הפנים.

התושבות החברתית (Social Residency) נקראת לעתים גם "תושבות סוציאלית". המדובר במעמד אשר מכוחו זכאי הפרט לזכויות חברתיות בלבד (כגון שרותי בריאות ורווחה), זאת בשונה מאזרחות (Citizenship) או תושבות קבע (Residency) המקנות למחזיק בהן גם זכויות פוליטיות (הזכות להמשיך להתגורר במקום).

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחדים מחוקי מדינת ישראל ניתנות זכויות ומוטלות חובות על מי שהוא תושב. לעתים אין הגדרה ברורה של המושג, ומשימה זו נותרה לבתי המשפט, ולעתים נקבעים בחוק עקרונות לקביעת היותו של אדם תושב (או לקביעה המשלימה, מתי אינו תושב). מבחן מקובל לקביעת תושבות הוא מבחן "מרכז החיים", שבמסגרתו נבחנת השאלה מהו מרכז חייו של האדם הטוען לתושבות.

להלן חוקים אחדים העוסקים בסוגיית התושבות (זו מופיעה בעוד חיקוקים רבים).

פקודת מס הכנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת מס הכנסה מתייחסת למושג "תושב" בשתי משמעויות:

  • תושב ישראל, החייב במס הכנסה בישראל, ונהנה מהקלות מס מסוימות כגון מרבית נקודות הזיכוי.
  • תושב יישוב מסוים, הנהנה מהקלות מס לתושבי יישוב זה.

במשך שנים רבות הופיע המושג "תושב" בפקודה ללא הגדרה, ושאלת משמעותו, בשני ההקשרים, נדונה בבתי המשפט. נקודת מוצא בדיונים אלה הייתה מבחן "מרכז החיים". בתיקון מס' 132 לפקודת מס הכנסה [1], שנכנס לתוקף בינואר 2003, ניתנה הגדרה מפורשת למושג "תושב ישראל", שבסיסה "לגבי יחיד - מי שמרכז חייו בישראל". בהגדרה נקבע:

(1) לשם קביעת מקום מרכז חייו של יחיד, יובאו בחשבון מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים, ובהם בין השאר:
(א) מקום ביתו הקבוע;
(ב) מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו;
(ג) מקום עיסוקו הרגיל או הקבוע או מקום העסקתו הקבוע;
(ד) מקום האינטרסים הכלכליים הפעילים והמהותיים שלו;
(ה) מקום פעילותו בארגונים, באיגודים או במוסדות שונים;
(2) חזקה היא שמרכז חייו של יחיד בשנת המס הוא בישראל -
(א) אם שהה בישראל בשנת המס 183 ימים או יותר;
(ב) אם שהה בישראל בשנת המס 30 ימים או יותר, וסך כל תקופת שהייתו בישראל בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה הוא 425 ימים או יותר;
(3) החזקה שבפסקה (2) ניתנת לסתירה הן על ידי היחיד והן על ידי פקיד השומה.

הגדרתו של תושב ביישוב מסוים ניתנת בסעיף 11 לפקודה והיא "תושב, ביישוב מסוים - יחיד שמרכז חייו באותו יישוב". לשם קבלת הקלת מס הניתנת לתושבי אותו יישוב, על הנישום להביא אישור לכך מהרשות המקומית.

ישראל לעניין זה, היא המדינה שבגבולות הקו הירוק. מי שמתגורר בשטחי יש"ע קרוי בפקודה "תושב אזור" (להבדיל מ"תושב ישראל"), אך סעיף 3א לפקודה משווה את זכויותיו של אזרח ישראל שהוא תושב האזור לאלה של תושב ישראל.

חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הביטוח הלאומי ניתנות זכויות רבות לתושב בלבד. החוק אינו כולל הגדרה של תושב, אך בתיקון מס' 60 לחוק, שנכנס לתוקף בינואר 2003, במסגרת חוק ההסדרים, נוסף לו סעיף 2א, שכותרתו "מי שאינו תושב לעניין החוק". הסעיף מונה סוגים אחדים של אנשים הנמצאים בישראל אך אינם נחשבים לתושבים לעניין חוק זה, ובהם שוהה שלא כדין ובעלי אשרות מסוימות. הרשימה שבסעיף זה אינה מלאה, כלומר מי שמתקיים בו תנאי מאלה המופיעים בסעיף, אינו תושב, אך מי שאף תנאי אינו מתקיים בו, אין לדעת האם הוא תושב אם לאו.

סעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר

"תושב ישראל באזור" - מי שאילו מקום מגוריו היה בישראל היה בגדר תושב ישראל והוא אזרח ישראלי מי שזכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, או מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת קבע או אשרה ורישיון לישיבת ארעי בסוג א/5, לפי חוק הכניסה לישראל, שניתן לו סל קליטה מהמשרד לקליטת העלייה, והכל אם מתקיים בו אחד מאלה:
(1) הוא מתגורר ביישובים או באתרים הצבאיים;
(2) הוא מתגורר באזור ומועסק בישראל;

חוק ביטוח בריאות ממלכתי נסמך על חוק הביטח הלאומי בהגדרתו של תושב, ומגדיר

"תושב" - מי שהוא תושב לעניין חוק הביטוח הלאומי לרבות תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף 378 לחוק הביטוח.

הסמכות להחיל מעמד "תושבות חברתית" על מי שאינם מוכרים כתושבים, נתונה בידי שרי הרווחה והבריאות, מתוקף חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

סעיף 378(ב)(1) בחוק הביטוח הלאומי קובע:

"השר, לאחר התייעצות עם המועצה ובאישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע זכויות וחובות לפי חוק זה, כולן או מקצתן, בשטח שיקבע, לגבי אלה:
(1) מי שאינו תושב ישראל;"

סעיף 56(א)(1)(ד) בחוק ביטוח בריאות ממלכתי קובע:

"שר הבריאות רשאי לקבוע הסדרים מיוחדים -
(1) בדבר רישום בקופת החולים ודרך מתן שירותי הבריאות -
(ד) למי שנמצא בישראל ואינו מבוטח לפי חוק זה בהיקף ובתנאים שיקבע".

חוק עובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק עובדים זרים עוסק, כמתבקש משמו, דווקא בעובדים זרים בישראל שאינם תושבי ישראל. הגדרתו של עובד זר בחוק זה היא "עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". החוק אינו מגדיר מהו תושב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]