יהדות גאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית יהודי בגאורגיה
כתובה מגאורגיה

יהדות גאורגיה היא קהילה יהודית עתיקת יומין, ויש הסבורים כי ראשיתה עוד מימי חורבן בית המקדש הראשון וגירוש היהודים מארץ ישראל על ידי נבוכדנצר, שבא בעקבותיו. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, ברובע היהודי שבכל עיר או כפר, שנקרא "שכונת היהודים", ושם בדרך כלל נמצאו כל מבני הקהילה. קהילת יהודי גאורגיה מורכבת משתי קהילות נפרדות:

  • קהילת היהודים המקומיים, "הגאורגים", שהתיישבו בגאורגיה כבר בתקופה הקדומה, והיוו את רוב יהודי המדינה;
  • קהילה קטנה של יהודים אשכנזים, שברחו ממקום מושבם בזמן מלחמת העולם השנייה, ואף מעט לפני כן, והתיישבו בטביליסי, בירת המדינה. בפי היהודים המקומיים הם נקראו "אשכֶּנַזימֶבּי".

הקהילה, שנאמדה בכ-100,000 איש בשנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה מורכבת ברובה המכריע מיהודים גאורגים (מקומיים) וממיעוט של אשכנזים. רוב בני הקהילה עלו לישראל ממניעים אידאולוגיים במטרה להגשים את חלומם עתיק היומין לעלות לארץ הקודש. חלקם היגרו מישראל לארצות הברית, לרוסיה, לבלגיה, לאוסטריה, לספרד ולמדינות נוספות, ממניעים כלכליים.

מקור יהדות גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובה מגאורגיה
מצבה בבית הקברות היהודי בכותאיסי

בעוד רוב בני העדות היהודיות בקווקז טוענים להשתייכות לצאצאי עשרת השבטים האבודים, שנלקחו בשבי על ידי שלמנאסר, שהושיבם ב"חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" (מלכים ב' י"ז, ו') (727-722 לפנה"ס), הרי שעל פי המסורת של יהדות גאורגיה, בניה הם צאצאי היהודים מממלכת יהודה שהוגלו על ידי נבוכדנצר, מלך בבל. כארתליס צחוברבה, המסמך הכתוב הקדום ביותר שעליו ידוע, שמתאר את דברי ימי גאורגיה, מציין: "אז כבש נבוכדנצר המלך את ירושלים, ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי..." (כארתלי הוא חבל ארץ בגאורגיה). קשה לקבוע אם הדברים מבוססים על מסורת בת-תוקף או שמדובר בהשפעה מאוחרת של אמונת היהודים בקווקז, אולם ידוע כי לאחר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני היגרו יהודים לקווקז מפרס, מדי וכורדיסטן.‏[1] יונתן בן עוזיאל מפרש את "ההרמונה" (עמוס ד', ג') ואת "ממלכת מני" (ירמיהו נ"א, כ"ז) כארמניה, ומכאן שבתקופתו, במאה ה-1 לפנה"ס, הייתה קהילה יהודית בחבל ארץ הגובל בגאורגיה.

חוקרים ניסו למצוא סימוכין לקדמוניות היהודים בגאורגיה גם בתלמוד. השם "איבריה" נהגה ביוונית ובלטינית כ"איבריקה", ומכאן הגיע לתלמוד כ"אפריקי", לפי הפסוק בתלמוד תמיד ל"ב א'; סנהדרין צ"ד א' "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי", ואפריקי, אם כך, היא הממלכה הגאורגית הקדומה איבריה, ולדעתם הגיע רבי עקיבא (ר"ה כ"ו א') עד לגאורגיה. חוקרים אחרים זיהו את המילה "כספיא" (עזרא ח' י"ז) עם הארצות השוכנות על גדות הים הכספי, ולפי סברה זו, נשלחו לשם שליחים בחיפוש אחר לויים וכהנים לבית המקדש: "ואוצאה אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתונים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלוהינו". (עזרא ח', י"ז)

ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו זיהה את משך המקראי כאבי המשכיים, שבט פרוטו-איברי שחי באזור קפדוקיה, וקישר גם את שם עירם מזקה לשמו של משך. בתקופות מאוחרות יותר קושר שמו של משך גם לשם המחוז מסכתי (סאמצחה-ג'אוואחתי) שבגאורגיה, או לעיר מצחתה, הבירה ההיסטורית של גאורגיה. עם זאת, ניסיונות אלה למציאת סימוכין למוצאם של יהודי גאורגיה מעשרת השבטים, אינם מעוגנים בהוכחות המתבססות על מחקרים.

על פי מובסס חורנאצי,‏[2] המחבר המשמעותי ביותר של "ההיסטוריה של ארמניה בימי הביניים", מוצאה של שושלת המלוכה הבגרטית, שהעמידה מלכים בגאורגיה ובארמניה, היה מאחד משועי יהודה, שנשבה על ידי נבוכדנצר.‏[3] סמל המלך דוד אף מופיע בשלט האצולה של השושלת. גם משפחות אחרות מן האצולה הגאורגית היו, לפי מקור זה, ממוצא יהודי. מכאן נובע לכאורה כי היהודים נמצאו בגאורגיה באותה תקופה, אלא שחוקרים מתקופות מאוחרות יותר מפריכים דעה זו.

החיבור "ניצורה של כרתלי", מחקר היסטורי-בלשני‏[4]

טענה נוספת שקנתה לה אחיזה בתקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת, תקופת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, הייתה כי היהודים הם גאורגים במוצאם, שקיבלו עליהם את היהדות (בדומה לכוזרים). ביטוי לטענה זו אף נמצא במסמכי הצבא הנאצי, שהגיע לפאתי גאורגיה והתחבט בשאלה האם יהודי גאורגיה הם ממוצא יהודי או גאורגי. המקור לטענה זו היו שני סטודנטים, יוסף ומיכאל חננאשווילי, שטענו כי יהודי גאורגיה הם גאורגים בני דת משה, ולפיכך אין הצדקה להתארגנות על בסיס לאומי-תרבותי. עמדה זו מצאה אוזן קשבת בקרב ראשי המפלגה המנשביקית. דעה זו התאימה גם ליהודים אמידים מאותה התקופה שסברו כי עדיף לקשור את גורלם עם גורל התנועה הלאומית הגאורגית.

ספר דברי הימים של גאורגיה "כארתליס צחוברבה" מייחס את בואם של היהודים לגאורגיה לתקופת חורבן הבית הראשון:

אז כבש נבוכדנצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה"מַמַסַחליסי" (בית האב) של מצחתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד אראגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי, והושיבם שם. המקום שניתן להם תמורת תשלום מס גולגולת נקרא עכשיו חרק, בגלל המס.

– כארתליס צחוברבה‏[5]

במקום אחר, מספר הכארתליס צחוברבה על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר.

האמור בכארתליס צחוברבה קושר את יהודי גאורגיה עם סיפור צליבתו של ישו. מסופר בה כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גאורגיה ממצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים יצאו לירושלים. הם נכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה לקבל את פניהם, חיבקה את הכותונת, ונפלה ומתה מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה הוקמה כנסיית סווטיצחובלי. ייתכן כי האמור רומז לכך שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים.

סיפורי האגדה על הקדושה נינו מספרים כי היא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי יהודי מצחתה ודיברה בשפה העברית. בין תלמידיה היו אביתר הכהן, וצידוניה. אביתר נקרא על פי האגדה "אוּריאע'וֹפּילי" ("יהודי לשעבר"); צידוניה, שהלכה אחר נינו ועמה שש אמהות יהודיות, הייתה עדה למעשי הנפלאות שלה. המתנצרים גרמו לפילוג בקהילה היהודית. היו כאלה שביקשו לסקול את אביתר באבנים, ורק התערבותו של המלך מיריאן השלישי הצילה אותו מידם. אף שיהודי מצחתה היו יעד ראשון להפצת הנצרות, הוטבלו רק חמישים משפחות מצאצאי בר-אבא (הגנב שניצל מן הצליבה לצדו של ישו, והגיע על פי האגדה למצחתה), בעוד רוב תושבי כארתלי הוטבלו על ידי נינו ובראשם המלך מיריאן השלישי ואשתו ננה.

סביר כי רעיונות הנצרות מצאו הד בקרב יהודי מצחתה וגאורגיה בכלל, כיוון שראו בה סוג של התחדשות האמונה היהודית, וזאת עוד בטרם נתקבלו על ידי הגאורגים עצמם, שאמונתם הושפעה מן הדת הפרסית. מצד שני, ייתכן כי מסורת זו טופחה על ידי הכנסייה מתוך מטרה לחזק את מעמדה של הנצרות בגאורגיה בתחילת דרכה ולהעניק לה לגיטימציה. כך או אחרת, ניתן להסיק ממסורת זו על קיומו של יישוב יהודי גדול ומבוסס בגאורגיה בתחילת המאה ה-4, אם כי לא ניתן לדעת מה היה גודלו.

עדות נוספת לקיומה של קהילה יהודית במצחתה במאה ה-6 מצויה במקור גאורגי המספר על צעיר פרסי שברח מארצו למצחתה כדי לבחור בין הנצרות לבין היהדות. במקור זה מתואר מעמדו של בית התפילה היהודי כשווה ערך לבתי התפילה של הנוצרים.

בית הכנסת המפואר באוני

היהודים כונו בשם "אוּריה" או "הוּריה", כינוי הרווח בכל המקורות הגאורגיים, הן המוקדמים והן מימי הביניים המאוחרים. במאה ה-19 תפס את מקומו הכינוי "איבּראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים. ה"כארתליס צחוברבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס במידה של ספקנות למובא בו, גם אם הדברים הכתובים בו נסמכים על מקורות קדומים מאוד, שכן ייתכן שמקורם ברצון לקשר את בואם של היהודים לגאורגיה למאורעות היסטוריים ידועים. יחד עם זאת, יש להניח כי היישוב היהודי בגאורגיה קדם לספירה הנוצרית.

גאורגיה שכנה בטווח ההשפעה של האימפריות המזרחיות הגדולות של העת העתיקה - אשור, בבל ופרס - וקיימה עמן קשרי מסחר ותרבות. יהודים היו עשויים להגיע לגאורגיה כסוחרים, כמהגרים או כפליטים, מן המקומות השונים שבהם נפוצו במרחב גדול זה, בעיקר בתקופה שבה הייתה גאורגיה חלק מן האימפריה הפרסית. מכל מקום, בימי קדם ובימי הביניים קיימו יהודי גאורגיה קשרים הן עם יהודי ארץ ישראל והן עם יהודי בבל. למעשה, הם קיבלו הנחיות מראש הגולה בבגדד בענייני דת. קשר זה הוא שעיצב את יהודי גאורגיה כעדה מזרחית, שכן על פי הנחיות אלה קבעו מנהיגי יהדות גאורגיה את מחזור החיים, את מחזור השנה ואת נוסח תפילותיהם. אך במשך הדורות, כבר בתקופה הקדומה, נוספו שלל מנהגים במסורת המקום, כך שעדה זו הפכה להיות עדה עצמאית בעלת מסורת ייחודית ומנהגים עתיקים, משל עצמה.

גם בארמניה, שכנתה הדרומית של גאורגיה, התקיים בין המאה הראשונה למאה הרביעית יישוב יהודי גדול. "כארתליס צחוברבה" מספר כי העברית הייתה בין הלשונות הנפוצות בגאורגיה: "וידברו בכארתלי שש שפות, ארמנית, גאורגית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית, וידעו את השפות האלה כל מלכי כארתלי אבות ואמהות." עובדה זו מלמדת אותנו עד כמה נפוצה הייתה המסורת בדבר קיום קהילה יהודית בגאורגיה. עניין נוסף המחזק טענה זו היא הימצאותה של כתובת ארמית באותיות עבריות בסביבות מצחתה על קברו של יהודה גורך.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתפללים בבית כנסת בטביליסי, חנוכה

העדויות על קורות היהודים בגאורגיה בימי הביניים מועטות. עם זאת, מרקו פולו, שעבר בגאורגיה ב-1272, מציין כי יהודים יושבים בטיפליס אבל מספרם אינו גדול. ספר דברי ימי גאורגיה מספר על סוחר גדול ("דיד-ואצ'ארי"), זנכן זרובבל, שנשלח על ידי חצר המלוכה להביא את חתנה של המלכה תמר מרוסיה. יש הטוענים כי זרובבל היה יהודי. הכיבוש המונגולי, ששם קץ לעצמאותה של גאורגיה והמיט עליה הרס וחורבן, פגע גם ביהודים. יחד עם זאת, רמז לקיומם של מרכז תורה ויצירה רוחנית בקרב יהודי גאורגיה במאה ה-14 ניתן למצוא בכתביו של רבי ישעיה מתבריז. במבוא לספרו הקבלי "ספר הכבוד" הוא מציג את עצמו כ"ישעיה המכונה בשם רב בן הרב רבנו יהוסף אלתפליסי ז"ל". בנוסף, קיימת עדות של רבי אברהם אבן דאוד המספר על נאמנותן של קהילות ישראל בגאורגיה ליהדות הרבנית.

רבי בנימין מטודלה מונה את יהודי גאורגיה ("ארץ גורון הנקראים גרגנין, היושבים על נהר גיחון, והם הגרגשי מתעסקים בדת הנוצרית") בין אלה אשר "ראש הגולה נותן להם רשות בכל הקהילות האלו לשום על כל קהל וקהל רב וחזן, כי הם באים אליו לקחת הסמיכה ורשות ומביאים לפניו דורונות ומתנות", דהיינו, בסוף המאה ה-12 כבר היו יהודי גאורגיה במעגל ההשפעה של ישיבות בבל. רבי פתחיה מרגנשבורג, עשר שנים לאחר מכן, מספר על מיעוט מספרם של היהודים בגאורגיה.

בשנת 1328 העניק המלך אלכסנדר הראשון למי שהיה קתוליקוס לשעבר, הפטריארך דמטריוס, גם 27 משפחות של יהודים, וזאת כנראה על פי הנוהג הפאודלי של עבדות האוצר. הקיסר אלכסנדר הראשון ידוע גם בשל רדיפתו את יהודי גאורגיה. בימי הביניים, באופן כללי, היו מוסדות השלטון, הכנסייה והפאודלים אדוני היהודים - שהיו למעשה צמיתים. ערכם של היהודים כצמיתים היה רב, כיוון שהם עסקו הן במסחר והן במלאכה, ולא רק בעבודת אדמה כיתר הצמיתים.

באותה תקופה התיישבו באזור טביליסי גם יהודים מכורדיסטן האיראנית, שדיברו להג של ארמית חדשה, ויהודי גאורגיה קראו להם "לחלוחים". כן הייתה הגירה של יהודי ההרים (התאתים), שנקראו על ידי יהודי גאורגיה "ק'ובלים", על שם קובה שבדאגסטן.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם: יהדות האימפריה הרוסית, תחום המושב, תקנת 1804
מספר יהודי גאורגיה במאה ה-19
על פי מפקד משנת 1835[6]
עיר מספר היהודים הערות
כותאיסי 1,476 [7]
גורי 1,040
אחלציחה 623
טיפליס 61
על פי מפקד משנת 1897[8]
פלך טביליסי 9,710
פלך כותאיסי 8,864

סיפוח גאורגיה לאימפריה הרוסית ב-1801, בעקבות חוזה גאורגייבסק, גרם לשינויים בקהילה היהודית בגאורגיה. תחילה חל שיפור הדרגתי במצב הביטחון, דבר שהקל על הרוכלים שהסתובבו בדרכים, אך מצב הצמיתים לא השתנה. הפקידות הרוסית לרוב לא התערבה בענייני הנסיכים הגאורגים, ואלו המשיכו לעשות בצמיתיהם ככל העולה על רוחם. כאשר פנו יהודים לעזרת השלטונות כדי שיגנו עליהם מפני עריצות אדוניהם, פסקו אלו לטובת היהודים רק לעתים רחוקות. היהודים, כשאר תושבי גאורגיה, נאלצו להתמודד עם אטימות לבה של הביורוקרטיה הרוסית, ולעתים הוצבו בפניהם קשיים חדשים, כמו הגבלות על חופש המסחר.

המדיניות הרוסית כלפי היהודים נעה בין הגבלות מחמירות לניסיונות רפורמה נאורים יותר, שהוגשמו באופן מוגבל. השלטונות הרוסיים נהגו ביהודי גאורגיה בתחילה כבשאר הגאורגים בגאורגיה. חוקת 1804 התירה את התיישבותם של היהודים ה"אירופיים" בקווקז. אולם רק מספר מועט של בעלי מלאכה הגיעו לגאורגיה. פקודת הסנאט משנת 1825 אסרה על ההתיישבות היהודים בקווקז, ו"התקנות בדבר היהודים", בשנת 1827, שהוציא משרד הפנים הרוסי, היו צו גירוש ליהודים המקומיים וליהודים הזרים. התערבותם המהירה של השלטונות המקומיים מנעה את גירושם של היהודים המקומיים. משנת 1835 הוצאה גאורגיה מכלל השטחים המותרים להתיישבות יהודים. עלתה אף בעיית גירוש היהודים משם, אולם השלטונות המקומיים התנגדו לגירוש וטענו כי חלק ניכר מהיהודים עוסקים בחקלאות ומסחר וחלקם צמיתים.

היישובים שבהם התגוררו יהודים בגאורגיה

למרות צו הגירוש חזרו יהודים מרוסיה לגאורגיה כיחידים, כשהם עושים שימוש ברישיונות ישיבה זמניים שהוצאו רק לבעלי מלאכה מומחים ונדרשים, או לחיילים לשעבר בצבא הרוסי. חיילים אלה קיבלו היתר מגורים מחוץ לתחום המושב. צווי גירוש נוספים הוצאו בשנים 1815 ו-1847, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 נמנו עם היהודים האשכנזים בטביליסי רק כמה עשרות משפחות. בשנת 1852 חזרו השלטונות והתירו התיישבות יהודים רוסים בגאורגיה, תוך הגבלות רבות, ומאז חל גידול מתמיד במספרם. החלת הצו לשחרור הצמיתים בגאורגיה בשנת 1864 לא שינתה בתחילה מאומה. הנסיכים לא מיהרו לשחרר את היהודים מהתחייבויותיהם, ולאחר שחרורם, נותרו רבים מהם מרוששים וחסרי אמצעי מחיה.

להקה של יהודי גאורגיה, המאה ה-19

ההתפתחות הכלכלית של גאורגיה במחצית השנייה של המאה ה-19 השפיעה גם על מצב היהודים: סלילת דרכים ומסילות ברזל, פיתוח הנמלים בים השחור ופיתוח החקלאות והתעשייה הביאו עמם תנופת מסחר. צמח מעמד של סוחרים בקרב היהודים, שעסקו בסחר בין חלקי הארץ השונים וחדרו גם לסחר הבינלאומי. התפתחויות אלו הביאו לשינויים דמוגרפיים: קהילות שלמות עקרו מהכפרים לערים. קהילות יהודיות חדשות נוסדו בערים סוחומי, פותי ובתומי שעל חוף הים השחור. בטביליסי, שבה היו בתחילת המאה רק יהודים מעטים, הלך מספרם וגדל. הקהילה היהודית שבאחלציחה, שמעמדה כמרכז לסחר עם טורקיה נפגע, נידלדלה והלכה לקראת סוף המאה, ויושביה היגרו למרכזי מסחר שונים בקווקז, בעיקר לטביליסי. לעומתה, גדלה הקהילה בכותאיסי במספר אנשיה ובעושרה. עם יהודי כותאיסי נמנו כמה מסוחריה הגדולים של הארץ, שהנודע בהם היה אהרון אליגולשווילי.

בית הכנסת באוני. נוסד בשנת 1895

יהודים רבים הגיעו למקום ללא אישורים מתאימים וחיו בחשש מתמיד מפני גירוש. בשנת 1890 ישבו בבתומי כמאה משפחות יהודיות אשכנזיות, אך רק ל-47 מתוכן הייתה זכות ישיבה. רוב היהודים עסקו במלאכה, אך היו גם שעסקו בסחר בנפט, שהגיע בצינור מבאקו שעל הים הכספי. השלטונות עצמו עין כל עוד לא התעוררו בעיות כלשהן. גם בערים הגדולות האחרות חיו רבים ללא רישיונות.

עד סוף המאה ה-19 היו היהודים האשכנזים והיהודים המקומיים זרים זה לזה. הגאורגים ראו באשכנזים כופרים. האשכנזים, לעומתם, זלזלו במקומיים וראו בהם אנשים נחשלים. כמעט שלא התקיימו קשרים בין היהודים המקומיים לבין האשכנזים. גם שפתם הייתה שונה.

השלטון הצארי החדש שהובא לגאורגיה על ידי הפקידות הצארית והכנסייה הפרובוסלבית, שניסתה לדחוק את רגלי הכנסייה הגאורגית המקומית, היה בעל נטיות אנטישמיות, שמצאו הד בקרב חוגים מסוימים באוכלוסייה המקומית. נטיות אלה באו לידי ביטוי בעלילות דם, שכמה מהן לא התפרסמו מעבר לאזור הכפרי שבו התרחשו, אך שתיים מהן עוררו הדים בגאורגיה ומחוצה לה.

עלילת הדם בסוראמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1850 נעלם ילד קטן, בן לזוג מהעיר גורי, שהתארח בבית משפחה בסוראמי.‏[9] גופתו של הילד נמצאה כעבור ארבעה ימים, והיהודים הואשמו ברציחתו. לאחר מציאת הגופה, הזעיק, ראש הפלך דאז, דמיטרי אבשידזה, את רופא השירות. בנתיחה שלאחר המוות נמצאו מים במוחו של הילד ועשבים בקיבתו, ולפיכך קבע הרופא כי הילד לא הומת בידי אדם. אולם, התושבים לא באו על סיפוקם והאשימו את הרופא בקבלת שוחד. הם פרצו לבתי היהודים על מנת להתעלל בהם, ובמקביל מנעו מהיהודים להזעיק עזרה. בלילה עלה בידם של ארבעה יהודים להערים על שמירת התושבים, והם יצאו לטביליסי. עוזרו של הנציב שיגר אנשים לחקור את המקרה.

בינתיים, שיחדו תושבי המקום ילדה יהודייה, שהעידה נגד אביה על כך שהוא החזיק את הילד על ברכיו ופצע אותו, ואילו יהודי אחר אסף את דמו לצורך שימוש בחג הפסח. כשהגיעו החוקרים, פנו מיד לחיפוש ראיות נוספות בבתי היהודים ומצאו פיסת בד מוכתמת בדם (כנראה דם וסת). שלושה חודשים לאחר שהחוקרים אספו את הראיות, זומנו המאשימים לבית המשפט למתן עדות, והיהודים נדרשו להודות באשמה. כיוון שלא הודו, נשלחו למאסר שמונה מלומדים מיהודי סוראמי, ועברו עינויים שם. שניים מהם מתו בעקבות עינויים אלה. יהודי המקום פנו אל הקהילה היהודית בקושטא, והביאו את העניין לידיעת משה מונטיפיורי. האחרון פנה לנסיך מיכאיל וורונצוב,‏[10] המושל הכללי של הקווקז שישב בטביליסי, בבקשה לטהר את שמם של היהודים. וורונצוב התחמק וטיהר את רשויות המשפט הרוסיות מאשמה של עיוות דין ואת הסוהרים מאשמת עינויים. מאידך גיסא, הוא טען כי על פי העדויות המצויות כרגע, היהודים שהואשמו הם בגדר חשודים בלבד, ולכן הורה לשחרר את העצורים, ולהמשיך בחקירה. בפועל, לא שוחררו העצורים לבתיהם אלא נשלחו לסיביר.‏[11]

עלילת הדם בסצ'חרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר משפט קוטאיסי[12]

עלילת דם מפורסמת יותר התרחשה ב-4 באפריל 1878 בכפר פרוויסי ליד סצ'חרה שבנפת סצ'חרה אימרתי, שם הואשמו תשעה רוכלים יהודים ברצח ילדה נוצרייה בת 6, זארא מודבדזה, ושימוש בדמה לאפיית מצות. הם הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, והיא הביאה להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינצבורג מסנקט פטרבורג. שני עורכי דין נודעים, קרופניק היהודי ואלכסנדרוב הרוסי, שנקראו להגן על הנאשמים, הצליחו ב-13 במרץ 1879 להפריך את ההאשמות, והנאשמים זוכו.‏[13]

לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ליהודים, יצאו המשוררים סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגאורגית. הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגאורגים בדומה הרוסית הגנו לא אחת על ענייני היהודים. סטודנטים גאורגים עמדו לצד היהודים בזמן הפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, הגנו עליהם בגופם, ואחד מהם אף שילם על כך בחייו.

עליית הגורג'ים לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כבר היו קיימות בגאורגיה קהילות של יהודים אירופיים, ויחסים מתוחים שררו בינם לבין היהודים המקומיים. בשנת 1863 החלו יהודים מגאורגיה לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1914 היו בארץ כ-500 עולים מגאורגיה שכונו "גורג'ים" (שמם על פי הטורקים ששלטו בארץ ישראל באותם ימים). הם התגוררו בעיקר בירושלים, בין השאר בשכונת הגורג'ים. במפקד אוכלוסין משנת 1916 צוינו 8 עדות גדולות בירושלים, והגורג'ים נמנו עליהן.‏[14] למעשה, "שכונת הגורג'ים" הירושלמית קיימת עד היום.

רוב העולים היו מהערים הגדולות: כותאיסי, אחלציחה וצחינוואלי, ומעיירות והכפרים: בנדזה, קולאשי וסצ'חרה. ב-1920/21 מנתה קהילה זו 1,700 איש. קבוצה נוספת של יהודים הובאה בשנת 1929 על ידי פקידי הברון רוטשילד, שרכש את אדמות היישוב בנימינה מידי פיק"א והביא בין היתר גם משפחות של יהודים יוצאי גאורגיה כדי לסייע בחקלאות ובתעשיית הבשמים.‏[15]

יהדות גאורגיה במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20 התגוררו בגאורגיה שלוש עדות יהודיות:

  • יהודי גאורגיה המקומיים, שהיוו, על פי אומדן משוער, כ-75% מהאוכלוסייה מתוך סך של 100,000 יהודים;
  • יהודים אשכנזים כ-23%;
  • לחלוחים וקובלים (ყუბელი) - יהודי ההרים בפי הגאורגים, שהיוו כ-2% מהאוכלוסייה.‏[16]

בתחילת המאה ה-20 היה ניכור בין הרבנים האשכנזים לבין רבני היהודים המקומיים. השלטון הצארי היה שנוא הן על יהודי גאורגיה והן על ידי הגאורגים המקומיים. לאחר המהפכה הכושלת של 1905, גילו השלטונות הרוסיים יחס נוקשה כלפי היהודים שהתגוררו ברחבי האימפריה הרוסית. יהודי גאורגיה התרחקו מיהודי רוסיה כדי להדגיש את נאמנותם למונרכיה.

תקופת העצמאות הגאורגית המוקדמת ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת בתי הכנסת בגאורגיה בשנת ‏[17]1946
בית הכנסת עיר שנת
הקמה
הערות
אחלציחה טביליסי 1885 [18]
צחינוואלי טביליסי 1922 [19]
פרסי טביליסי 1922 [20]
אחלציחה טביליסי 1864 [18]
בית כנסת אחלציחה 1880
בית כנסת אחלציחה 1860
בית כנסת כותאיסי [21]
בית כנסת כותאיסי 1835
בית כנסת כותאיסי 1886
מספר 1 קולאשי 1862
מספר 2 קולאשי 1902
מספר 3 קולאשי 1910
מספר 4 קולאשי [22]
מספר 5 קולאשי 1905
ע"ש ספיאשווילי באנדזה 1910
ע"ש אדז'יאשווילי באנדזה 1916
בית כנסת ואני 1911
בית כנסת סוג'ונה 1822 [23]
בית כנסת זוגדידי 1944
בית כנסת אוני 1895
בית כנסת כארלי
בית כנסת סוראמי 1915
בית כנסת סטאלינרי [24]
בית כנסת גורי 1944
בית כנסת צחאקאיה 1880
בית כנסת סצ'חרה [25]
בית כנסת סצ'חרה 1903
בית כנסת לאילשי 1880
בית כנסת סוחומי [26]

ב-26 במאי 1918 הכריזה הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה על עצמאותה. הדבר הביא לשינויים רדיקליים בקהילה היהודית בגאורגיה, והיהודים קיבלו שוויון זכויות מלא במדינה. החידוש באפשרות של נאום בחופשיות, חופש העיתונות וחופש ההתארגנות הובילו לחידוש המעורבות היהודית בחיים הציבוריים.

שינויים אלה הובילו גם לחידוד את הקשר בין הציונים למתנגדיהם. דוד באזוב, ממנהיגי התנועה הציונית בגאורגיה, בנאומו בפני ועידת ציוני הקווקז בבאקו בשנת 1917, הצליח להפנות את תשומת לבם של המשתתפים והביא לאחת מהצלחות הציונים - ייסוד בית ספר עברי-ציוני בטביליסי ב-1918. בית ספר זה היה מושתת על יסודות פדגוגיים מודרניים. בראשו עמד נתן אליהשווילי, מורה ציוני צעיר מצחינוואלי שהגיע באותה שנה להשתקע בעיר, והלימודים בו התקיימו בשיטת עברית בעברית, שיטה שהופעלה קודם לכן על ידי אברהם חוולס, בשנת 1906 בצחינוואלי. באותה שנה יצא לאור בכותאיסי הדו-שבועון הציוני הראשון בשפה הגאורגית, "אֶבּראֶליס חמה" ("קול היהודי"). בין הכותבים בביטאון היו דוד באזוב עצמו, בנו הרצל באזוב, נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד.

המפלגה הסוציאליסטית המנשביקית שהייתה בשלטון ראתה ביהודי גאורגיה חלק בלתי נפרד מן העם הגאורגי ולא הכירה בזכותם לקיום לאומי נפרד, ובהתאם לקו זה עסקה העיתונות המנשביקית בבעיה היהודית. לכאורה שרר אז בגאורגיה חופש עיתונות, אך מחופש זה נהנו בעיקר המצדדים בהתבוללות. "קול היהודי", שרוב קוראיו היו יהודים, צידד בייחודו של העם היהודי.‏[27]

התכונה בקרב יהודי גאורגיה לקראת הבחירות לאסיפה הלאומית הגאורגית הייתה רבה. מצד אחד התארגנו הציונים במסגרת של הועד הלאומי של יהודי גאורגיה, שלא זכו, בסופו של דבר להכלל ברשימה המנשביקית. ומצד שני היו מתנגדי הציונות מכותאיסי, שבחרו נציגים הנפרד. נציגי כותאיסי, חכם משה דבראשווילי, תלמידו של אברהם חוולס מצחינוואלי, ויוסף אליגולאשווילי, שנבחרו להיות בין 109 נציגי המנשביקים שנבחרו לאסיפה הלאומית הגאורגית.‏[28] חתימותיהם מתנוססות על הצהרת העצמאות של הרפובליקה.

פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921 הוציאה את הרוח ממפרשי הציונים ומתנגדיהם. תחילה דגל המשטר החדש במדיניות של כיבוד האמונות הדתיות המקומיות. לא נסגרו בתי כנסת, וגם פעילות ציונית לא נמנעה. זמן קצר לאחר הכיבוש הודיעו השלטונות על פתיחת בית-ספר ממשלתי ליהודי גאורגיה בטביליסי, בשם "בית-ספר עמלני מספר 102", בהנהלת נתן אליהשווילי, ונמסר לו כי העברית תהיה מקצוע חובה בבית הספר, כשפה הלאומית של היהודים. הייתה זו עמדה תמוהה לנוכח המדיניות הסובייטית שהייתה עוינת ליהודים ולציונות, עקב רצונם של הסובייטים לתקוע טריז בין תומכי הלאומיות היהודית למתנגדיה, המנשביקים. דבר נוסף שהשפיע על היחס הטוב, הייתה העובדה כי הפלישה הסובייטית לגאורגיה הוצגה כהתקוממות עממית של הבולשביקים הגאורגיים, שבה רוסיה רק באה לעזור.

פעולה זו הביאה לפנייתו של רבה הראשי של בתומי, ורבנים אחרים לוויכוח פומבי בעניין זה. בוויכוח עלבו הרבנים באליהשוולי על כך שכינה את בית הספר "תלמוד תורה". י.ס. רבינוביץ, קומוניסט יהודי ותיק, שנתן את ההוראה לגבי השפה העברית, שילם על כך מחיר אישי כבד. שר החינוך הסובייטי, לונצ'רסקי, החשיד אותו בלאומיות והוא הוצא מן המפלגה.

המצב השתנה לרעה בשנת 1924, בעקבות מרד אנטי-רוסי ואנטי-סובייטי בגאורגיה שדוכא, והידרדרות המצב הכלכלי שבאה בעקבותיו. יחס השלטונות ליהודים הפך לעוין. פעילות ציונית נאסרה, תלמודי תורה נסגרו, אליהשוולי פרש מניהול בית הספר (כבר ב-1923) לטובת מנהל שאיננו יהודי, והשפה העברית נעלמה עם השנים כמקצוע בבית הספר.‏[29] התוכנית הסובייטית לאגד את כל היהודים בקולחוז יהודי נכשלה, גם בזכות השלטון הסובייטי המקומי. בהסכם שקט עם השלטון המקומי, פיתחו היהודים מפעלים קטנים תחת מעטפת ממשלתית,‏[30] וכך, למרות הכול, המשיכו יהודי גאורגיה לשגשג במסחר.

המנהיגות הציונית החלה למקד את מאמציה בעלייה לארץ ישראל, לנוכח התנגדותם של השלטונות הסובייטים למאמצים אלה. באותה שנה גם יצא העיתון השני של יהודי גאורגיה, "מכאבלי" ("მაკავეელი"),‏[31] שנסגר לאחר צאת גליונו השלישי. באותן שנים יצאו לאור עיתונים יהודיים נוספים.‏[32] במהלך שנות ה-30 הורע אף יותר המצב הכלכלי והפוליטי. פעילות פוליטית וציונית דוכאה על ידי השלטונות הסובייטים. פעילים רבים נאסרו ונרצחו.

למרות כל אלה, הייתה הקהילה היהודית בגאורגיה אחת הקהילות אותן לא הצליח המשטר הסובייטי להחריב. ייתכן שהסיבה לכך הייתה העובדה שלא היו להם ארגונים מיוחדים שניתן היה לבטלם ובכך לפגוע בשלמות הקהילה. ייתכן גם כי הסיבה הייתה שהמשטר הסובייטי בגאורגיה כולה לא היה חזק מספיק.‏[33]

בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה נלחמו אלפי יהודים גאורגים נגד הנאצים כחיילים בצבא הסובייטי, ורבים מהם קיפחו בה את חייהם. בתקופת המלחמה התרכזו יהודים בגאורגיה, מהמפונים משטחי הכיבוש הנאצי. בשנת 1926 מנו יהודי גאורגיה 21,471 איש, ובשנת 1939 24,000 איש.‏[34]

על פי מחקרו של מרדכי אלטשולר, "יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות",‏[35] פרסם 'המכון לחקר הגבולות וחוץ-לארץ' שבגרמניה חוברת המפרטת את 'רשימת הלאומים, העמים והשבטים של האזורים שהיו פעם ברית-המועצות'. חוברת זו כללה את היהודים ההרריים כקבוצה אחת וחלק מיהודי ברית המועצות. בין הגרמנים התגלע ויכוח: מצד אחד ראשי משטרת-הביטחון, שראו בכל היהודים בקווקז, קרי היהודים הרוסיים, הגאורגיים וההרריים, גורם זר ומזיק שיש להשמידו, ומצד שני, משרד החוץ הגרמני, שאנשיו היו מעוניינים לטפח את אהדת המוסלמים המקומיים לגרמניה, ולכן ביקשו להתחשב בהשפעה שעלולה להיות לרצח המוני של יהודים הרריים על האוכלוסייה המקומית. הם סברו כי השבטים באזור יפרשו את רדיפת היהודים כמטרה כוללת של הגרמנים להשמיד את כל הקווקז. בהקשר זה התעוררה גם השאלה האם יהודי ההרים הם מגזע יהודי או שמא הם עם עתיק שקיבל עליו את היהדות. בהתאם לשיקולים אלה החליטו הגרמנים להניח בינתיים ליהודי ההרים. על כל פנים, בסופו של דבר לא כבשו הגרמנים את גאורגיה.

המוסד התרבותי היהודי היחיד שהמשיך להתקיים היה המוזיאון ההיסטורי-אתנוגראפי ליהודי גאורגיה, שנפתח בטביליסי בשנת 1933. כ-60 ציורים של שלום קובושווילי הציגו את חיי היומיום הגאורגיים וההיסטוריה של יהדות גאורגיה. המוזיאון נסגר בשנת 1951, שנים מספר לאחר שמנהלו, אהרון קריכלי, נעצר בשנת 1948. חלק מהציורים המוצגים הועברו להמוזיאון הממלכתי להיסטוריה של גאורגיה[36] על שם ג'נשיה שבטביליסי, חלק למוזיאונים אחרים, והיתר נעלמו. כמו כן, רב היהודים האשכנזים בגאורגיה, שהגיע לגאורגיה זמן קצר לפני כן, נעצר בשנת 1948 או ב-1949. עד סוף שנת 1952 הביאה המערכה האנטי-יהודית לסגירת בתי כנסת ולמעצרם של החכם עמנואל דווידאשווילי וכן של כמה משומרי בתי הכנסת, על פי ריאיון עם פניה באזוב שנערך על ידי ורה ידידה.‏[37]

מכתב ח"י המשפחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מכתב ח"י המשפחות
עיקר ההתיישבות היהודית בגאורגיה לפני העלייה בשנת ‏[38]1971
עיר אוכלוסיית העיר מספר היהודים הערות
טביליסי 875,000 40,000
כותאיסי 170,000 20,000
קולאשי 9,000 9,000 [39]
אוני ? 3,500 [40]
פותי 4,600 3,000
צחינוואלי 30,300 1,500
בתומי 101,000 1,300

הזדהותם של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה סירבו השלטונות הסובייטים לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 (ח"י) משפחות יהודיות מגאורגיה, בהנהגה של שבתי אלהשווילי, שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של האו"ם, בתביעה להגר לישראל.

המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של קבוצת יהודים סובייטים לעלייה לישראל. הדבר גרם למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות לישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 לאו תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם, דרך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל.

ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר במוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הוביל לשינוי היסטורי בעמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עלייה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות. כ-17 אחוזים מיהודי ברית המועצות עלו לארץ בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1979 ל-24,800 ב-1989.

בשנת 1991 הכריזה גאורגיה על עצמאותה. מאז עלו לישראל כמה אלפי יהודים גאורגים. בשנת 1993 הוערך מספרם של היהודים בגאורגיה ב-14,500 איש.

עליית שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העלייה מברית המועצות בשנות השבעים

פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה מגאורגיה לא שברה את מסך הברזל, והעולים נאלצו עם עלייתם להתנתק מכל קשר עם ארץ מוצאם. במרוצת הזמן התפתחה תרבות של יהודי גאורגיה בישראל. עליית יהודי גאורגיה הייתה העלייה הראשונה של יהודים מברית המועצות לישראל. בישראל יצא עיתון ישראלי בשפה הגאורגית בשם: "עלייה מגאורגיה", המופץ עד היום. כמה אלפים מיהודים אלה היגרו לארצות הברית, לפורסט היל שברובע קווינס ניו יורק.‏[41]

עליית שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים

במפקד שנערך בשנת 1989 נמצא כי 16,054 יהודים התגוררו בגאורגיה.‏[42] העלייה מחבר המדינות העצמאיות ששיאה היה בשנות ה-90 של המאה העשרים, החלה בסוף שנות ה-80, כאשר נפתחו שערי ברית המועצות, בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. עליית יהודי גאורגיה, בדומה לעלייה מיתר ברית המועצות, לא הייתה בעיקרה עלייה בעלת מניעים ציוניים. הסיבות לעלייה זו היו בעיקר כלכליות, בצירוף החשש לביטחון האישי, עקב נפילת הקומוניזם והתוהו ובוהו ששרר בגאורגיה בשנים הראשונות שלאחריו.

עצמאות גאורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת העצמאות של גאורגיה, מלחמת האזרחים הגאורגית והמשבר הכלכלי שפקד את גאורגיה שבאו בעקבותיה, הביאו להגירה של יהודים מגאורגיה שחלקם עלה לישראל.

בתחילת המאה ה-21 הוערך מספרם של יהודי גאורגיה בכיותר מ-200,000 איש, וכ-150,000‏[43] מתוכם חיים בישראל. יהודי גאורגיה השתלבו היטב בחיים הכלכליים והחברתיים בישראל, אך יחד עם זאת, שומרים הם על מורשתם העתיקה ומנהגי אבותיהם. וכך גם יהודי גאורגיה שהיגרו למדינות אחרות, ממשיכים לקיים חיי תרבות כשל אבותיהם, אם כי השפה המדוברת בפיהם, בנוסף לגאורגית יהודית, היא, לעתים קרובות, עברית.

בשנת 2005 עלה לראשונה בישראל ערוץ טלוויזיה בשפה הגאורגית - GTV. הוא שודר בתחילה ביס ולאחר מכן, בתחילת 2007, גם בהוט.

במהלך חייהם בגאורגיה פיתחו יהודי גאורגיה ניב שנקרא "גאורגית יהודית", להג עדתי יהודי שנתגלה במחקר. יהודי גאורגיה עצמם גורסים כי השפה המדוברת על ידיהם היא הגאורגית עצמה.

באופן היסטורי מילאה היהדות החרדית תפקיד מפתח בענף היהלומים באנטוורפן. מאז ההגירה הגדולה של יהודי ברית המועצות לשעבר, החלו להגיע לאנטוורפן יהודים רוסים ויהודים גאורגים, אליהם הצטרפו ישראלים ממוצא יהודי-גאורגי, ותוך זמן קצר הפך רחוב "פליקנסטראט" לשכונה יהודית, שרובה הייתה של יהודי גאורגיה, לרובם היה גם דרכון ישראלי.‏[44]

להגירה הזו לאנטוורפן קדמה הגירה בעלת מאפיינים דומים לווינה. כרגע מונה הקהילה בווינה בעיקר יהודים גאורגים, בוכרים ומיעוטים של יהודים מקומיים, ופרסים.

עלייתו של מיכאיל סאקשווילי לשלטון בגאורגיה הביאה לשינויים מרחיקי לכת בגאורגיה. החלפת השלטון בוצעה בהפיכה ללא שפיכות דמים, וכן גם ההשתלטות על המחוז הבדלני בדרום-מערב גאורגיה, אג'ריה. אהבת/הערצת העם הגאורגי לישראל, באה לידי ביטוי במדיניותו, והקשר בין ישראל לגאורגיה התפתח במהירות. ישראלים, ביניהם ילידי גאורגיה, החלו להשקיע בגאורגיה השקעות של ישראלים בגאורגיה הוערכו, באוגוסט 2008, בכמיליארד דולר.‏[45] גאורגיה הפכה ליעד לטיולים בעיקר לילידי המדינה. במהלך פלישת רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008, נקלעו ישראלים שהגיעו לפקוד את קיברי משפחותיהם בגורי לקראת תשעה באב.

השגריר הישראלי בגאורגיה היה שבתאי צור, יליד גאורגיה, וכן השגריר הגאורגי בישראל, דובר העברית, לאשה ז'ווניה, היה יהודי. שני שרים בממשלתו של סאקשווילי הם יהודים: שר ההגנה, דוד קזרשווילי שבעל דרכון ישראלי ותמור יעקובשווילי.

הנשיא סאקשווילי הגיע לביקור לא רשמי בישראל, באוקטובר 2006, בעקבות חניכת צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן, וחנך מרכז לחקר האנרגיה באוניברסיטת חיפה וקיבל מן המוסד תואר דוקטור לשם כבוד. הוא נתקבל בסבר פנים יפות בקרב קהילת יוצאי גאורגיה בישראל. ישראל סייעה לגאורגיה, יחד עם מדינות מערביות אחרות, בחימוש הצבא הגאורגי ואימונו.

בבחירות שנערכו בגאורגיה, ב-5 בינואר 2008, השתתפו גם אזרחי ישראל יוצאי גאורגיה שקיבלו, לאחר ששונה החוק הגאורגי בעניין, תעודת זהות גאורגית. תעמולת הבחירות התנהלה גם בישראל.‏[46].

רבנים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחל ארבל, לילי מגל (מגלאשווילי), בארץ גיזת הזהב: תולדות יהודי גרוּזיה ותרבותם, ISBN 9650506098
  • י. טשארני, ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז, תרמ"ד
  • קונסטנטין לרנר, "Judaeo-Christians in the Ancient Georgian Capital Mtzkheta", 1991
  • קונסטנטין ב' לרנר, מיכאל טשרנין "ידיעות על תולדות ירושלים בכתבי יד גרוזיניים עתיקים" (עותק נמצא במכון בן-צבי)
  • ד"ר טר-אוגנוב נוגזאר, "יהודי גאורגיה במאה הי"ט ותחילת המאה הכ': חברה וכלכלה" - המחקר העוסק ביהודי גאורגיה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20
  • גרשון בן-אורן, "שלושה תרגומי התנ"ך האחרונים לגרוזית: בגאורגיה, בשבדיה ובישראל", פעמים 84 קיץ תש"ס
  • נתן אליהשווילי, היהודים הגרוּזים בגרוּזיה ובארץ ישראל על פי מהדורת גצל קרסל, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב 1975, מפרויקט בן-יהודה
  • אטנלוב יצחק, "המחול הגאורגי בישראל", האגודה למען יהדות גאורגיה בלוד, 1990
  • יונתן חיים גורל, "החכם הגרוזי באגדת הקדושים הגרוזית", עבודת גמר באוניברסיטה העברית בירושלים‏[47]
  • לוי אליגולאשווילי, "כיצד ניצלו היהודים יוצאי גאורגיה בצרפת הכבושה, יד ושם
  • אברהם ספיר, "קולאשי ויהודי גאורגיה", 2002‏[48]
  • לאונרד שרואטר, יציאת מצרים האחרונה, פרק 7, "גאורגיה: יהדות משיחית", באנגלית, עמ' 119-130 ISBN 0295956852
  • גרשון בן אורן, גאורגיה : דפי מידע ומבחר מקורות , ירושלים : מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תש"ס, ISBN 9652350818
  • ספריית חב"ד - ליובאוויטש: פרק יב. בישיבה בעיירות גאורגיה, על התקופה הסובייטית
  • דפנה יזרעאל (עורכת), גיאורגיה: כותאיסי, קולאשי, אוני: מסע אל הקהילה היהודית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2010, ISBN 9789652272737

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ י. בן צבי, "יהודי גרוּזיה", נדחי ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 188-189
  2. ^ מובסס חורנאצי (Մովսես Խորենացի) - כרוניקון והיסטוריון ארמני מהמאה ה-5.
  3. ^ סיריל טואומנוף, "איבריה בערב שלטון הבגרטידים", עמ' 22, cited in: Suny (1994), p. 349
  4. ^ הנוסח העתיק של "חיי נינו הקדושה", חיבור המתאר את קורות חייה של נינו הקדושה, שהביאה את הנצרות לגאורגיה, נכתב בארמית במחצית הראשונה של המאה ה-4 בידי חברים בקהילה היהודית במצחתה, בירתה העתיקה של כארתלי. הוא תורגם לגאורגית והורחב במאה ה-5. זוהי העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים בגאורגיה.
  5. ^ מתוך תרגום לעברית במאמרו של גרשון בן אורן, "מאפייני לשון הדיבור של יהודי גרוּזיה", עמ' 99.
  6. ^ על פי מפקד משנת 1835 ישבו בגאורגיה ובעבר-הקווקז 12,234 יהודים
  7. ^ בתוכם 133 קראים
  8. ^ על פי מפקד משנת 1897 ישבו בגאורגיה 18,574. מהם 6,665 יהודים מקומיים
  9. ^ סוראמי היא עיירת נופש הררית למרגלות רכס סוראמי, שנמצאת כיום בנפת חאשורי שבמחוז כארתלי הפנימית
  10. ^ מיכאיל וורונצוב הוא פלדמרשל ששימש בשנים 1844-1854 כנציב העליון של מלכות המשנה של הקווקז. הוא היה זה שדאג לסיפוח מלא של הקווקז לרוסיה. הוא היה איש משכיל ונבון, שעשה לעידוד ההשכלה והתרבות בגאורגיה, ומדיניותו הייתה גמישה בדרך כלל.
  11. ^ גרשון בן אורן, "מונטיפיורי ויהודי גאורגיה"
  12. ^ מגרלישווילי גרשון, "משפט כותאיסי", הוצאת: לשכת "בני ברית" של יוצאי גאורגיה בישראל על שם יוסף טרומפלדור, תל אביב, 1978. 100 שנים למשפט עלילת הדם הראשון ברוסיה 1878-1978. דין וחשבון סטנוגרפי
  13. ^ כותאיסי (КУТАИ´СИ) מתוך מהדורת האינטרנט של אנציקלופדיה יהודית קצרה בלשון הרוסית
  14. ^ עוזיאל שמלץ, בעיות מושגיות במחקר של עדות ישראל, עמ' 126, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
  15. ^ www.binyamina.org
  16. ^ על פי אומדן משוער (לפי הערכת גרשון בן אורן במאמרו מאפייני לשון הדיבור של יהודי גרוּזיה, עמ' 101, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
  17. ^ מקור הנתונים: ארכיב אוקטיאבר'סקוי רבוליוצי. מובאים במאמרה של לילי באזובה, "בתי הכנסת והחיים סביב בית הכנסת בגאורגיה שלאחר המלחמה" (מלחמת העולם השנייה), בספרו של יעקב רואי, "יהודים והחיים היהודיים ברוסיה וברוסיה הסובייטית", 1995, עמ' 300, באנגלית. המאמר עצמו בעמ' 290-300 הרשימה נערכה על ידי השלטונות הסובייטים לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה "לעשות סדר" בכל הקבוצות הדתיות ברחבי ברית המועצות
  18. ^ 18.0 18.1 בית הכנסת של הקהילה הדתית של אחלציחה
  19. ^ בית הכנסת של הקהילה הדתית של צחינוואלי
  20. ^ בית הכנסת של יהודי פרס
  21. ^ בסוף המאה ה-18 - תחילת המאה ה-19
  22. ^ בית הכנסת מספר4 התמוטט ובמקומו הוקם בית הכנסת מספר 5
  23. ^ על פי עדויות אחרות בית הכנסת קיים משנת 1819
  24. ^ סטאלינירי (כיום צחינוואלי) בית התפילה של ברטי. שנת יסוד לא ידועה
  25. ^ שנת יסוד לא ידועה
  26. ^ בית כנסת בבית פרטי (באופן לא רשמי). על פי הנתונים הרשמיים לא היו בתי כנסת בסוחומי. בשנת 1950 נהרס בית הכנסת המקומי על ידי מועצת האבחזים בהוראת השלטונות הסובייטיים
  27. ^ גרשון בן-אורן (ציצואשווילי), "סקר ביבליוגראפי של יהדות גאורגיה" עמ' 112
  28. ^ המפלגה הסוציאליסטית המנשביקית זכתה ל-109 מושבים מתוך 130
  29. ^ קובץ PDF גרשון בן אורן, "בית הספר היהודי בגאורגיה הסובייטית"
  30. ^ Sascha L. Goluboff,"Jewish Russians: Upheavals in a Moscow Synagogue", עמ' 69
  31. ^ www.nplg.gov.ge
  32. ^ בין העיתונים שיצאו לאור היו: "ייברֶיסקאיה ז'יזן" (רוסית, "החיים היהודיים", 1920), "קאווקאזסקי ייברייסקי וֶסטניק" (רוסית, "המודיע היהודי של הקווקז", 1919-1920), "משרוֹמֶלי אֶבּראֶלי" (גאורגית-רוסית, "העמל היהודי", 1933)
  33. ^ ירמיהו ברנובר, השפעת החברה והאידאולוגיה הסובייטית על המיעוט היהודי שם, באתר דעת
  34. ^ בנימין פינקוס (1988), יהודי ברית המועצות: תולדות מיעוט לאומי, (באנגלית), ISBN 0521389267 הודפס בעברית בשנת 1986, על ידי מוסד ביאליק עבור המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, תשמ"ו
  35. ^ קובץ PDF מרדכי אלטשולר, יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות, מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
  36. ^ קובץ PDF גרשון בן אורן, "המוזיאון ההיסטורי-אתנוגראפי ליהודי גאורגיה", מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
    קובץ PDF לילי מגל, "גנזי המוזיאון ליהודי גאורגיה והסיכוי לחידושו", מתוך האתר של פרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב.
  37. ^ יעקב רועי, תרבות וזהות יהודית בברית המועצות, עמ' 31, באנגלית, ISBN 0814774326
  38. ^ מקור הנתונים: לאונרד שרואטר (1979), יציאת מצרים האחרונה, עמ' 122, באנגלית, ISBN 0295956852
  39. ^ רוב רובה של העיר הייתה מורכבת מיהודים
  40. ^ היהודים מהווים את הרוב בעיירה
  41. ^ אנליס אורלק, יהודי ברית המועצות האמריקנים, עמ' 129, באנגלית, ISBN 0313300747
  42. ^ דונלד פקמן וכריסטינה בראט פאולסטון (1998), מיעוטים לשוניים במזרח ובמרכז אירופה, עמ' 231, ISBN 1853594164
  43. ^ התיישבות בני העדה הגרוזינית בישראל באתר הקונגרס העולמי של יהודי גאורגיה
  44. ^ דמיאן זאיך, דינה סיגל וה.ג. ון דה בונט (2003), הפשע המאורגן חובק העולם: מגמות והתפתחויות, עמ' 56-57, באנגלית, ISBN 1402018088
  45. ^ כתבי כלכליסט, השקעות ישראלים בגיאורגיה - מיליארד דולר, 10.8.2008, ynet
  46. ^ עידן רינג, הקשר הגיאורגי. מאחורי השלט "כולנו מישה" מסתתר סיפור פוליטי-כלכלי שלם, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2007
  47. ^ נח זבולוניהחכם הגרוזי באגדת הקדושים הגרוזית, דבר, 5 ביוני 1983
  48. ^ בגאורגית: ნანახი, განცდილი, გაგონილი


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg