עני המהפך בחררה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עני המהפך בחררה הוא עקרון מנחה בהלכה היהודית הקובע כי משהתחיל אדם לזכות בחפץ כלשהו ("מהפך בחררה"), אף על פי שעדיין לא ביצע בו קניין פורמלי, אסור לאדם אחר לזכות בחפץ עד שהראשון יוותר עליו. מקורו של דין זה בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין (נט ע"א).

מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין של "עני המהפך בחררה" מופיע בתלמוד בבלי[1], שם מסופר על האמורא, רבי אבא, שהקדים את רב גידל בקניית קרקע שרב גידל כבר התעסק בקנייתה. המקרה הגיע לידיעתו של רבי יצחק נפחא, והוא שאל את רבי אבא: אם עני מהפך בחררה (עוגת קמח צלויה על גחלים), ובא אחר ולוקחה ממנו, מה הדין? רבי אבא ענה: הוא נקרא רשע. רבי אבא הסביר לרבי יצחק שהוא לא ידע שרב גידל כבר התחיל להתעסק בקניית קרקע זו, ועכשיו שהוא יודע את הרקע הוא מסכים לתת לו אותה במתנה אך לא למכרה לו, משום שמכירת הקרקע הראשונה נחשבת לסימן רע. רב גידל סירב לקבלה במתנה, על פי הפסוק במשלי ‏[2] "שונא מתנות יחיה". בגלל ששניהם סירבו להשתמש בקרקע, היא נשארה הפקר, והייתה מכונה "הקרקע של הרבנים".

מידת ההתפשטות של האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שתי דעות לגבי מידת ההתפשטות של האיסור. רש"י[3] סובר שהאיסור חל בין על חפץ שנקנה ובין על הפקר (מציאה). לעומתו, רבנו תם[4] מגביל את האיסור רק למסחר כי לשני קיימת האפשרות לרכוש את המוצר במקום אחר. לעומת זאת בקבלת מתנה או במציאה, אי אפשר לטעון טענה זאת, כי לא ניתן להשיג את החפץ במקום אחר. בדרך זו רבנו תם מסביר את כל המקומות בש"ס בהם משתמע שהדין הוא שהראשון שמבצע מעשה קניין פורמלי, הוא הזוכה.

הנימוקים המוסריים לאיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר של רש"י לשאלה מדוע השני נקרא רשע ואסור לו לנהוג כן, יוצא מהסיבה "נקרא רשע. שיורד לחיי חבירו"‏[5] המושג לרדת לחיי חבירו מתפרש ברש"י כך: "לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו"‏[6]. כלומר, לפי רש"י אף שאין כאן איסור מבחינה משפטית, מכיוון שמבחינה מוסרית האדם שטרח בדבר נפגע אין רשאי השני לגרום לפגיעה זו. לעומת זאת, ר"ת מכניס שיקול נוסף לדין זה באומרו כשמדובר במציאה אין לראשון זכות בחפץ יותר מהשני, מכיוון שכמו הראשון גם השני "אם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת". ומשום כך, מאחר שהראשון לא עשה קניין הפועל מבחינה משפטית לשניהם יש אותה זכות בחפץ.

מהות האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת נוספת קיימת בין הראשונים לגבי חפץ הנמכר במחיר נמוך ממחיר השוק. לפי הרמב"ן[7], כמו במכירה במחיר רגיל, גם כאן אין איסור של עני המהפך בחררה (על פי סברתו של רבנו תם). מאידך, הרד"ך ‏[8] סובר שבמקרה זה חל הדין של עני המהפך החררה, כי במקרה זה לא ניתן להשיג את הפריט באותו מחיר נמוך במקום אחר.

רבי משה פיינשטיין[9] הסביר שהמחלוקת בין הרמב"ן לרד"ך מבוססת על שתי הבנות שונות במהות האיסור של עני המהפך בחררה. יש לשאול, איך אפשר לקפח את הזכות של השני לזכות בחפץ? הלא, גם לו יש אותה זכות לקנות את החפץ כמו הראשון?
הרד"ך סובר שאנחנו שוקלים את הפסד של שני האנשים שטוענים לקנות את החפץ. אם נותנים את החפץ לראשון ("המהפך"), השני סובל רק הפסד קטן – הוא אמנם מפסיד את יכולתו לזכות בחפץ, אבל, היות שהוא יכול למצוא אותו חפץ במקום אחר, ההפסד הוא קטן. אם נעניק את החפץ לשני, הראשון יסבול הפסד גדול , כי הוא מפסיד את כל ההשקעה והמאמץ שהוא כבר השקיע בניסיונו לזכות בחפץ. כששוקלים את ההפסד הגדול של הראשון מול ההפסד הקטן של השני, אנו פוסקים לטובת הראשון . סברה זו לא תופסת במקרה של חפץ שנמכר במחיר מוזל, כי במקרה זה גם השני עומד לסבול הפסד גדול, כי הוא לא יכול להשיג חפץ דומה באותו מחיר.
הרמב"ן מבין את האיסור של עני המהפך בחררה בצורה אחרת. במקרה של מכר, המוכר מוכן ורוצה להקנות את החפץ לכל מי שמוכן לשלם עבורו, חסר רק שיבוא מישהו ויקח את החפץ. היות שהראשון כבר הביע עניין בחפץ והמוכר כבר מוכן להקנות לו את החפץ, התעניינות זו מספיקה כדי להחשיב את השני כרשע. במקרה של מציאה או מתנה המצב שונה - במציאה אין בעלים להקנות את החפץ, והוא לא נכנס לרשות המוצא עד שהוא מבצע בו קניין. במתנה, אמנם יש בעלים שמקנים אבל הבעלים לא מקנים את החפץ לכל מי שפושט את ידו. לכן, עד שמישהו לא יבצע קניין פורמלי, אין לראות את הקניין כעסק סגור ואין לקנוס או לגנות מי שתופס יוזמה ומבצע קניין. על פי סברה זו, האיסור של עני המהפך החררה מבוטל רק במקרים של הפקר או מתנה ולא במכירה, אפילו במחיר מוזל, כי שם המקנה כבר הקנה את החפץ וחסר רק שמישהו יבוא לקחת אותו.

סנקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן ‏[10] אומר "ושמענו שדעתו של ר"ת ז"ל לומר שמכל מקום שנקרא רשע, בית דין מחייבים אותו להחזיר את הכסף" אבל הרבה ראשונים חולקים על דין זה וקובעים שהסנקציות הן מוסריות בלבד ולא כלכליות. בספר הגהות מיימניות ‏[11] כתוב שבית הדין מכריזים עליו ברבים שהוא רשע וכתוצאה מכך הוא הופך להיות פסול לעדות (כמו כל העובר על עבירת בצע כסף) והוא פסול להישבע: "שפוסקים דינו כן, לקרותו רשע ופסול לעדות (כמו כל רשע של חמס), ושכנגדו נשבע ונוטל, עד שישוב מרשעו ויקבל דין, ...יש לחזן הכנסת להכריז עליו בבית הכנסת ברבים. וכן היה מורה ובא מורי רבינו מאיר"

מגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרדכי ‏[12] מביא שהדין של עני המהפך בחררה קיים רק אם המוכר והקונה כבר סיכמו את כל פרטי העסקה, כולל המחיר ולא נותר אלא לבצע מעשה הקניין. "אבל אם לא גמר ראובן את המקח ..., ודוחק אותו שיוזיל לו ...וקדם שמעון וקנאו, לא מקרי "עני המהפך בחררה".

פסיקתו של השולחן ערוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשולחן ערוך חושן משפט סימן רל"ז המחבר מביא קודם את שיטת רש"י ואחר כך את שיטת רבנו תם: "המחזיר אחר דבר לקנותו או לשכרו בין קרקע בין מטלטלים ובא אחר וקנאו נקרא רשע...וי"א שאם בא לזכות בהפקר או מקבל מתנה מאחר שבא אחר וקדמו אינו נקרא רשע כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר וי"א דלא שנא". רבי משה איסרלש (הרמ"א) מגיה: " וסברא הראשונה נראה עיקר" – זאת אומרת, על פי הרמ"א, הדין עם רבינו תם, והאיסור מוגבל למקרים של מכר, ולא למקרים של זכייה מן ההפקר (מציאה) או מתנה.

שימוש בדין זה בספרות השו"ת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות ה-שו"ת החכמים הרחיבו את יישומו של העיקרון של עני המהפך בחררה מדיני ממונות לדינים אחרים. להלן כמה דוגמאות מתשובות מהמאה ה-20:

  • שו"ת אגרות משה‏[13] חלק אבן העזר חלק א סימן צ"א:

תשובה זאת דנה במקרה של אדם שאירס בחורה (בצורה לא פורמלית מצד ההלכה) ואחר כך בא אדם שני וגנב את לב הבחורה. השאלה הייתה, האם במקרה זה חל איסור של עני המהפך בחררה? ר' משה קובע שבעיקרון, הנושא תלוי במחלוקת רש"י ור"ת- זאת אומרת, לפי רש"י האיסור של עני המהפך בחררה רלוונטי גם במקרה זה. אמנם, לפי רבנו תם, היות שזה גם מקרה של חפץ מיוחד, שאי אפשר להשיגו במקום אחר, אזי אין איסור של עני המהפך בחררה.

  • שו"ת שרידי אש‏[14], חלק ג, סימן ע':

תשובה זאת דנה במקרה שקרה בעיר קניגסברג. שתי הקהילות יהודיות בעיר - הייקים והרוסים - החליטו להתאחד כדי לחסוך עלויות משותפות. כתוצאה מן האיחוד, היו מוכרחים לפטר אחד משני החזנים. כל קהילה רצתה להגן על החזן שלה, אבל היה טבעי לפטר את האיש ששימש רק כחזן ולהשאיר את האיש ששימש גם כשוחט ובודק. כדי להציל את משרתו, מיהר החזן הראשון ולמד שחיטה ואף קיבל תעודת שוחט ובודק מוסמך. אחד מן הנושאים שדנים עליו בתשובה הוא, האם האיש הזה הפר את הדין של עני המהפך בחררה? בעל השרידי אש פוסק שהוא פעל כשורה, היות שהחוזה של הקהילה עם הראשון נגמר, ואין נוהגים לחדשו בצורה אוטומטית. במקרה כזה, לשני האנשים יש אותה זכות להתחרות על המשרה.

  • שו"ת אגרות משה חושן משפט סימן ס':

תשובה זאת דנה במקרה של שני מורים, שאחד "חטף" את המשרה מן השני בלי כוונה. תשובתו של רבי משה פיינשטיין דן סביב השאלה: האם הדין של עני המהפך החררה חל גם במקרה שהשני פעל ללא כוונת רעה (הוא לא ידע שהראשון "מהפך") או האם הדין חל רק אם השני פעל בזדון? ר' משה פוסק שהדין קיים גם במקרה שהשני לא ידע כלל על מאמציו של הראשון.‏[15]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם לא מזכיר את הדין של עני המהפך בחררה כפשוטו. בהלכות מכירה פרק ז הלכות י הוא כותב: "הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מיטלטלין, והניח מעות חברו אצלו, והלך וקנה לעצמו במעותיו--מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין. היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו, ומוכר לו, ואינו מוכר למשלחו--הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו. ואם פחד שמא יבוא אחר ויקדמנו לקנות--הרי זה קונה לעצמו, ואחר כך מודיעו." הרמב"ם לא מזכיר את המושג של "עני המהפך בחררה" וגם לא את המסקנה "נקרא רשע", אלא רק "נקרא רמאי". החת"ם סופר ‏[16] מקשה עליו, שמשמע משאר הפוסקים שיש הבדל בין הרי זה בכלל רמאי ובין נקרא רשע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת קדושין, דף נט.
  2. ^ ט"ו, כ"ז
  3. ^ מסכת קדושין, דף נט. רש"י ד"ה עני המהפך בחררה. רש"י=רבי שלמה יצחקי
  4. ^ קדושין נט. תוספות ד"ה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו'. ר"ת=רבנו תם = רבנו יעקב תם
  5. ^ רש"י על הסוגיה (קידושין נט.)
  6. ^ רש"י במסכת בבא מציעא דף עא. (ושם הוא מביא פירוש נוסף שפחות רלוונטי לענייננו)
  7. ^ חידושי הרמב"ן לבבא בתרא דף כא: ד"ה נכסי הכותי הרי הן כמדבר
  8. ^ מובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן רל"ז סעיף א בהגה"ה
  9. ^ שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר חלק א סימן צ"א
  10. ^ חידושי הרמב"ן לבבא בתרא דף כא: ד"ה נכסי הכותי הרי הן כמדבר
  11. ^ הגהות מיימניות להלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ב (אות א)
  12. ^ בבא בתרא רמז תקנ"א
  13. ^ רבי משה פיינשטיין
  14. ^ רבי יחיאל יעקב ויינברג
  15. ^ אבל עיין בשו"ת חמדת שלמה (מובא בפתחי תשובה לשולחן ערוך חושן משפט סימן רל"ז, ד"ה נקרא רשע), שסובר שהדין חל רק במקרה של מזיד ולא במקרה של שוגג. הוא מסביר שבמקרה שמובא במסכת קדושין (ששם רבי אבא פעל בשוגג) פסקו רק ממידת חסידות ולא מצד הדין.
  16. ^ חדושי חת"ם סופר, בבא בתרא כא: