עוטה עור הנמר

	יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון, ניסוח, קישורים פנימיים, תחביר, מבנה הפרקים.
	אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

‏

מהדורה כתובה ביד של "עוטה עור הנמר"

עוטה עור הנמר (בגאורגית: ვეფხისტყაოსანი; הגייה: ווֶפּ‏חיס טקַ'אוֹסַני; בתרגום מילולי: עוטה עור הטיגריס) היא פואמה אפית לאומית גאורגית, שנכתבה על ידי שותא רוסתוולי במאה ה-12. הפואמה נחשבת לאפוס הלאומי הגאורגי. רוסתוולי כתב הפואמה בעת שגלה מארצו למנזר המצלבה בירושלים.

פואמה זו היא השריד היחיד לעבודתו הספרותית של רוסתוולי. כיום, גם גאורגים משכילים נזקקים למילון על מנת להבין את הפואמה במלואה, היות שהיא כתובה בשפה ארכאית.

כתבי היד המעוטרים של הפואמה הם מחשובי יצירות האמנות החילוניות הגאורגיות של ימי הביניים. במכון כתבי היד של האקדמיה הגאורגית למדעים בטביליסי שמורים שני דפים מהדורה מן המאה ה-16, וכמה שורות מהפואמה, השייכות למהדורה מהמאה ה-14. כל יתר כתבי היד של הפואמה הם מהמאה ה-17 ואילך (הקדום שבהם מ-1653).

הגאורגים ייחסו לפואמה חשיבות ערכית רבה, ונמסר כי בתקופה בה הפצת הפואמה הייתה על ידי העתקתה בכתב-יד, היה נהוג לתת עותק שלה כמתנה מוערכת ואף כנדוניה או מוהר. גם כיום מקובל להעניק עותק של הפואמה כמתנה ובצירוף מילון מתאים.

על פי מבקרי ספרות, הפואמה של רוסתוולי היא אחת מהיצירות הגאוניות ביותר שיצר בן אנוש מאז ומעולם.

כרוב משוררי הפואמות הגדולים שבכל הזמנים, שותא רוסתוולי היה חדור ענווה, לנוכח "רוח האינסוף" המתגלה במילים הקטנות שיכולים בני האדם לתפוש ברוחם החלושה. על צניעותו ניתן ללמוד מהבית האחרון של הפואמה:

דב גפונוב, שתרגם הפואמה לעברית, כתב על חשיבותה הבינלאומית: "...אכן כיום ניתן "עוטה עור הנמר" לקריאה כמעט לכל העמים, וזהו ניצחונה העליון של הפואמה הגרוזית, אשר מקומה בגינזי התהילה העולמית."

הפואמה הודפסה לראשונה בטביליסי בשנת 1712.

העלילה

מָעַשֶׂה במלך ערב רוֹסְטְוָן שהיה חָשׂוך בנים. בתו היפהפייה טִינָטִין, אהבה את שַׂר הצבא אַבְתַּנְדִּיל וזה השיב אהבה לחיקה. יום אחד, בצאתם לציד, ראו המלך ושַׂר צבאו אביר זר עוטה עור נמרה, מתבודד על גדת הנהר. המלך שלח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש הגיב באלימות וחמק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יצא לחַפשׂו, ובתום שלוש שנים מצא את האביר טָרִיאֵל מר הנפש, שסיפר כי בהיותו שַׂר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך נֶסְטָן-דָּרֶגָ'אן, שהשיבה לו אהבה, אך אביה הועידה לאחר. בַּצָר ליבו רצח טָרִיאֵל את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר טָרִיאֵל בנפשו של שַׂר צבא ערב אַבְתַּנְדִּיל, שנרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מִתְּרָצֶה, ולשמחת הכול האביר עוטה עור הנמרה, נושא לאישה את אהובתו.

הסבר נרחב על העלילה

סיפור העלילה סופר דרך עיניו של אבתנדיל, ומספר על מלך ערב המהולל רוֹסטֶוואן, שהיה אמנם צעיר אך ללא בנים. הוא שם מבטחו בבתו היחידה, הנאוה והחכמה, טינאטין. טינאטין ואבתנדיל, מפקד הצבא ומאנשי חצר המלוכה, היו נאהבים.

יום אחד כאשר יצאו המלך ושר הצבא שלו לציד, הם פוגשים, ליד הנהר, אביר מסתורי מר-נפש הלבוש בבגדי נמרה (הפגישה מתוארת בפרק ג').

כל נסיונותיהם לדבר אליו עלו בתוהו. גם הנסיון ללוכדו עלה בתוהו והאביר חומק מהם. אבתנדיל יוצא לחפשו, ובתום שלוש שנים מצא את האביר, שסיפר כי שמו טריאל והוא היה שר המופקד על חיל הים בממלכת הודו.

טריאל היה מאוהב בֶּבִתו של מלך הודו.מלך הודו הציע לטריאל פעם, לשאת את בתו לאשה ,לאחר שחזרו ממסע ציד (כפי שנאמר בפרק י').

טריאל הוא גיבור העלילה של הפואמה, עליו מסופר שהרג אריה ונמרה - הכל בגלל אהבתו לנמרה, ומאז אותו מאורע טראגי הוא עוטה על עצמו את עור הנמרה, כאות אהבתו הגדולה אליה (ומכאן שמה של הפואמה :"עוטה עור הנמר",שם הפואמה מעיד,על העובדה שסיפור הריגת האריה והנמרה על ידי טריאל, הוא כל המהות של הפואמה,כלומר :האביר טריאל,כגיבור העלילה של הפואמה,מתואר גם כיפה מראה ויפה תואר וגם כלוחם אמיץ ביותר,שאין לו מתחרים (גבורתו באה לידי ביטוי,בזה שהוא לא פוחד להלחם מול מלך החיות,כדי להציל את הנמרה,מידיו,וגם לאורך כל הפואמה,הוא מצליח להביס,כמות גדולה של לוחמים,שיוצאים נגדו,בין אם נזכיר את הלוחמים שנשלחו ע"י המלך רוסטוון,כדי להתוודע אליו,ובין אם נזכיר את הקג'בי (שודדים), ששבו את אהובתו נסטאן,את כולם הוא מכה שוק על ירך), וגם ככזה שמימש אהבה עילאית ביותר,שמסתיימת במוות,ולכן גיבור העלילה הוא למעשה, גיבור פִּלְאִי,שהוא מושלם מכל הבחינות).

טריאל התגעגע אל בת המלך, שהשיבה לו אהבה אך אביה תיכנן להשיא אותה לנסיך הפרסי חורזם. כדי למנוע את הנישואין רוצח האביר את הנסיך שנועד לאהובתו. הוא נמלט בעזרתה של משרתת הנסיכה, אוסמת. בת המלך עצמה-נסטאן ,נחטפת על ידי קג'בי (שודדים). כשנודע לטריאל שאהובתו נסטאן נעלמה,הוא נכנס לסערת רגשות (כפי שנאמר בפרק כ"ה)

הקג'בי מעבירים את נסטאן, לטירה מכושפת,ושם הם שומרים עליה 24 שעות ביממה (הקג'בי היו ידועים ,כלוחמים מאוד אמיצים), כשנסטאן עצמה, מוחזקת בראשו של המגדל הגבוה,שבו יש פתח כניסה אחד ויחיד,כך שהצלתה של נסטאן,מידי שוביה,הופכת להיות משימה בלתי אפשרית. כדי להשיג מידע מודיעיני,לצורך חילוצה של נסטאן,טריאל נעזר בסוחרת פטמן.פטמן כותבת מכתב ושולחת אותו לנסטאן (באמצעות עבד,שמתגנב לטירה) שבו,היא מבקשת ,לתאר לה,במדוייק את מקום שבייה ואת דרכי ההתנהלות של השומרים,לצורך הפריצה לטירה המבוצרת

טריאל מגבש את האסטרטגיה,ואת הטקטיקה שלפיה הם יפעלו,כדי להכניע את הקג'בי,הרעיון הוא,לפרוץ לטירה המבוצרת משלוש פינות שונות, כאשר בכל חזית יפעלו 100 חיילים, והכל צריך להעשות בהפתעה מוחלטת.

הווידוי של האביר משפיע עמוקות על אבתנדיל, והוא נחלץ לעזרתו. בכוחות משותפים (ובעזרתו הנוספת של נורדין-פרידון), הם מוצאים את בת מלך הודו (ששמה נסטאן דראג'אן) ובגבורה עילאית, מצליחים לבצע את המשימה הבלתי אפשרית, כלומר: הם משחררים את נסטאן מידי שוביה (הקג'בי), כפי שנכתב בפרק נ"ז.

מיד לאחר הניצחון הגדול, מתוארת פגישת טריאל ואהובתו נסטאן. הרצון של טריאל לשאת את אהובתו נסטאן לאשה,כמו גם הסבל והייסורים שעבר,כתוצאה מהגעגועים לאהובתו (שהרי אביה הרי תכנן להשיאה לנסיך הפרסי), בא לידי ביטוי במכתב הראשון ששלחה נסטאן אל אהובה טריאל. אביה, בסופו של דבר, מתרצה, ומסכים לתת לו את ביתו לאשה.

הפואמה מסתיימת בסוף טוב, וגם אבתנדיל מתחתן עם טינאטין.

הַ‏מֶ‏סֶ‏ר בסיפור טריאל שהרג אריה ונמרה

הפואמה מתארת אהבה עילאית בדרגה הגבוהה ביותר אהבה ללא גבולות, שמסתיימת במוות: טריאל מסכן את חייו כדי להציל את הנמרה מידי האריה, ואף הורג את האריה, ולבסוף מרוב אהבתו הגדולה לנמרה הוא הורג אותה, ועוטה על עצמו את עור הנמרה במשך כל חייו כאות אבל על מותה. טריאל אף מציין מפורשות את העובדה, שהוא עוטה על עצמו את עור הנמרה,מהסיבה הזו ("...לְזֵכֶ‏ר שׂוֹ‏רַ‏פְתִּ‏י שֶׁ‏בָּ‏‏ה דָּ‏‏בַ‏קְתִּ‏י..."-פירוש המשפט: לזכר אותה הנמרה , שֶשָׂרְפָה אותי באש הלהבה שלה, אני עוטה על עצמי את העור שלה, וכך אני דבק בה ללא הפסקה, גם ברמה הרגשית וגם ברמה הפיסית, שהרי העור שלה דבוק על העור שלי, כל הזמן, ובכך יש איחוד תמידי, ביני לבינה).

לאחר המאורע הטרגי פוגש טריאל אדם (הוא פוגש במקרה את אבתנדיל, שיצא עם המלך רוסטוון למסע ציד), מספר לו את הסיפור. האיש (האיש הוא אבתנדיל,כאמור לעיל) ששומע את הסיפור מטריאל, נסער אף הוא, אומר לו בניסיון לנחמו:

	וַ‏יִּ‏נְהֹ‏ם אִיתּ‏ו אָ‏חִ‏‏‏‏יהוּ‏ וַ‏יֹּ‏‏אמַ‏ר: בְּ‏רִידְךָ‏ אַ‏ל-תוֹ‏סֵף שִיבְרון מָ‏תְנַ‏יִם, כִּ‏י-שְאוֹ‏ל יוֹ‏רִידְךָ‏ ! אֱלֹ‏הִים יִמְשֹׁ‏ךְ לָ‏הּ‏ חֶ‏סֶ‏ד, אִם-כִּ‏י אֵיד הִטְרִידְךָ‏, הַ‏הִפְגִּ‏יש אֶ‏תְכֶ‏ם מִקֹ‏דֶ‏ם לוּ‏-רָ‏צָ‏ה הַ‏פְרִידְךָ‏? בית 914 פרק לז'

הביטוי " אֱלֹ‏הִים יִמְשֹׁ‏ךְ לָ‏הּ‏ חֶ‏סֶ‏ד" (בית 914) נלקח על ידי המתרגם,

טריאל לא מפסיק להתאבל על זה שהרג את הנמרה.

השימוש בגרמי השמיים כדרך לתאור רגשות

המחבר משתמש בשמש בשבעת כוכבי הלכת,ובירח כדי לתאר רגשות,וכן לצורך תאור יופייה של האשה (תינתין).

דימויים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

המבנה הכללי של הפואמה

הפואמה מורכבת משלושה חלקים: פתיחה, גוף, ונעילה

הפתיחה

פרק זה דורש עריכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולערוך אותו.

חשיבות מיוחדת נודעת לפתיחה, בשל הבהרת מכלול בעיותיה וסגולותיה של הפואמה. מבחינת המוזיקליות, וציוריות המחשבה, אנו מוצאים בפתיחה את מבחר פרי עטו של שותא רוסתוולי. בהתאם למסורת, בנויה הפתיחה על עקרונות מבניים ספרותיים מסוימים. בהתחלת הפואמה נותן המחבר שבח והודייה לבורא העולם:

	הַ‏מַּ‏צִּיב תֵּבֵל בְּחֹזֶק יְמִינו עַל מְכוֹנֶיהָ, וַיִּפַּח רוּחוֹ מִמַּעַל בְּאַפְּי כָּל הֲמוֹנֶיה, וַיַּ‏קְנֵנוּ‏‏‏ אֶת הָאָרֶץ כְּלוּלָה בְּצִבְיוֹנֶיהָ- מִיָּדו שִׁלְטוֹן רַבֶּיהָ‏‏ וּמֶמְשֶׁלֶת אֲדוֹנֶיהָ.‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏

לכוח האלוהי העליון ומבקש ממנו עזרה וחסות ("אל יחיד אתה יצרת כל צורה המצטיירת, תן סיתרה וגבורה לי, על היצר מתגברת"). אחר כך חולק המחבר כבוד לבעלי שׂררה, ולסיום הוא נותן כמה פרטים על עצמו, על מגמתו היצירתית ומרצה את השקפתו על השירה והאהבה. תבניתה של הפתיחה מצטיינת בשיטתיות ועקביות. זוהי יצירת מופת לפי תוכנה ועומק המחשבה שבה. הפתיחה קשורה קשר אורגאני לחלק הסיפורי של הפואמה. כאוברטורה לאופרה מהדהד בפתיחה הנושא המוזיקלי של היצירה כולה ומרוכזים בה רעיונותיה ונעימותיה הראשיים. הפתיחה הנה מפתח לעולם הרעיוני שבפואמה‏‏ של רוסתוולי. עדי-עדייו של "עוטה עור הנמר"-מפלאי התרבות השירית הגרוזית. בבתים ה-7 וה-8 של הפתיחה מציג המחבר את עצמו:

"אנוכי רוסתוולי, שרתי בלבב קרוע קרע...

אנוכי נגיד רוסתוי, שמתי זאת על צווארי,

כי בשל מנהגת חיל אשתגע לאין-הבריא..."

הפואמה של רוסתוולי מעצם ראשיתה מעידה על יסודות הומאניסטיים בהשקפת עולמו: במרכז התעניינותו עומדים אדם בן חורין ואהבתו החופשית והנישאה, העולם החומרי, המציאות הרבגונית.‏ בפתיחה התווה רוסתוולי דמות כוללת ונהדרת של מאוהב אידאלי (יפה, חכם, נדיב, אדיר וחופשי).דמות שלבשה צורה אומנותית בגוף הפואמה.

	מִשְׁפְּטֵי הַמְאֹהָב הֵם: אוֹר-פָּנִים כְּזִיו הַשַׁ‏חַק,‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏ דַּעַת, עֹשֶ‏ר,עֵת וָנֹעַר,חֲנִינַת מְזֵי-הַדַּחַק,‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏ מְלִיצָה, חָכְמָה וָוֶתֶר, עֹז לִמְחֹק רָאשִׁים בְּמַחַק,‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏ הֶחָסֵר כָּ‏ל-זֹאת-רָחוֹק הוּא מֵאוֹהֵב תַּכְלִית הָרַחַק‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏.‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏

וכך בדיוק יתגלמו סימני האהבה, שנמנו בפתיחה, בדמויות גיבוריו המהוללים - טריאל ונסטאן, אבתנדיל וטינאטין ואת אהבת הבשרים תגלם הסוחרת המתחנחנת פטמן. כך בדרך בלתי אמצעית, טבעית ואורגנית מתמזגת הפתיחה עם סיפורו הפיוטי של רוסתוולי. בעוד שעלילתו של "עוטה עור הנמר" פשוטה יחסית, הרי תבניתה של הפואמה מורכבת למדי.

גוף הפואמה

בפואמה של רוסתוולי מתוחים שני חוטי עלילה (הודו וערב), המשתזרים זה בזה במהודק. הסיפור שב"עוטה עור הנמר" הנו אחיד, שלם ודינאמי. הנסיבות העלילתיות שבפואמה עולות בזו אחר זו בצורה טבעית. צומתי עלילה מרכזיים וצדדיים קשורים ביניהם בקשר אורגאני. הסיפור העיקרי שבפואמה מועשר על ידי אפיזודות המתרקמות לתוכה בצורה אורגאנית (הציד, דבר המלך פרידון, הארץ הרוכלת גולנשרא ודומיהן). האפיזודות מכילות הרבה פריטים מנומקים ונסיבות מורכבות, שכל אחת מהן מתמזגת בטעם אמנותי וחוש מידה מעודן בהתפתחות עלילתית אחידה. לדוגמה: אפשר להביא אחת מנסיבות המפתח - את הסיפור על הציד. במשתה שלאחר המלכת טינאטין קפצה רוח עצבות על רוסטוון. המצביא אבתנדיל והיועץ סוגרט נתנו דעתם על כך ואמרו למלך, בדרך הלצה, שיש לו סיבה להתעצב, שהרי טינאטין רוקנה את אוצר המלכות, בפזרה את כל הונו. אמר להם המלך: דבר אחר לגמרי גרם לי שאתעצב, והוא שאין לי בן זכר, שידמה לי בגבורתי ובזריזותי. ענה לו אבתנדיל, חניכו, ובאומץ לב הציע להתחרות בו. בציד הגדול, שנערך אחר כך עלה אבתנדיל על המלך, ששמח בלב ונפש להצלחתו. כאשר הם נחו בצילו של אילן הבחינו הציידים בגיבור זר, היושב לו מדוכדך, על גדת הנחל. רוסטוואן נצטווה להתוודע אליו וכו'. הסיפור על הציד הנו אפיזודה מעניינת, אחידה ומושלמת בהחלט. יש לה את כל רכיבי העלילה הנחוצים: הצגה, פתיחה, שיא ונעילה. בו בזמן משתלב סיפור הציד כחלק אורגאני גם ביסוד העלילתי של הפואמה (הרפתקת אבתנדיל), וגם במהלכה העיקרי (הסיפור על הגיבור הפלאי טריאל). כאפיק של סיפור עלילתי צדדי משמשת האפיזודה הזאת, פרט לתיאור הציד, להמחשת אחת מסגולות אופיו של אבתנדיל ופרטי היחסים שבין נתין לפטרון. המחבר, כאילו, מכין את קוראו לקראת גדולתו העתידה של אבתנדיל ובלי משים מביאו למחשבה, שאומנם ראוי הוא למלוכה ולא תהיה בערב בעיית חסרון של יורש עצר, שהרי אין אבתנדיל נופל בסגולותיו מהמלך, ובכמה מהן אף עולה עליו. לכן יהיה אבתנדיל חתן רצוי לרוסטוון...

אף על פי שמוטיבים אלה הנם מומנטים חשובים של הפואמה, בכל זאת אינם אלא פרטים בלבד. את אפיזודת הציד שילב המחבר במסכת סיפורו, בעיקר כדי להפגיש את רוסטוון ואבתנדיל בגיבור האלמוני, טריאל, בנסיבות טבעיות. הנתין ופטרונו, שעייפו לאחר ציד רב מתח, ישבו לפוּש בצל, ובדרך מקרה שמו עין על איש החיל, הבוכה על גדת הנהר. לכן טבעית מאוד הייתה התעניינותם בו ועל ידי כך נהפכת אפיזודת הציד לנקודת הצומת של סיפור המעשה. בצורה בלתי אמצעית כזאת משתזרים גם חוטי עלילה ומוטיבים אחרים. נסיבות ואירועים בודדים שב"עוטה עור הנמר".‏

רוסתוולי בונה את עלילתו בקצב מהיר, בלי לסטות הרחק מן הקו הראשי של הפואמה, אם כי ניסיונות רבים ארבו לו בדרכו. בהקשר זה ראוי להתבונן במסעו של אבתנדיל. בצאתו לחפש את טריאל, עבר אבתנדיל מרחקים עצומים וסובב ארצות רבות. אחר כך בא סיפור חזרתו של אבתנדיל לערב. אחרי כן הוא חוזר למערה, נוסע לפרידון ומשם לגולנשרא... במקרים כאלו היו המחברים של ימי הביניים מאריכים מאוד בסיפורם, אולם רוסתוולי הולך לשיטתו בהתפתחות העלילה: אינו מכביד עליה בנסיבות משניות. המשורר מכניס לתוך עלילתו רק את אותם מוטיבים שמעוררים עניין כלפיה ומסייעים לזרימה קצובה וטבעית של הסיפור העיקרי.

הנעילה

עניין רב מעורר סיומו של "עוטה עור הנמר".משהביסו גיבורי הפואמה את אויבהם מבחוץ, וכוננו משטר פנימי באחוזות ממלכותיהם, העבירו מן הארץ,כל עוול וכל קיפוח זכות. במדינותיהם של טריאל, אבתנדיל ופרידון, התגשמו האידאלים של חירות ושוויון-זכויות סוציאלי:

	וַיְהִי חַסְּדָם כַּגֶּשֶׁם הַמֵּינִיק לְכָל עָלֶה- אֶל-יְתוֹם,אַלְמוֹן וָעֹנִי,וַיֶּחְדַּל הַמְחַלֶּה, ‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏וַיַּפְחְידוּ‏ אֶת-הָרֶשֶׁע,שֶׂה-מִשֶׂה לֹא-יִפָּלֶה,‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏ וַיִּרְעוּ יַחְדָּו בָּאָרֶץ הַ‏זְּאֵב וְהַטָּלֶה.‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏ ‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏

בסיום חגיגי פיוטי-אגדתי זה מתאר רוסתוולי, תמונה אוטופית של חירות סוציאלית וחיי ברכה. כמובן, אופיו של ציור זה הוא אגדתי גרידא, אך מעצם אותה אגדתיות משתמע, שדעתו של המשורר לא נחה מהמשטר החברתי הקיים, והוא נשא נפשו אל עתיד מעולה יותר. בחלומו-והנה תקופה שבה הכל מרגישים עצמם בני-חורין, משתמשים בשווה בברכות הטבע וחיים חיי אושר בעולם הזה, חלומו של המשורר ההומוניסטן מעיד על עומק מתמיה של הגיון לבו ותקוותיו.

המבנה התחבירי של הפואמה

על פי המתרגם: מגיע רוסתוולי "לידי שיא לחני על ידי קונסונאנסים, אליטרציות, דומינאנטות וחרוזים אומונומיים. לרוב הוא בונה אליטרציה משולשת, או קונסונאנס משולש, בחצי החרוז שלפני האתנחתא:

	לֹא-חִנָּם חָגָרוּ-חֶרֶב הָאִישִׁים הָמּ‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏וּצָקִים!

אך לפעמים הוא מעלה את דמיון הצלילים עד הדיוטה העליונה: בחצי החרוז הראשון הוא מתאם שני צלילים, והצליל שביניהם‏‏ מבשׂר את בואו של דמיון שלושה צלילים בחציו השני:

	וַיִּשַּׁ‏‏חוּ נְחָ‏‏‏שֶׁיהָ‏‏ הַנּוֹטִים מִנּוֹף גַּנָּה.

לשיא אומנותו הפיוטית מגיע רוסתוולי‏‏‏‏‏‏‏‏‏ בחרוזים אומונומיים. מי שסבור שרק הפגנה של ווירטואוזיות יש בהם ,אינו אלא טועה. בשירתו של רוסתוולי הם מביעים מדרגה עליונה של שמחה, יגון או זעם.

	אֶת-אֲשֶׁ‏‏ר לֹא-שָׁת אֱלֹהַּ-לֹא-יִמְצָא אָדָם וָחֶבֶל, וְלָכֵן לִבִּי מִלַּהַב יִתְחַלְחֵל בְּצִיר וָחֶבֶל, נֶחְסְמָה דַרְכִּי בְּרֶשֶׁת,בְּצִנִּים,פַּחִים וָחֶבֶל, בְּחֶלְדִּי חֲשַׁשׁ‏ וָ‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏אֶדֶר-מֵחַגַּי מוֹרָשׁ‏ וָחֶבֶל.‏‏

שורותיו של רוסתוולי בתוך כל בית ובית בנויות בצורת פסיפס: אין האחת נמשכת לחברתה, אלא היא יחידה משפטית בפני עצמה. השורה הרביעית שבבית משמשת מעין אקורד סיומי, המשלים את קודמיו ומשכללם ולכן כמעט כל משליו ואימרות החכמה של רוסתוולי מרוכזות בשורות הרביעיות. מספר משליו הוא למעלה ממאתיים וכולם מצטיינים בתמציתיותם וגיוון תוכנם. דימוייו לובשים אופי ריאליסטי מובהק, וההגזמה שבהם היא עממית. על כורחנו אנו מעלים בלבנו אסוציאציות לדימויים שבשיר השירים ודברי הנביאים:

	בְּבוֹאִי-נַהֲרֵי-דֶמַע יָזּובוּ‏ לְפָנֶי‏הָ,‏‏‏‏‏‏‏‏‏ וְחִצֵּי שַׁחֲרוֹנֶיהָ בְּגֹבֵי דְּיוֹ עֵינֶיהָ, מִתּוֹכָן יָרֹד תֵּרַדְנָה כַּבָּרָד אַבְנֵי חִנֶּיהָ, וְתַבְרִיק בֵּין אֳדָמֶיהָ מַחֲרֹזֶת פְּנִינֶיהָ.‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏

‏

תרגומים

עטיפת המהדורה העברית של עוטה עור הנמר משנת 1969

הפואמה "עוטה עור הנמר" תורגמה ל-50 שפות: אבחזית, אוזבקית, אוסטית, אוקראינית, אזרית , איטלקית, איסלנדית, אנגלית, אסטונית, אספרנטו, ארמנית, בולגרית, בלארוסית, גרמנית, הולנדית, הונגרית, הינדית, ולשית, טאטארית, טורקית, טורקמנית, יוונית, יפנית, כורדית, לוקסמבורגית, לטינית, ליטאית, מגרלית, מולדובנית, מונגולית, סוואהילית, סינית, סלובקית, ספרדית, סרבית, עברית, ערבית, פולנית, פורטוגזית, פינית, פרסית, צ'ובשית, צ'כית, צרפתית, קזחית, קטלאנית, קירגיזית, רומנית, רוסית ושבדית.

שאול טשרניחובסקי ביקש כנראה לתרגם את הפואמה ואף החל במלאכה בשנת 1939. הוא תרגם 36 בתים מתוך כ- 1700 שבמקור (מופיעים בקובץ שיריו "ראי אדמה"). הפואמה תורגמה לעברית בידי דב גפונוב תוך הקפדה על החריזה והמצלול העתיק. גפונוב שעלה מגאורגיה בשנת 1971 תרגם את הפואמה בזמן שהותו בגאורגיה ואחרי שלימד את עצמו עברית. הספר יצא לאור ב- 1969 בישראל בסיועו ותמיכתו של אברהם שלונסקי, בהוצאת ספרית פועלים, גפונוב זכה על עבודתו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת:

	בַּ‏‏עֲרָ‏ב הִמְלִיך אֱלֹ‏הַּ‏‏ רוֹ‏סְטְוָ‏ן נְשִׂיא הַ‏שֵּ‏בֶ‏ט, מְיֻחָ‏שׂ, נַ‏דִיב, צָ‏נוּ‏עַ‏, רַ‏ב-צָ‏בָ‏א, שִפְחָ‏ה וָ‏עֶ‏בֶ‏ד, אִישׁ-רַ‏חוּ‏ם, וּ‏בַ‏עַ‏ל צֶ‏דֶ‏ק, שַ‏אֲנַ‏ן, חֲכַ‏ם מַ‏חְשֶ‏בֶ‏ת, אִישׁ-קְרָ‏ב מֵאֵין כָּ‏‏מוֹ‏הו, טַ‏ל לָ‏אֹ‏זֶ‏ן הַ‏קַ‏שֶׁ‏בֶ‏ת.
– "עוטה עור הנמר", בית 32 פרק א'

דברי א. שלונסקי על התרגום העברי ועל הפואמה

על התרגום העברי,כתב שלונסקי:

	"כל מלאכת מחשבת היא מעשה נס, כביכול בריאת יש מאין, כל תרגום מעשה-חושב, זה שבורא בריאה שנייה, יש מיש-נס שבנס: נס שבקפיצת-הדרך לקירוב המרחקים, שרבים הם ושונים. זמנים ומקומות, צורות וסגנונות, השגות ומסורת הטעמים וכיוצא בזה לאין שיעור, והגדול שבהם, לפי שכוללם יחד, המרחק הסרבני שבין לשונות העמים, מאחר שבמלכות-השיר הלשון היא האחדות החד-פעמית של הקנקן ומה שיש בו, של יחוד הסגולה אשר לאני הפרטי והאני הקולקטיבי,-חד-פעמיות, שהמתרגם מבקש לחוללה בשנית. נס זה אירע למתרגמו של "עוטה עור הנמר", ובזכותו אנו זוכים להכירות ראשונה עם יצירה ויוצרה, שבאו אלינו מבחוץ וממרחק ט"ז יובלות מדברים אלינו מבית, כדבר איש אל בן דודו. מדברים-ואנו מקשיבים, מקשיבים ומרחיבים דעתנו, ככל הפותחים דלתי ביתם להכנסת אורחים. והאם לא זהו עיקרה של אומנות התרגום?.... ומגירסא דינקותא זו, גרסה טרופה וחטופה מחמת נסיבות המקום והזמן, אי שם בקרים הסובייטית (בה נולד המתרגם ב-1934) עד המעלה הרמה של גרסנות פיוטית, של יציקת-נוסח בהרקה מכלי אל כלי, של מעשה-חושב בתרגום יצירת מופת, עתירת הצורות והתכנים-דרכו של המתרגם מאז ועד עתה. וההמשך יבוא, המשך שיש בו שקידה על הידור אחת המצוות הנעלות שמקיימת אומנות התרגום-מצוות הקשב שבין עם לעם, ההתפרנסות זה מזה, ובכלי התקשורת המעודן והמשוכלל ביותר-כלי השירה. אכן בדרך הזה חלה ההיכרות הראשונה של האומה העברית עם האומה הגרוזית, על ידי הנשמה היתרה שלה: שותא רוסתוולי"
– א. שלונסקי

שלונסקי העיד על הפואמה כי:

	" "עוטה עור הנמר" שלו הוא בהכרת האומה הגרוזית יותר מפואמה כלולה בסגולת הכישרון, הוא ספר הספרים שלה, גאונה וחסדה העליון. ואכן בכוחה זה היא מתמרת ועולה מתחומה הלאומי הייחודי וזוכה להיות מנכסי צאן-הברזל של שירת העולם, אשר רבים ממשוררי הגויים שקדו על תרגומה לשפת עמם. יש שירה שהיא בחינת, "אם לא למעלה מזה", ואז היא שיר השירים של האומה, כנפי שכינתה, יש משורר שאף מדרגתו היא זו, ואז הוא נשמת אפיה של האומה, הנשמה היתרה שלה, בבחינה הזאת אפשר לומר על דרך הפאראפראזה: כשם שהומירוס הוא יוון, דאנטה הוא איטליה, שקספיר הוא אנגליה ופושקין הוא רוסיה – כן שותא רוסתוולי הוא גאורגיה."
– א. שלונסקי

התרגום העברי של גפונוב לעוטה עור הנמר זכה בגאורגיה לשלושה מחקרים, ד"ר זוראב קיקנאדזה מכנה את התרגום "סופר גאוני". המחקרים האחרים דנים ביצירת מילים חדשות בעברית לפי התרגום של גפונוב .

הקבלות בין הפואמה לתנ"ך

בספרות המחקר הגאורגית, שחקרה את הפואמה, הועלתה שאלת ההקבלות בין התנ"ך לבין הפואמה.((Nozadze (1963) מדבר על הקבלה לשונית מצד אחד ועל הקבלה רעיונית מצד שני. ((Taboridze (1992) ממשיכה קו מחשבה זה, ומביאה דוגמאות רבות, הן להקבלות לשוניות והן להקבלות רעיוניות.

באותה שנה התפרסם גם מאמרו של ((Tavdishvili (1992) הוא טוען שהנושא לא נחקר כראוי ולכן יש בפואמה ביטויים שהחוקרים אינם מסוגלים להסבירם משום שהם אינם ברורים לקורא שלא מכיר את המקרא היטב.הוא מביא דוגמאות לביטויים כאלה ומסביר אותם על סמך האנציקלופדיה המקראית ברוסית שראתה אור בשנת 1891.

הקשר בין התנ"ך לפואמה היה מוכר, כנראה, לגפונוב וייתכן שאף תרם לקירוב הפואמה ללבו. עדות לכך היא הרצאתו של המתרגם בלנינגרד במכון למזרחנות של האקדמיה למדעים של ברית המועצות בנושא "היבטים תנ"כיים ביצירתו של רוסתוולי" ( 1969 ). טען גפונוב שרוסתוולי, כאיש משכיל מאוד לזמנו, הכיר היטב את התנ"ך, ולכן אמרות, אלוזיות, דמויות ועלילות תנ"כיות משוחזרות ומובלעות באופן טבעי ביצירתו. "בזמן שתרגמתי את עוטה עור הנמר לעברית, נתקלתי בקטעים שעוררו בי אסוציאציות לתנ"ך (מאות שורות ובתים כאלה) [...]" (גפונוב 1970). הרצאתו של גפונוב הייתה ברוסית, לכן כל הדוגמאות שהוא מביא מהפואמה הן תרגום מילולי לרוסית. אחת הדוגמאות היא תפילתו של אַבְתַּנְדִּיל ( בית 811):

בתרגומו לעברית:

[...] רַק-בְּךָ נַפְשִׁי חָסָיָה בְּדַרְכָּהּ וּמִשְׁעוֹלָהּ

[...] אִם-אֶחְיֶה – וַעֲבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וּבְעוֹלָה".

גפונוב משווה את התפילה לנדר שנדר יעקב כאשר ברח מאחיו (בראשית כ"ח כ'-כב'):

" (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

(כא ) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.

(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ."

השימוש באלוזיות המקראיות במקור הוא הסבר חשוב לבחירתו של גפונוב לעשות שימוש ביסודות מלשון המקרא בתרגומו. הסבר זה משתלב היטב עם העובדה שגפונוב היטיב להכיר את הרובד המקראי של העברית ולא עמדו לרשותו טקסטים, במקור ובתרגום, בעברית המודרנית, שיכלו לשמש לו כמקור לדגמים לשוניים נוספים.

בפואמה ניתן לראות גם קווי עלילה תנ"כיים שחלחלו לתוך היצירה. הסיפור על המלך פַּרְסַדָּן שקירב אליו את טָרִיאֵל ועשה אותו שר-צי (פרק ט'), ועל בת המלך נֶסְטָן- דָרֶגָ'אן ששלחה את טָרִיאֵל להילחם נגד הסינים והבטיחה להינשא לו, מזכיר את הסיפור על המלך שאול שקירב אליו את דוד והבטיח לו את בתו אם ינצח מאה פלשתים (שמואל א פרק י"ז).

ככל הנראה, גפונוב לא הכיר את מאמרו של ((Nozadze (1963 ), כי טען בהרצאתו,שאיש טרם העלה את הנושא לדיון. אך כמו ((Nozadze (1963),גפונוב גם מבדיל בין השימוש שעשה רוסתוולי בלשון התנ"ך (ציטוטים, אלוזיות) לבין הדמיון לעלילות תנ"כיות.

אפוריזם

רוסתוולי מרבה להשתמש בסוג של מיני-טקסט שנקרא אפוריזם. אפוריזם היא אמרה כללית המבטאת תפיסת עולם מסוימת, דברי חוכמה המתומצתים במשפט קצר ושנון. בספרות המחקר הגאורגית מקובל לחלק את האפוריזמים בעוטה עור הנמר לפי הנושאים הבאים:אהבה,שירה,גבורה,אופי,חברות ואחוות אחים. לאפוריזמים יש משקל רב בשפת המקור, ודוברי השפה הגאורגית משתמשים בהם באופן פעיל עד היום, למרות מרחק הזמן הרב שעבר מאז כתיבתה של הפואמה.

דוגמאות לאפוריזם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

סגנון הפואמה במקור הגאורגי

הפואמה כתובה בלשון הגאורגית הספרותית החדשה, כלומר הקוראים של ימינו מבינים את תוכנה ללא צורך בתרגום (מלבד מילים וביטויים בודדים שעד היום מעוררים מחלוקת בקרב חוקרי הספרות). לשון הפואמה רחוקה מהתכונות הלשוניות הארכאיות של הכתיבה הכנסייתית הקדומה בגאורגית שקדמה לה. המאפיינים הסגנוניים של לשון המשורר משרתים את היסודות הספרותיים ביצירתו. השימוש בהיפרבולה מאפיין את לשונו של רוסתוולי כאשר הוא מתאר את כוחם הפיזי והמוסרי של גיבוריו, ואת יופיים החיצוני. לאותה מטרה המשורר לעיתים קרובות משתמש בשפה מקושטת במטאפורות ומשווה את יופיו של הגיבור עם השמש הזוהרת או את כוחו הרב עם כוחו של אריה. ככל שמעמדו של גיבור מרכזי יותר, כך גם השפה שבה הוא מתואר מקושטת יותר. יחד עם זאת השפה של רוסתוולי חדה ומדויקת. האפוריזמים הרבים והמגוונים שלו מתאפיינים בחדות ובלקוניות. זהו העיקרון היסודי של המשורר עצמו, שבו הוא דוגל לגבי השפה בכלל, ושפת השירה בפרט. על כך הוא מודיע כבר בתחילת הפואמה כאשר הוא אומר:

"אֲרִיכוּת עִנְיָן בְּקֹצֶר הַשִּׁירָה מְמַלְּלָה" בתרגומו של גפונוב (בית 12 , עמ' 3).

מאפיין נוסף של סגנונו של רוסתוולי הוא קצב מהיר של העלילה. המשורר אינו סוטה הרחק מהקו הראשי, אף על פי שהעלילה מועשרת בסיפורי אגב ואפיזודות רבים. הם אינם מפריעים לדינאמיות הסיפור אלא להפך – מסייעים להתפתחות העלילה. קשה למצוא אצל רוסתוולי שורות שמאטות את הסיפור או מכבידות על הקורא. כל חוליה של הפואמה משתלבת בשרשרת אחידה של הסיפור העיקרי. הפואמה כולה כתובה במקור הגאורגי בתבנית הידועה בשם "שאירי", שהיא בת 16 הברות: რო–მელ–მან შექმ–ნა სამ–ყა–რო ძა–ლი–თა მით ძლი–ე–რი–თა ה- מ-צִיב ת- בֵל ב-ח ו-זֶק י-מִי- נוֹ עַל מ-כ ו- נֶי- ה. הברה בשפה הגאורגית מוגדרת כחלק ממילה שיש בה תנועה אחת בלבד, ועיצורים ללא הגבלה. כלומר, מספר ההברות במילה הוא כמספר התנועות בה. כל תנועה יוצרת הברה אחת שיכולה לכלול עד ארבעה עיצורים רצופים. סדר העיצורים והתנועות בתוך ההברות לא משמעותי ויכול להשתנות. ה"שאירי" מתקיים לאורך כל השורה והופך אותה ליחידה עצמאית מבחינת הקצב והמשקל.

המשורר מעדיף את שתי צורותיו העיקריות של ה"שאירי": ה"שאירי" הגבוה ( 4+4+4+4 ), המנוצל לרוב לקצב מהיר של הסיפור, ה"שאירי" הנמוך ( 5+3+5+3 ), המתאים יותר לקצב איטי. הבתים בשני הדגמים בנויים מארבע שורות מחורזות. לכל בית חריזה משלו. כל שורות הבית חורזות זו בזו. רוסתוולי חוזר לפחות על שלוש אותיות אחרונות בסוף כל שורה. לפעמים החזרה יכולה להגיע לשש אותיות זהות בסוף כל שורה. לדוגמה:

ჰე ღმერ–თო ერ–თო, შენ შეჰქ–მენ სა–ხე ყოვ–ლი–სა ტა–ნი–სა

(המקור, עמוד 9, בית 2).

הֶה גְמֶרְתוֹ אֶרְתו, שֶן שֶהְכְּמֵן סַחֶה קוֹבְלִיסַה טָ-נִי- סָה (תעתיק).

אֵל יָחִיד, אַתָּה יצַרְתָּ כָּל-צוּרָה הַמִּצְטַיֶרֶת (התרגום, עמוד 1, בית 2).

הפואמה בנויה מבתים בני 4 שורות מחורזות. לכל בית חריזה משלו בתבנית א-א- א-א. כל שורה מתחלקת ל 16- הברות על פי התבנית הידועה בשם "שאירי" הייחודית לשפה הגאורגית ומאפשרת למשורר להתגמש מבחינת הקצב. יש קשר הדוק בין החריזה ל"שאירי" – כאשר ה"שאירי" גבוה, כלומר הקצב הוא מהיר, החריזה בסוף השורה תמיד בעלת שתי הברות. לעומת זאת, כאשר ה"שאירי" נמוך, כלומר הקצב הוא איטי, החריזה תמיד בעלת שלוש הברות (באראמידזה 367:1969). כאמור, שפתו של רוסתוולי דומה מאוד לשפה הגאורגית הספרותית של ימינו, אף על פי שישנם מאפיינים דקדוקיים מסויימים שבהם יש הבדלים בין שני רבדים היסטוריים אלה. בקרב חוקרי וחובבי הספרות הגאורגית נפוץ הביטוי "שפת רוסתוולי", המשמש כדי להדגיש את יופייה, רבגוניותה וצליליותה של שירתו. החוקרים מדברים על "שפת רוסתוולי" גם כאשר הם מצביעים על הבדלים דקדוקיים בין שפתו של המשורר לשפה המודרנית, המתבטאים: בשימוש בפועל בציווי: בשפה הגאורגית המודרנית יש צורת ציווי שכוללת פועל ביחיד או ברבים שפותח את המשפט. המאפיינים הסגנוניים של "שפת רוסתוולי" מפוזרים במידה שווה על פני כל הפואמה. קשה למצוא חלקים בודדים שלה שבהם נעשה שימוש רק באחד מהאלמנטים. כל המאפיינים הסגנוניים יחד משתזרים זה בזה ויוצרים את סגנונו המיוחד של המשורר.

עוטה עור הנמר – האפוס הלאומי הגאורגי

הפואמה "עוטה עור הנמר" נכתבה בערך בשנים 90-80 של המאה ה-12, ולדעת חוקרים אחדים נכתבה בשנים 1207-1205 .

זוהי פואמה אפית- על פי ההגדרה של אנציקלופדיה לספרות של פרינסטון.

לפואמה שלושה חלקים: הפתיחה, גוף הפואמה והנעילה. בפתיחה המשורר משבח את בורא העולם ומבקש ממנו עזרה ותמיכה, חולק כבוד לבעלי שררה ולסיום מספר מעט פרטים על עצמו, על השקפת עולמו ועל דרכו ביצירה. כבר בפתיחה הוא מביע את דעתו על השירה והאהבה. הוא אומר שהשירה "מֵחָכְמָה הִתְחולְלָה" ומאמין שיש לה יעוד ארצי, עליה להועיל לאנשים ולגרום עונג אסתטי. האהבה לפי רוסתוולי היא אלוהית. הוא פוסל את האהבה הגשמית הגסה ודוגל ברגש אנושי עמוק. בגוף הפואמה רוסתוולי מפתח את דעותיו על השירה והאהבה באמצעות הדמויות. הוא בונה את העלילה בקצב מהיר בלי סטיות גדולות מהקו הראשי, אף על פי שישנם אפיזודות וסיפורי אגב רבים. הם מעשירים את הסיפור בפרטים נוספים חשובים כמו, למשל, סיפור על הצייד שבמהלכו המלך רוֹסְטְוָן פוגש לראשונה את עוטה עור הנמר. בנעילה רוסתוולי מתאר תמונה אוטופית של חיי חרות ואושר. התמונה הזאת מעידה על חלומו של המשורר על עתיד טוב יותר, על תקופה שבה כולם ירגישו מאושרים וחופשיים. הפואמה היא יצירת המופת של רוסתוולי. אף שבראשיתה מעיד המספר כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה (כנראה כדי להרחיק את עדותו), קשה להתעלם מדמיון מסוים בינה לבין מסכת חייה של המלכה תמר: מעשה במלך ערב רוֹסְטְוָן שהיה חשוך בנים. בתו היפהפייה טִינָטִין אהבה את שר הצבא אַבְתַּנְדִּיל וזה השיב אהבה לחיקה. יום אחד, בצאתם לציד, ראו המלך ושר צבאו אביר זר עוטה עור נמר מתבודד על גדת הנהר. המלך שלח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש הגיב באלימות וחמק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יצא לחפשו, ובתום שלוש שנים מצא את האביר טָרִיאֵל מר הנפש, שסיפר כי בהיותו שר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך נֶסְטָן-דָּרֶגָ'אן, שהשיבה לו אהבה, אך אביה הועידה לאחר. בצר ליבו רצח טָרִיאֵל את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר טָרִיאֵל בנפשו של שר צבא ערב אַבְתַּנְדִּיל, שנרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מתרצה, ולשמחת הכול האביר עוטה עור הנמר נושא לאישה את אהובתו. רוסתוולי מעיד על "אגדת פרס" כעל מקור הפואמה ומגולל את יצירתו על רקע גיאוגרפי נרחב: ערב, הודו, סין וארצות בדויות – מולְגָזָנְזָר, גולַנְשָרוא וְכֶשֶף. בהתאם לכך נקראו גיבורים אחדים בשמות זרים. רוסתוולי בונה את העלילה בקצב מהיר בלי לסטות מאוד מהקו הראשי, ויחד עם זאת הוא מעשיר את הפואמה באפיזודות רבות שמשובצות באופן טבעי ביצירה. במשך מאות שנים הפואמה תופסת מקום נכבד בתודעה הלאומית הגאורגית, הן בזכות רמתה הספרותית הגבוהה והיותה האפוס הלאומי הגאורגי והן בזכות הרעיונות המובעים בה, שהיו מתקדמים לתקופה שבה נכתבה, וממשיכים להיות אקטואליים עד היום. בפואמה מדגיש רוסתוולי את שוויון זכויותיהם של הגבר והאישה על בסיס המסורת הגאורגית העשירה המכבדת את האישה. רוסתוולי הסתמך על מסורת זאת, העשיר ופיתח אותה:

[...] הַכְּפִיר פָּנָיו כַּלַּיִשׁ אִם זָכָר או-נְקֵבָה [...] (בית מספר 39).

בנוסף, להבדיל מהיצירות שקדמו לפואמה, שבהן בלטו אלמנטים נוצריים והושם דגש על התערבות רבה של כוח עליון בחיי הגיבורים, רוסתוולי מעמיד את האדם בכלל ואת האישה בפרט במרכז, ומאמין ביכולתם לנצח בכוחות עצמם:

[...] אַל-יִכּוֹף אָדָם בַּצַּעַר, אַל-יִסּוֹג מִן-הַהוּוָה [...] (בית מספר 154).

הפואמה היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים, בארץ נוצרית אדוקה, המשורר מעלה על נס את האהבה הרומנטית כערך מוסרי וכרגש אוטונומי:

	"אַהֲבָה, גֻּלַּת הַיֹפִי – סוֹד כָּמוּס הִיא לְהָבִין; הֶן-זִימָּה וְדִבְרֵי-חֶסֶד לֹא יִדְמוּ לַאֲהָבִים; בֵּינֵיהֶם הוֹפֶכֶת חֶרֶב פִּיפִיוֹת וּלְהָבִים. זֹאת בָּזֹאת אַל תַּחֲלִיפוּ כְּמִשְׁפַּט הָרוֹהֲבִים!" בית 22 פרק א'

המשורר מציב את רצונו, רגשותיו וכבודו של האדם מעל לכל. הוא מהלל את הגבורה ומחזק את אחוות הגיבורים, ויותר מכל הוא משבח את הכבוד:

[...] מֵאַשָׁר לִחְיוֹת בְּבוֹשָׁת – טוֹב לַמוּת בְשֵׁם וָנַחַת [...] (בית מספר 800).

גם לידידות ולנאמנות מוקדשות בפואמה אמירות רבות המומחשות בעלילה.

האחווה בין הגיבורים מתבטאת הן במסגרת יחסיהם האישיים, והן במסגרת אחוות העמים.

[...] אַךְ עֲבוּר מַחְמַל הַנֶּפֶשׁ אֶת-חַיֵי נַפְשִׁי אַקְרִיבָה ( בית מספר 139).

[...] הֶחָדֵל מִבַּקֵּשׁ-חֶבֶר – לְנַפְשׁוֹ הָאִישׁ מֵרֵעַ [...] ( בית מספר 854).

רוסתוולי שונא פחדנים ובוגדי מולדת:

	"מַה-גָּרוּעַ מֵאִיֹש-חַיִל הַמּוֹרִיק בַּצַּר כַּיֶרֶק, הַנִּשְׁבָּר מֵרָב-הַפַּחַד, הַנִּרְתָּע מִקּוֹל הַהֶרֶג? מוּג-לֵבָב – בַּמֶּה נִבְחָר הוּא מֵאִשָׁה אוֹרֶגֶת אֶרֶג?" בית 799 פרק ל"ב

להקשיב וללמוד – אלו ערכים לא פחות חשובים בעיניי רוסתוולי:

[...] וּמְאַת מוֹנִים, לֹא-פַעַם, הִתְבּוֹנֵן בַהַדְרָכָה:[...] (בית מספר 663).

רעיונות אלה הומחשו באמצעות דמויות של נשים וגברים שמצטיינים בשלמות וביופי רוחני.

הפואמה מרבה גם בשימוש בדיאלוגים בין הגיבורים ובתיאורים שונים שבעזרתם המשורר מותח חוטי עלילה שמשתזרים באופן הדוק זה בזה. הם מתרקמים לתוך הפואמה בצורה אורגאנית, וכל אחד מהם מעשיר את היצירה במידה נוספת. יחד עם הסיפור העיקרי רוסתוולי מביא גם אפיזודות שונות כמו הציד, דבר המלך פְּרִידוֹן, הארץ הרוכלת גוּלַנְשָׁרוֹא וכדומה. "האפיזודות מכילות הרבה פרטים מנומקים ונסיבות מורכבות, וכל אחת מהן מתמזגת במכלול היצירה בטעם אמנותי וחוש-מידה מעודן בהתפתחות עלילתית אחידה" (באראמידזה 1969:עמוד 359).

יצירתו של רוסתוולי מייצגת ערכי תרבות המהווים דגם לחיקוי מאז ועד ימינו.

רוסתוולי מהלל את האהבה שבין גבר לאישה, שאיננה סובלת בגידה ולעג, תמיד סולחת ומגינה.

גם אחוות האחים והידידות הם ערכים תרבותיים חשובים בעיני רוסתוולי. רבות ביצירה הדוגמאות לידידים שמקריבים למען זולתם את החיים הפרטיים והאינטרסים האישיים שלהם. נתינה, נאמנות ותמיכה הם התנאים ההכרחיים לידידות מופלאה. הגבורה היא חלק בלתי נפרד מן האהבה והידידות. רוסתוולי טוען שהחיים קצרים מכדי לחיות אותם בבושה (בית מספר 800 ). רוסתוולי מעריך את שפתו ותרבותו של העם הגאורגי. הוא מכיר ומזכיר את גדולי התרבות של תקופתו וזו שקדמה לו. יחד עם זאת הוא לא שוכח את גדולי המנהיגים של העם שלו שהביאו לו תהילה וגאולה. המשורר מביע דעות אוניברסאליות ופסיכולוגיות על אופיו של האדם.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ציטוטים בגאורגית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עוטה עור הנמר

• עוטה עור הנמר באתר E-BOOK של הממשלה הגאורגית, בגאורגית
• עוטה עור הנמר, באנגלית
• שותא רוסתוולי, עוטה עור הנמר, תרגום דב גפונוב, 1969