פסק דין רו נגד וייד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רו נגד וייד
(Roe v. Wade)
Seal of the United States Supreme Court.svg

בית המשפט העליון של ארצות הברית

טענות נשמעו ב-13 בדצמבר 1971

החלטה: 22 בינואר 1973

שם מלא של המקרה: ג'יין רו ואח' נגד הנרי וייד, פרקליט המחוז של מחוז דאלאס
Jane Roe, et al. v. Henry Wade, District Attorney of Dallas County
מראה מקום: ‎410 U.S. 113; 93 S. Ct. 705; 35 L. Ed. 2d 147; 1973 U.S. LEXIS 159
ערכאות נמוכות: בית המשפט קמא פסק לטובת התובעים, בקשה לצו מניעה נדחתה, ‎314 F. Supp. 1217 (N.D. Tex. 1970)‎; שאלת הסמכות נקבעה, ‎402 U.S. 941 (1971)‎; קביעה לטיעונים, ‎408 U.S. 919 (1972)‎
החלטת בית המשפט העליון:
חוק מדינת טקסס הקובע כי הפלה היא מעשה פלילי סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית ופוגע בזכותה של אישה להחליט האם היא רוצה להמשיך בהיריון או להפסיקו.
המותב:
נשיא בית המשפט העליון: וורן ברגר
חברי המותב: ויליאם דאגלס, ויליאם ברנן, פוטר סטיוארט, ביירון וייט, ת'ורגוד מרשל, הארי בלקמן, לואיס פאוול, ויליאם רנקוויסט.
דעות בפסק הדין:
דעת רוב: בלקמן
מצטרפים לדעת הרוב: ברגר, דאגלס, ברנן, סטיוארט, מארשל, פאוול
דעת מיעוט: וייט
מצטרף לדעת המיעוט: רנקוויסט (בדעת מיעוט נפרדת)
חוקים אליהם מתייחס בית המשפט:
התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית;
סעיפים 1191-94, 1196 לחוק הפלילי של טקסס
היסטוריה מאוחרת:
דחיית בקשה לדיון נוסף, ‎410 U.S. 959 (1973)‎

פסק דין רו נגד ויידאנגלית: Roe v. Wade) (מראה מקום: ‎410 U.S. 113 (1973)‎) הינו פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית הקובע כי כל חוק האוסר על הפלה מלאכותית סותר את חוקת ארצות הברית בשל הפגיעה בזכות לפרטיות. החלטה זו של בית המשפט העליון יצרה מחלוקת פוליטית הנמשכת עד ימינו, והיא נחשבת לאחת מהחשובות בתולדותיו. בשנת 1992 נערך דיון נוסף בעניין זה, ובית המשפט שינה רק במעט את עמדתו כפי שנפסקה בעניין רו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של המחלוקת בעניין רו במרץ 1970 בטקסס. שרה ודינגטון, עורכת דין צעירה מאוסטין, הציעה להגיש תביעה בשם נורמה מקקורבי, אישה צעירה, לא נשואה ובהריון, כנגד החוק של מדינת טקסס האוסר הפלות. השם "ג'יין רו" משמש בבתי משפט במקרים בהם אין רוצים לחשוף את שם התובע (בדומה לשימוש בכינויים "פלונית" ו"אלמונית" בפסקי דין ישראלים). לאחר הגשת התביעה צורפו כתובעים גם ג'יימס יוברט הולפורד - רופא שנאסר בשל ביצוע הפלות וכן "ג'ון ומרי דו" - שמות בדויים של זוג שרצו לבצע הפלה. בעת הגשת התביעה טענה מקקורבי כי הרתה בעקבות אינוס, אולם מאוחר יותר חזרה בה מטענה זו.

החוק הפלילי של טקסס קבע כי ניסיון לבצע הפלה במקרים שאין בהם סכנת חיים לאם מהווה עבירה פלילית[דרוש מקור]. התביעה טענה לבטלותו של החוק בשל היותו סותר את חוקת ארצות הברית ואת הזכויות המוגנות מכוחה במסגרת התיקון הראשון, התיקון הרביעי, התיקון החמישי, התיקון התשיעי והתיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. הנתבע בתביעה היה פרקליט המחוז של מחוז דאלאס - הנרי וייד.

בית המשפט המחוזי פסק לטובת "ג'יין רו", אולם סירב להעניק לה צו הצהרתי המגן עליה מפני כל פעולת אכיפה של רשויות האכיפה של טקסס.

בפסק דין משנת 1965 - פסק דין גריסוולד נגד קונטיקט קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ישנה "זכות לפרטיות" המהווה חלק אינהרנטי לזכויות המוגנות במגילת הזכויות. פסק דין גריסוולד קבע כי השימוש באמצעי מניעה מותר, וכי חוקים האוסרים את השימוש בהם פוגעים באותה זכות לפרטיות המוגנת על פי החוקה. בפסק דין אייזנשטדט נגד באיירד הורחבה הקביעה של פסק דין גריסוולד ונקבע כי מותר גם לזוגות שאינם נשואים להשתמש באמצעי מניעה, וכל חוק שאוסר זאת הוא בלתי חוקתי.

הערעור לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן "ג'יין רו" והן וייד ערערו לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בדצמבר 1971 טענו בפני בית המשפט העליון ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס - ג'יי פלויד. נשיא בית המשפט העליון וורן ברגר קבע כי השופט הארי בלקמן יכתוב את פסק הדין. בלקמן כתב כי חוק מדינת טקסס בטל בשל היותו סותר את החוקה. ברגר הציע כי הצדדים ישמיעו בשנית טיעוניהם. השופטים קיבלו את הצעתו מאחר שרצו שגם השופטים החדשים שמונו אותה עת לבית המשפט העליון - ויליאם רנקוויסט ולואיס פאוול, ישתתפו בדיון. לבקשתו של נשיא בית המשפט ברגר, נקבע הדיון ל-11 באוקטובר 1972. בדיון השני טענו בפני השופטים ודינגטון וסגן הפרקליט הכללי של מדינת טקסס - רוברט ס. פלוורס.

בספרם של בוב וודוורד וסקוט ארמסטרונג "האחווה" הם סוברים כי הדיון נקבע לאוקטובר 1972 על מנת שההחלטה בתיק תינתן לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית של נובמבר 1972, וזאת כיוון שברגר היה חבר אישי של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ולא חפץ שהפסיקה תעלה לכותרות ותפגע בקמפיין הבחירות שלו[דרוש מקור]. לדברי וודוורד וארמסטרונג השופט ויליאם דאגלס התנגד לדחייה ואיים לכתוב דעת מיעוט, אולם לבסוף שוכנע על ידי חבריו השופטים להסכים.

החלטת בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בינואר 1973 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין רו נגד ווד. בדעת רוב של שבעה שופטים למול שניים הוחלט כי חוק מדינת טקסס בלתי חוקתי ובטל. השופטים ביירון וייט וויליאם רנקוויסט התנגדו. באותו יום החליטו השופטים גם במקרה נוסף, פחות ידוע, באותו עניין ממש - דו נגד בולטון שבו דובר היה בחוק מדינת ג'ורג'יה האוסר הפלות (מראה מקום: ‎410 U.S. 179 (1973)‎)

הזכות לבצע הפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הרוב של בית המשפט נכתבה על ידי השופט הארי בלקמן. בלקמן מציין כי "ההחלטה להגביל הפלות באמצעות כלי ענישה פליליים היא חקיקה חדשה במרבית מדינות ארצות הברית" - בלקמן מציין כי מרבית החוקים האוסרים הפלות נחקקו במחצית השנייה של המאה ה-19. חלק מפסק הדין דן באריכות בהשקפות השונות במהלך ההיסטוריה בשאלת ההפלות. פסק הדין סוקר את עמדותיהן של תרבויות שונות ובהן האימפריה הפרסית, יוון העתיקה, האימפריה הרומית, דן בשבועת היפוקרטס, במשפט המקובל וכן בדעותיהם של איגוד רופאי ארצות הברית ולשכת עורכי הדין של ארצות הברית בנושא זה.

בית המשפט קבע כי מותר לבצע הפלה בשליש הראשון של ההיריון וכן קבע כי הגבלות מסוימות מותרות בשליש השני מתוך רצון להגן על בריאותה של האם. הגבלות מתוך רצון להגן על העובר מותרות רק בשליש השלישי. בית המשפט קבע כי חוקת ארצות הברית אינה מכירה ב"אדם שאינו ילוד" היינו בזכויות העובר.

בשל כך נפסק כי זכויות המדינה להגביל את החירות של האם לעשות הפלה תלויות בשלב ההיריון:

  • במהלך השליש הראשון של ההיריון - ההחלטה לבצע הפלה נתונה רק בידי הרופא המטפל של האם ואין לקבוע כל הנחיות בעניין זה.
  • לגבי השליש השני של ההיריון יכולה המדינה, אם היא רוצה בכך, לקבוע חוקים הבאים להגן על בריאותה של האם.
  • לגבי השליש השלישי של ההיריון יכולה המדינה להגביל את ההפלה, גם מתוך רצון להגן על חיי העובר, ואף לאסור על הפלות כליל. עם זאת אסור שכללים אלו יביאו לסיכון חיי האם.

בית המשפט קבע (מבלי לציין מה הבסיס לקביעותיו) כי קיימות מספר הנחות בהחלטה לאסור על ביצוע הפלות:

  1. נשים המבצעות הפלה צפויות לקיים "התנהגות מינית בלתי הולמת".
  2. ההפלה הינה פעולה רפואית המסכנת את חיי האישה.
  3. למדינה יש אינטרס להגן על חיי העובר.

בית המשפט דחה הנמקות אלה ודן בהן כסדרן - לגבי ההנמקה הראשונה מציין בית המשפט כי לא נעשתה כל בדיקה מקצועית לבדוק אם הדבר נכון, ויתרה מזאת, מאחר שהחוקים אינם דנים בנפרד בנשים נשואות ובנשים בלתי נשואות, הרי שאין הנמקה זו עומדת באמת בבסיס החוק. לעניין ההנמקות השנייה והשלישית - מציין בית המשפט כי אכן הן נובעות מאינטרס של המדינה - ובית המשפט קובע בחלק העשירי של פסק הדין:

"למדינה יש אינטרס חשוב ולגיטימי בשמירה והגנה על הבריאות של אישה בהיריון... כמו כן יש למדינה אינטרס נוסף לגיטימי וחשוב להגן על חייהם הפוטנציאלים של בני האדם."

מנגד, מציין בית המשפט, כי אינטרסים חשובים אלה צריכים להיות מאוזנים ושקולים כנגד אינטרסים נוספים - ובהם זכויות היסוד המוגנת על פי החוקה. בית המשפט מזכיר כי אף שאין החוקה מציינת במפורש את הגנתה על הזכות לפרטיות, הרי שזכות זו נובעת מהתיקונים הראשון, הרביעי, החמישי, התשיעי ולפי תקדימי העבר ניתן להסיק על קיומה של הזכות בעיקר לפי פסקת ההליך הראוי (due process) שבתיקון ה14 לחוקה. בית המשפט קובע כי "הזכות לפרטיות" רחבה דייה כדי לכלול בתוכה את זכותה של האישה על גופה והזכות לקבוע אם היא רוצה להמשיך בהיריון או לעשות הפלה.

בית המשפט קובע כי אם עובר היה נחשב "אדם" על פי התיקון הארבעה עשר לחוקה, הרי שגם לו הייתה זכות לחיים על פי אותו תיקון, אולם לאור הקביעה החדשה יחסית כי הפלה הינה מעשה פלילי מסיק בית המשפט כי כוונתם המקורית של מנסחי החוקה לא הייתה ליתן זכויות לעוברים בטרם נולדו (התיקון הארבעה עשר נחקק ב-1868). בית המשפט מציין כי הוא אינו מנסה לדון כלל וכלל בשאלה מתי מתחילים החיים - ומשאיר את התשובה לשאלה לפילוסופים ולרופאים. על פי בית המשפט, אם המומחים לעניין זה - הרופאים, אנשי הדת והפילוסופים אינם מצליחים להגיע להסכמה, אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע מסמרות בעניין זה.

בית המשפט קבע כי בהתבסס על הידע הרפואי הקיים בעת ההחלטה - יש להפריד בין כל שליש ושליש של ההיריון בקביעת תוצאות האיזון בין הזכויות השונות - הזכות לפרטיות מחד וזכויות המדינה להגן על החיים מאידך ועל כן קובע בית המשפט:

"המחוקק אינו יכול להגביל את הזכות לבצע הפלה בשליש הראשון של ההיריון, המדינה יכולה לקבוע תקנות לעניין אופן ביצוע ההפלה בשליש השני של ההיריון ובלבד שהם נוגעים לבריאותה של האם בלבד, וכן המדינה יכולה לקבוע כללים לגבי ההפלה בשליש השלישי של ההיריון ואף לאסור הפלה בשליש זה."

זכות העמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת השאלות שעמדו בפני בית המשפט הייתה השאלה של זכות העמידה. כעיקרון אין בית המשפט נותן החלטות בעניינים תאורטיים ובעניינים שאינם תלויים ועומדים. במקרה רו החלה ההתדיינות בשנת 1970, ורו ילדה עוד בטרם ניתנה החלטה על ידי הערכאה הנמוכה, כך שלמעשה בפני בית המשפט העליון עמדה שאלה תאורטית במהותה. על פי הכללים המקובלים הרי שלרו לא הייתה זכות עמידה בפני בית המשפט העליון ועל התביעה היה להידחות על הסף. ואולם, בית המשפט החליט בכל זאת לדון בשאלה ולחרוג מהכלל בדבר זכות עמידה, כיון שמדובר בשאלה "העלולה לחזור על עצמה ועם זאת להיות תמיד בהיעדר עמידה" בשל משך הזמן הלוקח לשאלה להגיע לדיון בפני בית המשפט העליון. השופט בלקמן מציין מפורשות שמשך ההיריון קצר בהרבה ממשך ההליך בפני בית המשפט - ועל כן, לדבריו "אם סיום ההיריון היה שולל את זכות העמידה, לעולם לא היה אפשר לערער על פסק דין בשאלה הנוגעת להיריון".

דעת המיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטים וייט ורנקוויסט התנגדו בחריפות לפסק הדין בטענה כי מדובר ב"חקיקה שיפוטית" ובניצול לרעה של כוחו של בית המשפט העליון. וייט כותב בדעת המיעוט שלו:

"אין אני מוצא דבר בשפה או בהיסטוריה של החוקה התומכים במסקנת בית המשפט העליון. בית המשפט יוצר למעשה זכות חוקתית חדשה עבור אמהות בהיריון מבלי כל הנמקה או סמכות להחלטה זו, וקובע כי זכות חדשה ומומצאת זו חזקה מספיק לבטל את רוב חוקי המדינות השונות בדבר הפלות. משמעות הדבר, שלילת זכותם של אנשים ובתי מחוקקים בחמישים מדינות מלקבוע את החשיבות היחסית בעיניהם של זכויותיו של העובר לחיים מצד אחד כנגד ההשפעות השונות על האם מהצד השני."

המחלוקת בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה בעניין רו הביאה להתפרצות יצרים בכל ארצות הברית[דרוש מקור]. קבוצות דתיות רבות עמלו על מכתבי מחאה שנשלחו לבית המשפט העליון. הכנסיות השונות, ובייחוד הכנסייה הקתולית וחלק מהכנסיות האבנגליסטיות, טענו שההחלטה מתירה למעשה רצח עוברים. עוד נטען שהחיים נוצרים ברגע ההפריה ולכן קיימת זכות לחיים לעובר הדוחה את הזכויות השונות ועל בית המשפט לאזן זכות זו.

ההתנגדות להחלטה הולידה את התנועה "בעד החיים" (Pro-Life Movement) אשר החלה בארגון הפגנות מחאה גדולות בפתח בית המשפט העליון[דרוש מקור]. תנועה זו הפגינה מול קליניקות המבצעות הפלות והחלה בניסיונות לשכנע נשים להתנגד להפלות, ופלגיה הקיצוניים לא נרתעו משימוש בכוח (שריפת קליניקות ואף רצח רופאים)[דרוש מקור]. חלק ממתנגדי ההפלות טענו כי קיים קשר ישיר בין הפלות לבין סרטן השד ובית המחוקקים של טקסס הקצה מימון להפצת טענה זו בקרב נשים הרוצות לבצע הפלה[דרוש מקור].

על אף ההחלטה חוקקו מספר מדינות הוראות הקובעות כי נדרשת הסכמת הורים להפלות בקרב קטינים, חוקים המורים לרופאים ליידע הורים של קטינים בדבר ההפלה, ליידע את האב בדבר החלטה של האם להפיל וכן חוקים הקובעים כי הפלות יש לבצע בבתי חולים בלבד ולא בקליניקות, חוקים האוסרים על מימון בתי חולים וקליניקות המבצעים הפלות וכן חוקים הדורשים מאישה הרוצה לבצע הפלה לקרוא מחקרים מסוימים וספרות מסוימת. על אף החלטת בית המשפט העליון החליט השלטון הפדרלי להימנע מלממן הפלות לנשים שאין ביכולתן לממן הפלה. כמו כן אוסר צבא ארצות הברית לבצע הפלות בבתי חולים צבאיים. חלק מחוקים אלה בוטלו על ידי בית המשפט העליון, אולם בשנת 1980 במקרה הריס נגד מקרי השאיר בית המשפט על כנם חוקים הנוגעים למימון הפלות[דרוש מקור].

כנגד ההתנגדות לפסק הדין החלו קבוצות שונות להפגין בתמיכה בפסק הדין[דרוש מקור]. תנועות נשים רבות תומכות בפסק הדין כחלק מזכותה של האישה על גופה[דרוש מקור].

השפעת פסק דין רו על הפוליטיקה של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט וין ונשיאת "הורות מתוכננת" גלוריה פלדט בהפגנה למען זכות הבחירה של הנשים על מדרגות בית המשפט העליון ביום השנה להחלטה בעניין רו נגד וייד

עם בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות ארצות הברית גברה ההתנגדות להחלטת בית המשפט בעניין רו. רייגן מינה לבית המשפט העליון שופטים שחשב כי הם מתנגדים להחלטה ובהם סנדרה דיי או'קונור. בטרם פרישתו מנשיאות בית המשפט העליון הביע השופט וורן ברגר את עמדתו כי יש לבחון מחדש את הפסיקה בעניין רו. מחליפו, אנטונין סקאליאה, התנגד להחלטה בעניין רו בכל הזדמנות. החשש מפני הפיכתו של פסק דין רו שימש שיקול עיקרי בעת סיכול מינויו של רוברט בורק לתפקיד שופט בית המשפט העליון במקומו של השופט לואיס פוול שהיה ידוע כתומך של פסק דין רו[דרוש מקור] - ובחירת אנתוני קנדי[דרוש מקור]. קנדי לא התבטא בנושא, ועל כן לא קומם לא את מתנגדי ההפלות ולא את תומכיהן.

במקרה משנת 1989 פסק דין ובסטר נגד שירותי הבריאות ההפריתיים (Webster vs. Reproductive Health Services) הייתה החלטת דעת הרוב שנכתבה על ידי נשיא בית המשפט העליון רנקוויסט (ברוב של 5 למול 4) שלא להפוך את הלכת רו, אולם פסק הדין התיר מספר הגבלות על הפלות, ולמעשה שינה את הנחת היסוד של פסק דין רו בדבר כלל שלושת החודשים. בדעת היחיד המסכימה שלה השופטת או'קונור סירבה להתייחס (ולהפוך) את רו[דרוש מקור]. השופט אנטונין סקאליה בדעת המיעוט התנגד לדעת הרוב בטענה שעל בית המשפט להפוך לחלוטין את פסק דין רו[דרוש מקור]. השופט הארי בלקמן המשיך לתמוך במסקנת פסק הדין והתנגד נחרצות לעמדת הרוב הנ"ל בטענה שהיא תמנע כל אפשרות לבצע הפלות בארצות הברית[דרוש מקור].

עם פרישתם מבית המשפט העליון של "תומכי רו", ויליאם ברנן ות'ורגוד מרשל, ובחירת שופטים שהיו סבורים שיתנגדו לרו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, חשבו רבים כי תקדים רו ייהפך במהרה[דרוש מקור]. בפסק דין הורות מתוכננת נגד קייסי (‎505 U.S. 833 (1992)‎) נערך דיון נוסף בשאלת הזכות החוקתית להפיל. בית המשפט החליט להותיר על כנה את הלכת רו ברוב של 5 שופטים נגד 4, בשינוי קל, כלומר - דחיית גישת הטרימסטרים הנוקשה של רו לטובת אבחנה המבוססת על חיות העובר (viability). בית המשפט קבע כי זכות האישה להפיל עומדת לה עד לרגע החיות, וכי המדינות רשאיות להגביל את הזכות להפיל לאחר החיות על מנת להגן על האינטרס הציבורי בשימור חיים פוטנציאליים. בין שופטי הרוב היו שופטים שנבחרו על ידי רייגן ובוש - או'קונור, קנדי ודייוויד סוטר (וכן השופט סטיבנס שמונה על ידי פורד). שלושת אלו כתבו במשותף את פסיקתם. היתר ההפלות נשאר על כנו, אולם ניתן למדינות מעט מרחב להטיל עליהן הגבלות - למשל הטלת פסק זמן חובה של 24 שעות בין פנייה לרופא לבין ביצוע ההפלה. רנקוויסט וסקאליאה כתבו שניהם דעות מיעוט.

במספר דיונים נוספים בשנות ה-90 נעשה שוב ניסיון לצמצם את הזכות להפלות - חלקם, כמו החובה להודיע להורים לפני הפלה בידי קטינה - התקבלו, וחלקם - כמו למשל האיסור על הפלות חלקיות (partial births) - לא[דרוש מקור]. ואולם, יודגש, כי במהלך תקופה זו לא הותקפה עצם הזכות לבצע הפלות, שכן שישה משופטי בית-המשפט העליון תמכו בה.

בשנת 2005 הציע הנשיא ג'ורג' בוש תיקון לחוקה האוסר על הפלות בשלושת החודשים האחרונים של ההיריון[דרוש מקור]. במרץ 2006 נחקק בדרום דקוטה חוק האוסר על ביצוע הפלות למעט במקרים של סכנת חיים לאם של העובר[דרוש מקור]. מטרת החוק הנוגדת באופן מובהק את פסק דין רו נגד וייד היא להביא לדיון חוזר בבית המשפט העליון ולשינוי ההחלטה[דרוש מקור].

נושא ההפלות הוא הנושא העיקרי אליו מופנית תשומת הלב בעת שנבחנים מועמדים חדשים לכהן בבית המשפט העליון של ארצות הברית[דרוש מקור]. בפסיקה ב-1992 בעניין קייסי הזהיר השופט בלקמן כי הוא "בן 83, ולא יוכל לכהן בבית המשפט לנצח". רמיזה פוליטית לא דקה זו באה להזהיר את הבוחרים שעליהם לבחור בנשיא ידידותי לרעיון ההפלה שימנה שופטים בהתאם[דרוש מקור]. ואכן, בחירתו של ביל קלינטון ומינוים של סטיבן ברייר ורות ביידר גינזברג על ידיו הבטיחו רוב להיתר ההפלות לעוד שנים ארוכות.

"ג'יין רו" עוברת צד בוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ג'יין רו" היא נורמה מקקורבי, הפכה לאחר פסק הדין בעניינה למתנגדת להפלות ותומכת נלהבת של "התנועה למען החיים", בעקבות הפיכתה לאישה דתית[דרוש מקור]. בנאום בפני עיתונים שנערך ב-18 בינואר 2003 אמרה מקקורבי שהיא נוצלה על ידי ודינגטון[דרוש מקור]. היא פנתה לבית המשפט וביקשה להפוך את פסק הדין בטענה שנשים שעברו הפלות סובלות מנזק נפשי ופיזי. ב-19 ביוני 2003 השופט דייוויד גודבי קבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר[דרוש מקור]. ב-22 בפברואר 2005 סירב בית המשפט העליון ליתן צו לעיון חוזר בהחלטה הקודמת ודחה את הבקשה[דרוש מקור].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד נורת פטרסון, לשמור ולהגן, 2000. בעברית, זמורה-ביתן תשס"ה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]