קרב שכונת התקווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב שכונת התקווה
עימות: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 8 בדצמבר 1947
מקום: שכונת התקווה
תוצאה: ניצחון לכוחות ההגנה
הצדדים הלוחמים
פלוגה מגדוד הפרברים חטיבת גבעתי  לוחמים מקומיים בלתי סדירים 
מפקדים
זאב (זוניק) שחם, ישראל שחורי  חסן סלאמה 
כוחות
100 טוראים, 17 מפקדים  400 לוחמים 
אבידות
2 הרוגים, 6 פצועים  70 הרוגים, עשרות פצועים 
עמוד זיכרון ל"קו הכלבים" ב"גן התקווה"
כיכר השלושה בצפון תל אביב

ב-8 בדצמבר 1947 התקיפו 400 לוחמים ערבים בפיקודו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. זה היה העימות הצבאי הגדול הראשון במלחמת העצמאות והוא הסתיים בהדיפת ההתקפה תוך גרימת אבידות כבדות לתוקפים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר ההצבעה על תוכנית החלוקה הכריז הועד הערבי העליון על שלושה ימי שביתה כללית והמופתי חאג' אמין אל חוסייני מינה את חסן סלאמה למפקד הכוחות הערביים באזור לוד - רמלה.

קו ההגנה של תל אביב ופרבריה השתרע לאורך קילומטרים רבים. מחוז תל אביב של ההגנה חולק ל-5 חזיתות:

הכפר סלמה היה מגדולי הכפרים בסביבה. התגוררו בו יותר מ-7,600 תושבים. הכפר היה עשיר ועתיר נכסים. היו בו שני מכוני מים ומגדלי מים. במרכז הכפר נמצא בית הספר הממשלתי ומסביב לו בתי אבן בני 2-3 קומות שחלשו טופוגרפית על שכונת התקווה. עד פרוץ המאורעות השתדלו זקני הכפר ומכובדיו לשמור על יחסים טובים עם היהודים. פרנסתם של תושבי סלמה היה על שכונת התקווה שם שיווקו ביצים וירקות וגם פרי הפרדסים נמכר ליהודים. עם פרוץ המאורעות החלה תסיסה בכפר והנוער (השאבאב) שהושפע ממתסיסים מבחוץ, גבר על זקני הכפר.

הגבול בין שכונת התקווה לסלמה נמשך מיד אליהו עד שכונת עזרא. הגבול לא היה מבוצר ובחלק גדול היה קושי בהגנה בגלל פרדסים סבוכים שהיו נטועים שם. לשם הגברה השמירה, הובאו למקום כלבי שמירה והקו כונה "קו הכלבים" (היום-בשטח "גן התקווה").

בדרום השכונה הייתה שכונת "בית יעקב" שבלטה לתוך סלמה. בשכונה גרו משפחות דלות אמצעים והמרחק בינה לבין העמדות הקיצוניות בסלמה היה 80-100 מטר. העובדה ששכונה זו הייתה פרושה למרגלות סלמה מנעה כל הגנה יעילה עליה.

על הגנת השכונה הופקדה פלוגה מ"גדוד הפרברים" שאנשיה גויסו מבני השכונה ואומנו על ידי מפקדה זאב (זוניק) שטינברג (לימים - שחם). הם היו חלק מגדוד 53 של חטיבת גבעתי.

כבר בימים הראשונים החלה הזירה בחזית סלמה להתחמם. ב-5 בדצמבר 1947 בעקבות יריות מצד סלמה, נשלח פטרול של ההגנה לעבר סלמה ונתקל במארב. בחילופי האש נהרג נסים עזיז. גווייתו נשארה בשטח. יחידה שנשלחה למצוא את הגופה נתקלה באש ממשוריין בריטי שממנה נהרג מיכה פישר. ב-6 בדצמבר 1947 נרצח איש ההגנה יעקב שיף באחת העמדות ב"בית יעקב", על ידי הסרג'נט הבריטי פלאור (רוצחה של ברכה פולד). חבריו נאסרו על החזקת נשק.

לזכר שלושת החללים האלה הוקדשה "כיכר השלושה" בצפון תל אביב. רצח שיף עורר סערת רוחות בשכונת התקווה ומאות מתושבי השכונה הקיפו את המשוריין הבריטי ויידו בו אבנים בדרישה לשחרר את העצורים ולאסור את פלאור. לבסוף הוסכם לשחרר את העצורים עד להעמדתם למשפט. פלאור שוחרר "מחוסר הוכחות מספיקות" והבחורים שנאסרו עם שיף נידונו בבית דין צבאי ל-5 שנות מאסר.

התנהגות הבריטים עודדה את ערביי סלמה והם לא חדלו להטריד את השכונה באש. לפיכך הוחלט לבצע פעולת תגמול והתראה נגד סלמה ולפוצץ את אחד מבתיו.

הפעולה נערכה ב-7 בדצמבר 1947 והוכתרה בהצלחה. הבית פוצץ והלוחמים חזרו בשלום למרות האש העזה שנורתה עליהם.

פעולת התגמול המוצלחת הסעירה את סלמה וגברה הדרישה לפעולת נגד "אשר תלמד את היהודים לקח". מצב זה היה נוח לחסן סלאמה.

ההכנות להתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסן סלאמה החל לתכנן את ההתקפה על שכונת התקווה מיד משנכנס לתפקידו. המבנה הטופוגרפי של שכונה רבת אוכלוסין וגבולה הארוך והפרוץ, הבטיחו לו ניצחון ודאי במינימום קורבנות.

תוכנית ההתקפה שלו היתה: התקפת יריות והפגזת מרגמות ואחר כך התקפת הטעייה שתמשוך את כוחות ההגנה למקום אחד, ואחר כך - הסתערות מחץ על שכונת "בית יעקב". הוא הועיד תפקיד נכבד גם לתושבי סלמה הבלתי לוחמים והורה להם להצטייד בשקים ובלפידים לשם ביזה והעלאת השכונה באש לאחר נסיגת הלוחמים בחזרה לסלמה. בהתקפה זו קיווה סלאמה לשבור את היסוסיהם של הכפריים שעמדו עד אז מהצד. הוא גייס לשם ההתקפה 400 לוחמים חמושים מלוד, רמלה ושכם. תאריך ההתקפה נקבע ליום שני 8 בדצמבר 1947.

בבוקר 8 בדצמבר 1948 הגיעה למפקדת ההגנה בתל אביב ידיעה כי "מקור מוסמך מוסר כי במשך הליל עברו כ-400 ערבים מזוינים בפיקודו של חסן סלאמה בכיוון ליפו, יש לחכות להתקפה על תל אביב". המקור לא מסר היכן תיערך ההתקפה. במחוז הוכרז "מצב חמור מאד". הנשק הרזרבי הוכנס לפעולה בעמדות ועתודות ההגנה במחוז הועמדו במצב הכן. בשעות אחה"צ הובחנה תנועת אוטובוסים בכביש יהודייה - סלמה ונראה כוח ערבי ניכר מתרכז שם.

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב שכונת התקווה

בשעה 19.00 החלה ההתקפה באש רובים ומקלעים עזה. כמה דקות לאחר מכן הבחינו המגינים ב"קו הכלבים" בהסתננות ערבים דרך הפרדסים לעבר העמדות שלהם (שהייתה התקפת ההטעייה שנועדה למשוך את הכוחות המגינים לאזור). התפתח קרב קשה והערבים הצליחו להתקדם עד 10-15 מטרים מהעמדות. מפקד המקום זוניק, חש מיד לקו הכלבים עם עוד 5 לוחמים וביחד עם מגיני הקו הצליח לבלום את התקדמות הערבים.

כעבור זמן קצר החלה ההתקפה העיקרית על שכונת בית יעקב. מאות לוחמים ערבים יחד עם תושבי סלמה הסתערו בגלים על השכונה. המגינים השיבו אש, אך ההגנה נתקלה בקשיים בעקבות מעצורים רבים בסטנים ותקלות במרבית הרימונים, עקב נזקים שנגרמו לכלי הנשק בזמן האחסנה בסליקים. בעקבות כך הוכרזה נסיגה מסודרת.

הערבים לא ניצלו את הצלחתם הראשונה לאחר נסיגת המגינים להמשך ההתקפה, אלא החלו בשוד וביזה של משכנות העוני בשכונה. בתי השכונה שהיו ברובם צריפים, הוצתו.

תוך זמן קצר הגיעה תגבורת ההגנה למקום והחלה התקפת נגד. חלק מאנשי התגבורת הופנה לסתימת הפרצות ב"בית יעקב". אחד מאנשי התגבורת עזרא צפדיה, בן 16, קלט את סיסמת הערבים באותו לילה: "ערב אל-ערב", ומשך בעורמה את הלוחמים הערבים לכיוונו תוך הטעייתם. כשהערבים היו מגיעים לטווח קרוב, היה מחסל אותם בזריקת רימון.

חלק אחר של התגבורת מצוידים במקלע ברן תפסו עמדות מדרום לכביש לסלמה. במקביל, אנשי התגבורת החלו להסתער על הבוזזים הערבים שנראו היטב לאור הלהבות של הצריפים הבוערים, ופגעו בהם מטווח קרוב. הערבים שניסו לסגת לכיוון סלמה, נפגעו מאש מקלע הברן.

הקרב ניטש עד שעה 22.00, והסתיים בתבוסה ערבית. כל הלילה עסקו השוטרים ואנשי הסהר האדום באיסוף פצועים והרוגים. מהיהודים היו שני הרוגים - זוג תושבים שסירבו להתפנות מהשכונה ערב ההתקפה ונשרפו בתוך צריפם. אך הנזקים לרכוש היו ניכרים - 32 צריפים נשרפו ו-60 משפחות נשארו ללא קורת גג.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב שכונת התקווה היה הקרב הגדול הראשון של הלוחמים הערבים הבלתי סדירים וכוחות ההגנה. התבוסה פגעה קשה ביוקרתו של חסן סלמה. הוא לא ניסה אחר כך לתקוף יישובים יהודיים והפנה את מאמציו לפגיעה בתחבורה היהודית. פעילות לוחמי סלמה הצטמצמה בצליפות בלבד. אנשי רמלה הכריזו יום אבל מיוחד וזאת לאחר שהזדרזו קודם להפיץ את השמועה כי שכונת התקווה הושמדה כליל.

לאחר הקרב לקח זוניק חלק מחייליו לקפה כסית שם התקבלו בשמחה על ידי המשוררים והאמנים. כאשר חנה רובינא נתבקשה לקרוא את שירו של נתן אלתרמן, אל תתנו להם רובים, היא הסתכלה בבחורים ואמרה: "תנו להם רובים"‏[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוס אטינגר, ארצי את בוכה וצוחקת - סיפורו של זוניק, אל"מ (מיל.) זאב שחם, איש שיש לו חברים, הוצאת ידיעות אחרונות. ספרי חמד, 1991.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]