מקצוע פרא-רפואי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סייעת לרופא שיניים בעבודתה לצד רופא השיניים

מקצוע פָרַא-רפואי הוא מקצוע הקשור בטיפול רפואי אישי באדם, אך העוסק בו אינו רופא.

למקצועות פרא-רפואיים יש בסיס תאורטי מדעי ובחלק מהם נדרש רישיון מטעם משרד הבריאות לעבודה במקצוע [1]. יש בהם המוכרים על ידי ביטוחי בריאות לצורך החזר הוצאות טיפול. כאשר מקצוע לא עומד בחלק מהתנאים הנוספים, לא תמיד קל להחליט אם הוא מקצוע פרא-רפואי.

דוגמאות למקצועות פרא-רפואיים שעומדים בכל תנאי ההגדרה: חבישה, סיעוד, טכנאות רנטגן, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, תזונה קלינית, שינניות, סיוע לרופא שיניים וחלק קטן ממקצועות אספקת הטכנולוגיה המסייעת כגון אופטומטריה. דוגמאות למקצועות פרא-רפואיים שעומדים בתנאי החובה של ההגדרה אך לא בהכרח בתנאי הרשות: הנדסה ביו רפואית – פגישה אישית של מטופל עם ביו-מהנדס לא תכוסה על ידי הביטוח הרפואי. ספק תותבות (פרוטזות) שהן תחליף לגפה חסרה ומיישרים (אורטזות) שהן התקנים המורכבים על הגוף כדי לשפר את יכולת התנועה או היציבות. הביקור אצלו כן מכוסה על ידי הביטוח (לפחות בארצות הברית), יש לימודים ייחודיים למקצוע אולם אין חובת רישיון ממשרד הבריאות כדי לעסוק בו. גם מעסה עומד רק בחלק מתנאי הרשות – לא צריך רישיון מיוחד כדי להיות מעסה.

לא כל מקצוע שקשור לרפואה הוא מקצוע פרא-רפואי. רופא יכול להיעזר בפתולוג (שהינו רופא במקצועו) ובמיקרוביולוג לצורך טיפול בחולה אולם אלה לא יפגשו אישית את המטופל. רופא יכול להפנות מטופל לבעל מקצוע מתחום הרפואה האלטרנטיבית (כגון מרפא בדיקור סיני) והביטוח עשוי גם להחזיר את הוצאות הטיפול הזה אולם מקצועות אלה לא נשענים על תאוריה מדעית.