זכות עמידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זכות עמידה הוא תנאי סף הנדרש מאדם על מנת להגיש תביעה משפטית, על פיו התובע נדרש להיות מי שנפגע מהעוולה כנגדו הוא מגיש את התביעה. הדרישה לזכות עמידה נועדה, להשקפת תומכיה, למנוע הצפה של בית המשפט בתביעות אשר נועדו לשם בקשת הצדק ולא כדי לתקן עוולה פרטנית. זכות העמידה נוגעת לכל תחומי המשפט האזרחי, ויש הטוענים שגם למשפט הפלילי, אך היא נמצאת בדיון ציבורי במיוחד בהקשר לתביעות נגד השלטון, מכיוון שבמקרים רבים אין להפרות חוק של השלטון נפגעים ספציפיים מעבר לניהול גרוע או שימוש פסול בכספי משלם המסים.

היקפה של זכות העמידה נמצאת במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר לרוב, הימין הפוליטי תומך בהגבהת מחסום זכות העמידה, כדי לצמצם את כח השופטים, בעוד השמאל הפוליטי נוהג לתמוך בצמצום או ביטול זכות העמידה.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית קובע הפרק השלישי של החוקה את הסמכויות של הרשות השופטת ככוללות את כל התיקים הנובעים מהחוקה, מחוקי ארצות הברית ומבריתות הנעשות בסמכות, ולמחלוקות בין מדינות שונות או אנשים או ישויות ממדינות שונות. בפסק דין משנת 1923 בתביעה נגד שר האוצר אנדרו מלון, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, פה אחד, כי לאדם אשר כל עניינו בתביעה הוא הפגעותו משימוש בכספי המיסים שלו לעניין אשר לדעתו נוגד את החוקה, אין זכות עמידה בפני בית המשפט. זאת מכיוון שאין לאדם מחלוקת אמיתית אשר מעניקה לבית המשפט סמכות שיפוט מטעם החוקה.

בפסק דין זה נקבע, שעל מנת להראות זכות עמידה יש להוכיח שלושה תנאים:

  1. התובע סובל מנזק אמיתי, מוחשי וספציפי
  2. ניתן באופן סביר לקשר בין הנזק שנגרם לבין העוולה
  3. יש סיכוי סביר שפסיקה לטובת התובע תסיר את הנזק

בשנת 1968, סטה בית המשפט מכללים אלו כאשר קבע יוצא מן הכלל בפסק דין פלסט נגד כהן (Flast v. Cohen). בפסק דין זה נקבע שזכותו של אזרח לעתור כנגד שימוש בכספי מיסים שלו על ידי הקונגרס למטרות דת.

בפסק דין היין נגד המועצה לחופש מדת (Hein v. Freedom From Religion Foundation) שניתן ביוני 2007, נקבע ברוב דחוק שזכות העמידה שניתנה במקרה של פלסט נוגעת רק לפעילויות של הקונגרס ולא לצעדים מנהליים של הרשות המבצעת. בית המשפט התפצל בפסק דין זה לשלוש קבוצות עיקריות:

דעה נוספת שלא זכתה לייצוג בבית המשפט העליון היא שיש לבטל את דרישת זכות העמידה ולאפשר למשלם המסים לעתור כנגד כל הפרת חוק של הממשל. דעה זו הובעה למשל על ידי פרופסור ריצ'רד אפשטיין מאוניברסיטת שיקגו[1], שטען שאין בסיס לדרישת זכות העמידה בחוקת ארצות הברית, וכי היכולת לעתור כנגד הפרות חוק של השלטון עומדת בבסיס שיטת הממשל בארצות הברית.

במשפט פלילי, ישנם הטוענים‏[2] שעל מנת להעמיד אדם לדין חייבת להיות פגיעה באדם אחר אשר בשמו מוגשת התביעה. בהיעדר נפגע, הם טוענים, אין לתביעה זכות עמידה.

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נדון זכות העמידה בהתייחס לשני תחומים נפרדים. הראשון נגע למעמדו של עותר ציבורי, בעיקר בעתירות חוקתיות, או בעתירות כנגד פגיעה בשלטון החוק והשני נגע לעותר פרטי התובע שלילת זכותו של הזולת מטעמים של פגיעה בחופש העיסוק, קיום תחרותיות, או מניעת הפליה‏[3].

עותר ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס לעתירות חוקתיות, עד שנות השמונים של המאה ה-20 נדרש עותר בבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בפסיקה נקבע שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:

במקום שהעותר מסתמך לעניין מעמדו, אך [=רק] על הטענה כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו עניין בו, ובלי שהוא טוען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, בזכות עמידתו ולא יזקק לעתירתו

– השופט אגרנט בבג"ץ 287/69 שמחה מירון נ' שר העבודה

כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל בבג"ץ. למשל, תביעות כנגד דחיית שירות בצבא לבחורי ישיבות, אשר זכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל העדר זכות עמידה. אולם, בתהליך הדרגתי, הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילתו של התהליך היה בקביעת סייגים לעקרון זכות העמידה, בפסקי דין מוקדמים. כך למשל בבג"ץ שמחה מירון שצוטט לעיל, הביע השופט ויתקון את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו".

בשנת 1980, בעתירתו של זאב סגל נגד שר הפנים בדרישה להפעלת שעון הקיץ בישראל, הביע השופטים חיים כהן, שלמה לוין ואהרן ברק עמדות בעד צמצום מחסום זכות העמידה כנגד המדינה. כתב השופט חיים כהן: "כאשר החוק מטיל חובה על המנהל וזה מסרב לקיימה, לא יסבול בית המשפט כי הרשות המינהלית תתחפר מתחת לחוסר מעמדו של העותר כדי למנוע פירוש החוק על ידי בית המשפט"‏[4].

בשנות התשעים הוקלה עוד יותר הדרישה לזכות העמידה וכבר נאמר על ידי שופטי בית המשפט העליון בריש גלי כי גם נזק כוללני כנגד התובע נחשב לעילה מספקת להגשת עתירה.

בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו

– השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 651/03, האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת

עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית‏[5].

עותר פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס למעמדו של עותר פרטי הדורש שלילת זכותו של אחר, פסק הדין שהיווה ציון דרך בנושא היה בג"ץ 100/64 מטעי עמק ארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים. בפרשה זו, לעותרת שביתן שלה למכירת פרי בסמוך לכביש ירושלים-תל אביב הורחק מהכביש בשל סיכון תעבורתי, התברר שדוכן מתחרה קם מעבר לכביש. העותרת דרשה מבג"ץ את הרחקת הדוכן המתחרה בגלל התחרות הבלתי הוגנת והסיכון התעבורתי. השופט צבי ברנזון שכתב את פסק הדין שלל את זכות העמידה של העותרת בכותבו:

"חושבני, כי נרחיק לכת ביותר אם נכיר בעותרת כבעלת מעמד לפנינו בענין זה. היא אינה דורשת דבר לעצמה על יסוד של הפליה, אלא דורשת נקיטת אמצעים נגד הזולת. כבר אמרנו פעמים הרבה, כי מתן רשיון או אי-מתן רשיון או נקיטת או אי נקיטת אמצעים על-ידי רשויות ציבוריות נגד פלוני אינם עניין בשביל בית-משפט זה לענות בו על-פי בקשה של אלמוני"

– בג"ץ 100/64 מטעי עמק ארזים בע"מ נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד יח(2) 278

הלכה זאת החלה להתכרסם בשנות ה-70, כאשר בבג"ץ 149/74 נדונה והוכרה זכות העמידה של חברה שעתרה כנגד תחרות בלתי חוקית מצדו של גוף מינהלי ובבג"ץ 292/78 נקבע שהפליה בין שווים מצדיקה קבלת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק. בשנת 1992 בפסק הדין קרגל בע"מ נגד מנהלת מרכז השקעות יצא השופט אליעזר גולדברג נגד המגבלות על זכות העמידה של מתחרה עסקי וקבע שיש לבטלם. השופט שלמה לוין, לעומת זאת ביקש להשאיר את העניין בצריך עיון, הגם שכתב ש"מקובל גם עלי שבנסיבות מסוימות מן הראוי שתינתן "זכות עמידה" גם לעותר שכל מעייניו מכוונים לשלול זכות שניתנה לזולת"‏[6].

באופן דומה נקבע בעבר בדיני מכרזים שעותר שהצעתו פסולה, אינו בעל אינטרס במכרז, שכן הצעתו ממילא פסולה, ועל כן אין לו זכות עמידה בהליכים נגד המכרז. בהמשך הוסף השיקול שרק מי שנהג כשורה יכול לטעון כנגד התנהגות פסולה של זולתו. אולם בשנת 1989 קבע בית המשפט העליון‏[7] כי למשתתף שהצעתו נפסלה זכות עמידה לדרוש ביטול הליכי המכרז אם הפגם המיוחס על-ידו להצעה הזוכה הוא אותו פגם שנפל בהצעתו שלו. בשנת 2000 ביטל בית המשפט העליון את כל דרישות זכות העמידה על מי שהשתתף במכרז, אך השאיר בצריך עיון את השאלה האם מי שכלל לא השתתף במכרז בעל זכות עמידה בנוגע למכרז‏[8].

בחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם המחוקק הכיר בצורך בזכות עמידה רחבה. חוק הנאמנות תשל"ט קובע הסדר מיוחד לענייני הקדש ומאפשר לכל אדם לפנות לבית המשפט בדאגה למילוי נכון של מטרת ההקדש, גם אם אין לו כל אינטרס אישי בעניין ‏‏‏[9].

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקנדה קבע בית המשפט בשנת 1981 כללים לגבי זכות עמידה בטענה של אי חוקתיות של חוקים. כללים אלו כוללים:

  • העלאת טענה רצינית לגבי אי חוקיות של חקיקה
  • התובע נפגע אישית מהחקיקה או לפחות יש לו אינטרס אמיתי בעניין
  • אין דרך אחרת להביא את העניין בפני בית המשפט

הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בממלכה המאוחדת נקבע באופן כללי שרק התובע הכללי רשאי להגיש תביעה לבית המשפט בטענה של אינטרס ציבורי. עם זאת, בתי המשפט באנגליה קבעו שלושה יוצאים מן הכלל. אלו כוללים את הזכות לטעון פגיעה באינטרס ציבורי כאשר המהלך הפוגעני פוגע גם בתובע אישית או כאשר המהלך פוגע בתובע באופן מיוחד מעבר לפגיעה בכלל הציבור. בנוסף, רשות מקומית רשאית להגיש תביעה בשם תושבי האזור (Gouriet v. Union of Post Office Workers).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק, פפירוס (מהדורה שנייה, תשנ"ד)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]