רוברט בורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רוברט בורק

רוברט ארון בורקאנגלית: Robert Heron Bork;‏ 1 במרץ 192719 בדצמבר 2012) משפטן אמריקני הידוע בהשקפותיו השמרניות הרדיקליות. ב-1987 מינה אותו הנשיא רונלד רייגן לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. סירוב הסנאט לאשר את המינוי בתום מאבק מר ונוקב, הפך את המילה "Bork" למטבע לשון, שפירושו לסכל מינויו של שופט עליון.

קריירה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק רכש השכלה משפטית באוניברסיטת שיקגו. אחרי שירות במארינס פנה לפרקטיקה פרטית. מ-1962 ועד 1975 היה פרופסור למשפט באוניברסיטת ייל. באותה תקופה נודע בהתנגדותו לאופן שבו יושמו חוקים להגבלים עסקיים, שלדעתו היה מוגזם ופגע בצרכנים.

מ-1972 עד 1977 שירת כפרקליט הממשל לבית המשפט העליון. מ-1973 עד 1974 שירת כתובע הכללי של ארצות הברית בפועל. לבורק היה תפקיד ב"טבח מוצאי שבת", רצף הפיטורים הסדרתי שערך ריצ'רד ניקסון לפרקליטיו אחר שסירבו לשלח מתפקידו את ארצ'יבלד קוקס, התובע המיוחד בפרשת ווטרגייט. אחר סבב הפיטורים הגיע תורו של בורק לעמוד בפני ההוראה, והוא בחר לציית לה ולא להתפטר.

ב-1982 מינה רונלד רייגן את בורק לשופט בבית המשפט לערעורים בוושינגטון הבירה.

השקפה משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק גיבש לעצמו מוניטין של שמרן קיצוני, המפרש את החוקה בצמצום, אך ורק על פי האופן המקורי שבו הובנה בעת חקיקתה. אקטיביזם שיפוטי, דהיינו תפיסה מרחיבה שלה, על פי בורק, אינו אלא בזיון שלטון החוק וכפיית דעותיו של השופט על הציבור. בורק טען בין השאר שחופש הביטוי המובטח בתיקון הראשון לחוקה מתייחס אך ורק לביטוי פוליטי ולא אומנותי או אחר, סבר שאין כל זכות משתמעת לפרטיות בחוקה, אפילו לא זכות לזוג נשוי להשתמש באמצעי מניעה, בוודאי שלא זכות להפלות, סבר שאפליה מתקנת אסורה. הוא הצטייר כמי שתומך ללא סייג בתאגידים הגדולים.

המינוי לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק ונשיא ארצות הברית רונלד רייגן (1987)

ב-1987 מינה רייגן את בורק לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בתוך פחות משעה מרגע היוודע המינוי נשא הסנטור טד קנדי את נאומו המפורסם: "אמריקה של רוברט בורק", שפתח את המסע למנוע את אישור המינוי בסנאט.

"אמריקה של רוברט בורק", הכריז קנדי, "היא ארץ שבה נשים ייאלצו לערוך הפלות בחצר האחורית, שחורים יישבו בדלפקי מסעדות מופרדים, משטרה חסרת מעצורים תפרוץ דלתות אזרחים בפשיטות ליליות, ילדים לא יילמדו על אבולוציה". הקבוצות שהתנגדו לבורק השתמשו אפילו בפרסומות טלוויזיה כדי לגייס דעת קהל. אפילו דלפה רשימת הסרטים ששאל מספריית הווידאו עליה היה מנוי (אם כי אלו התבררו כלא שערורייתיים כלל וכלל).

בניגוד למועמדים אחרים המשתדלים להותיר את השקפותיהם בעלטה במהלך שימועי הסנאט, לבורק שנחשב לשמרן קיצוני לא הייתה ברירה אלא לתאר בהרחבה התמתנות בהשקפותיו. הדבר לא הועיל לו. הסנאט דחה את מינויו ברוב 42-58. מינוי נוסף של רייגן נכשל אחר שהתברר שהמועמד לשופט עליון נהג לעשן מריחואנה. בסופו של דבר מונה אנתוני קנדי המתון. לבורק הייתה השפעה על הפלג השמרני ביותר של בית המשפט, השופטים אנטונין סקאליאה, קלרנס תומס וויליאם רנקוויסט.

אחרי דחיית המינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר שלא הצליח להפוך לאחד מהשופטים העליונים ביכר בורק לפרוש מבית המשפט לערעורים והצטרף למכון היוזמה האמריקני, גוף חשיבה שמרני. הוא שב לאקדמיה והוציא שלל ספרים ומאמרים בהם פרש את השקפותיו. בספרו "צעידה לקראת עמורה" התקיף בחריפות את תנועת שוויון הזכויות, עליית הפמיניזם, המהפכה המתירנית בשנות השישים והתנועה ההומוסקסואלית. על פי השקפתו, הערכים הליברליים שהשתלטו על ארצות הברית חותרים תחת ערכיה של תרבות המערב. ההחלטה הליברלית האקטיביסטית היחידה שבה הביע תמיכה הייתה פסק דין בראון נגד מועצת החינוך.

כדי למנוע מבית המשפט לכפות את השקפותיו על הציבור הציע בורק תיקון חוקתי שיאפשר לקונגרס לבטל את החלטותיו. בשנת 2003 המיר בורק את דתו לקתוליות.

על בית המשפט העליון של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בורק לא צמצם את התעניינותיו למשפט האמריקני בלבד. אחת מהתקפותיו החריפות ביותר הופנתה כלפי בית המשפט העליון של ישראל ונשיאו, אהרן ברק, שאותם הוא מציג כמופת וכסמל ל"השחתה המשפטית הבינלאומית" ואף מכנה את גישתו של ברק "השופט, החרב והארנק"

כותב בורק:

דמיין, אם יש ביכולתך, בית משפט עליון שקנה לעצמו את היכולת לבחור את חבריו, הוציא כוח מידי היועץ המשפטי והזרוע המבצעת, ביטל חקיקה ופעולות ממשלה כאשר לא הסכים עם המדיניות, שינה את משמעותו של דבר חקיקה, אסר על פעולות ממשלתיות בזמן אחד וציווה עליהן בזמן אחר, תבע לעצמו זכות לבטל אמצעים שננקטו לביטחון לאומי ומימש אותה. דמיין בית משפט עליון שיצר משפט חוקתי בהיעדרה של חוקה ממשית... בית המשפט העליון של ישראל עשה את כל אלו.

– Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges

ולסיכום:

ישראל הציבה רף של אימפריאליזם שיפוטי שייתכן שלא ניתן לחצותו, ובשום מקום, יש לקוות מכל הלב, לא ישתוו לו. האירוניה העצובה היא שבית המשפט העליון פועל תחת חוק יסוד שמגדיר את ערכיה של ישראל כיהודית ודמוקרטית, ובהדרגה מעצב ישראל שאינה יהודית ואף לא דמוקרטית.

– Coercing Virtue: The Worldwide Rule of Judges