אמין אל-חוסייני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמין אל חוסייני, 1929

מוחמד אמין אל-חוסייניערבית: الحاج محمد أمين الحسيني[1]; ידוע כחאג' אמין; 1895[2] - 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי אשר כיהן כמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות.‏[3] אל-חוסייני היה המנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים, והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בתקופת המרד הערבי הגדול ובתחילת מלחמת העצמאות. כיהן כראש הוועד הערבי העליון כמעט במשך כל שנות חייו. במסגרת הוועד הערבי העליון שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית[4] והקים בוואפן אס אס[5]יחידת מתנדבים מוסלמים, הלגיון הערבי החופשי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני נולד בירושלים. היה בנו של המופתי של ירושלים באותם ימים, טאהר אל-חוסייני, שהיה מתנגד בולט לציונות. משפחת אל-חוסייני כללה בעלי אדמות עשירים בדרום ארץ ישראל שהתרכזו מסביב למחוז יהודה. 13 מחברי משפחת אל-חוסייני היו ראשי העיר ירושלים בין השנים 1864 ועד 1920. קרוב משפחה חשוב נוסף היה כאמל אל-חוסייני, אח למחצה, שגם הוא היה המופתי של ירושלים. קרוב משפחה נוסף, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, ארגן את הקונגרסים הערביים בשנות המנדט הראשונות בירושלים.

אמין אל-חוסייני למד טורקית בבית ספר ממשלתי וצרפתית אצל מיסיונרים קתולים ובאליאנס למד אצל מנהלה היהודי, אלברט ענתבי. למד אצל רשיד רידא באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, במשך כשנה חוק אסלאמי. אמין נקשר לרשיד רידא, מי שיחשב לימים לאב רוחני של תנועת האחים המוסלמים, הוזמן לביתו לעתים קרובות והושפע עמוקות מהשקפת עולמו - תפיסת התרבות המערבית כאיום קיומי על האסלאם שיש להתמודד עמו באמצעות חזרה לדרך חיים מטוהרת מהשפעה מערבית וקישור הדת למאבק הלאומי והפוליטי. במקביל ללימודי הדת למד אמין גם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה שם החל לארגן קבוצת סטודנטים פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) שביקשה להביא לתודעה הציבורית את הסכנה שבציונות.‏[6] ב-1913, בגיל 18, קיים אל-חוסייני את מצוות החאג'. זמן קצר לפני מלחמת העולם הראשונה למד בבית ספר למינהל באיסטנבול.

בשנת 1914 גויס לצבא האימפריה העות'מאנית ושירת בתותחנים באזור הים השחור, ב-1916 התמנה לשלישו של מושל איזמיר ואחר כך כקצין תותחנים בים השחור. אמין לא השתתף בלחימה משמעותית ובזכרונותיו דיווח על סכסוכים עם מפקד האוגדה הטורקי שקיפח, לטענתו את החיילים הערבים‏[7]הוא הואשם כי לקח חלק פעיל ברצח העם הארמני, אך האשמה זו לא הוכחה. בנובמבר 1916, לאחר שלקה בדיזנטריה שוחרר וחזר לירושלים. בשנת 1917 סייע לארגן מתנדבים למרד הערבי בשיתוף סוכן בריטי, ייתכן כי פעילות זו הקנתה לו את האהדה הבריטית שסייעה לו לקבל מאוחר יותר את תפקיד המופתי.‏[8] בשנת 1919 פעל אמין בדמשק כמלווה לג'בריל חדאד, קצין ממוצא לבנוני שהתמנה לממונה על הביטחון הכללי במשטרו של המלך פייסל. בקיץ אותה שנה ארגן משלחת פלסטינית לקונגרס כל-סורי - וועידה שנועדה להציג את הדרישה לעצמאות סוריה הגדולה תחת מלכותו של פייסל. כשחזר לירושלים מדמשק נבחר לנשיא "המועדון הערבי" ארגון שאיחד צעירים ממשפחות נכבדים לקידום רעיון השתלבות פלסטין כ"סוריה הדרומית" בממלכתו של פייסל והתנגדות להצהרת בלפור. במאורעות תרפ (אפריל 1920) היו אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף אחראים להסתת הערבים שחזרו מחגיגות נבי מוסא. השלטונות הבריטים הוציאו נגדם צו מעצר והם ברחו ומצאו מקלט אצל שבט בדואי בעבר הירדן המזרחי. בהיעדרם נידונו לעשר שנות מאסר. באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, בצעד ששיפר את דימויו בעיני הפלסטינים, העניק להם הנציב העליון הרברט סמואל חנינה. תחילה סירב אמין לחנינה שתתפרש כהודאה באשמה אך משחלה המופתי כאמל אל-חוסייני קיבל את הצעת החנינה וחזר לירושלים.‏[9]

מינויו לתפקיד מופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921, שנה לאחר הקמת המנדט הבריטי, מת כאמל אל-חוסייני, אחיו למחצה של אמין אל-חוסייני שכיהן כמופתי של ירושלים. בבחירות שנערכו לתפקיד בקרב אנשי הדת וההנהגה המוסלמית בירושלים הגיע אל-חוסייני, הצעיר מבין ארבעת המתמודדים ובעל השכלה דתית מוגבלת (שכן לא סיים את חוק לימודיו באל-אזהר) , למקום הרביעי. משפחת חוסייני הפעילה לחץ רב, בעיקר באמצעות עצומות, על השלטון הבריטי שהעדיף גם הוא מצידו את בחירתו של חוסייני לתפקיד גם כדי להשיב את האיזון בין משפחת אל-חוסייני למשפחת נשאשיבי שהופר עם מינויו של ראע'ב נשאשיבי לראשות עיריית ירושלים במקומו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. אנשי ממשל בריטי בליווי נכבדים מוסלמים שכנעו את השייח' חסאם ג'אראללה להסיר את מועמדתו ובכך נסללה הדרך למינויו של אמין אל-חוסייני לתפקיד, כיון שעל פי החוק העות'מאני היה צריך המופתי להתמנות מבין שלושת המועמדים הראשונים.‏[10] מינוי זה הגביר את השפעתו של אל-חוסייני שהייתה רבה עוד קודם לכן בתור בן למשפחת אל-חוסייני. להסכמת הממשל הבריטי למינוי קדמו פגישות פיוס בין אמין להרברט סמואל ופקידים בריטים נוספים, בפגישות אלו הובטח שיתוף פעולה עם הממשלה. באפריל אותה שנה נשא אמין נאום מתון בחגיגות נבי מוסא שעברו בשקט בניגוד לפרץ האלימות שהתחולל בחג זה ב-1920. בעקבות הסכמות אלו ובהשפעת ארנסט ריצ'מונד קיבל אמין את תואר המופתי אם כי לא זכה כקודמו לכינוי "המופתי הגדול" ודבר המינוי לא פורסם בעלון הרשמי של ממשלת המנדט‏[11]

בשנות כהונתו ביסס המופתי את כוחו באמצעות המועצה המוסלמית העליונה שעמד בראשה. הוא גייס כסף רב ממוסלמים ברחבי העולם לשיפוצים במסגד אל אקצא ובכיפת הסלע שעל הר הבית. ביתרת הכסף השתמש על מנת לבנות ב-1929 את מלון פאלאס ברחוב אגרון (אז רחוב ממילא) בירושלים. לבניית מלון פאלאס שכר המופתי דווקא את שרותיו של הקבלן היהודי ברוך קטינקא. קטינקא אף בנה את ביתו הפרטי של המופתי בשכונת שיח' ג'ראח - בית שאותו השכיר המופתי לידידו ההיסטוריון ג'ורג' אנטוניוס, ולימים נודע בשם מלון שפרד.

אל-חוסייני יצא בחריפות נגד הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. תפקידו במאורעות תרפ"ט - 1929 שנוי במחלוקת, ב־16 באוגוסט, שבוע לפני פרוץ המאורעות, נשא אמין נאום ששלהב המונים לפרוץ לרחבת הכותל ומשם לרובע היהודי. ביום פרוץ גל האלימות הגדול, 23 באוגוסט, זימןאלן סונדרס, מפקד משטרת ירושלים את אמין בניסיון נפל לעצור את ההידדרדרות ולמחרת זומנו אמין ומוסא כאט'ם חוסייני למושל העיר ונדרש מהם לצנן את הרוחות. לאחר פגישה זו קרא אמין לערבים לתת אמון בממשלה אלא שלקריאה זו לא הייתה בשלב זה כל השפעה. לאחר המאורעות הטיל הנציב העליון ג'ון צ'נסלור על אמין אחריות לאלימות, לעומת זאת ועדת שו שבפניה העיד אמין במשך 5 ישיבות וטען לקיפוח הערבים והפרת הבטחות בריטיות, ניקתה אותו מאחריות למאורעות‏[12].

לפני המרד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בין חברי הוועד הערבי העליון, 1936

בראשית שנות ה-30 פעל אל-חוסייני לזיהוי המאבק הלאומי הפלסטיני עם עקרונות דת מוסלמיים, ולחיזוק הלאומיות הפלסטינית.

ב-1930 הקים קופה פלסטינית הדומה ל"קרן קיימת לישראל" במטרותיה, מיזם שכשל גם בגלל התנגדות האופוזיציה הנשאשיבית.

ב-1931 כינס (יחד עם שאוכת עלי, מוסלמי הודי) ובתמיכת רשיד רדא ועידה מוסלמית עולמית בירושלים, שבה השתתפו 130 צירים מ 22 מדינות. אמין הצליח לשתף בוועידה גם אנשי דת שיעים ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין ובלם החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן (ובכך מנע פצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית)‏[13]. בוועידה הוכרזה קדושתו של הכותל המערבי למוסלמים, והוקעו הציונות ומכירת הקרקעות ליהודים.

ב-1934 ניצח מועמד החוסיינים, ד"ר חוסיין פח'רי אל-ח'אלדי, את ראע'ב נשאשיבי, מועמד הנשאשיבים, בבחירות לעיריית ירושלים.

בשנים אלו התהדק הקשר בין אל-חוסייני לתנועה הנאצית בגרמניה. כבר במרץ 1933 העביר אל-חוסייני לקונסול גרמניה בירושלים מסר התומך במשטר החדש, "הפשיסטי והאנטי דמוקרטי" בגרמניה, והביע רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים. במסגרת מפלגתו (שהוקמה ב-1935), "המפלגה הערבית הפלסטינית", הופעלה תנועת נוער בשם "אל-פותווה" שדמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה ואף כונתה זמן מה באופן רשמי "הצופים הנאצים".‏[14]. בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית‏[15].

במרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שלא היה היוזם למרד הערבי הגדול אל-חוסייני השתלט עליו במהירות וארגן את ההתנגדות לבריטים וליהודים. הוא הוביל קו תקיף ביותר כנגד היישוב היהודי, ועודד רצח נגד חפים מפשע. בזכות הכוח הרב שצבר עקב מינויו למופתי נמנעה בריטניה מלגרשו במשך תקופה ארוכה, מכיוון שחששה מתסיסה ערבית נוספת כמו בעיראק, ירדן ומצרים בהן שלטה.

בזמן המרד הערבי היה אל-חוסייני הדובר הערבי הראשי בוועדת פיל ועמד בראש הוועד הערבי העליון. אל-חוסייני הציג בפני הבריטים את מעשיהם של היהודים בארץ, והציג עדויות לפיהן היישוב היהודי אחראי להריסת מקומות קדושים למוסלמים. בנוסף טען כי אדמות הארץ שייכות למוסלמים ושלל כל פשרה שתכלול ריבונות יהודית בארץ. בנוסף דרש לקיים את הבטחות בריטניה מאיגרת מקמהון.

לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס, הדיחו הבריטים את אל-חוסייני מכל תפקידיו והוציאו נגדו צו מעצר. הוא הסתתר באזור המסגדים בהר הבית. הבריטים הטילו מצור על המקום אך חששו לפרוץ למקום הקדוש. ב-13 באוקטובר 1937 הצליח חאג' אמין לחמוק מהבריטים. הוא הגיע לנמל יפו מחופש לבדואי ומשם הועבר על ידי אנשיו ללבנון. שאר חברי הוועד הערבי העליון גורשו באותו זמן על ידי הבריטים לאיי סיישל. בשנת 1938 ברח אל-חוסייני לסוריה וללבנון ומשם המשיך להפיץ תעמולה כנגד היישוב היהודי בקרב ארצות ערב וצפון אפריקה.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-חוסייני בפגישה עם היטלר, נובמבר 1941. מתוך הארכיון הפדרלי של גרמניה.
אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא הגרמני, ברלין 1942.
אל-חוסייני בביקור רשמי בדיוויזיית אס אס הררית ה-13, בליווי מפקדים בכירים. נובמבר 1943.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בקשו הבריטים משלטונות צרפת בלבנון להסגיר את חאג' אמין שנודע זמן רב בקשריו עם איטליה וגרמניה והם סירבו. ב-13 באוקטובר 1939 הוא הצליח להימלט מלבנון לאחר ששיחד את המפקד הצרפתי ב-500 ליש"ט. הוא התחפש לאשה והגיע כעבור שלושה ימים לבגדד שם התקבל בכבוד רב.

הוא השתתף בארגון המרד נגד הבריטים ובפרעות ביהדות בבל, בפרט בפרהוד. לאחר כישלון מרד רשיד עלי אל-כילאני בשנת 1941 ברח לאיראן והסתתר בשגרירות היפנית בטהראן. באוקטובר 1941 הצליח להימלט משם בתחפושת ובדרכון מזויף בסיוע גורמים איטלקים. הוא הגיע לטורקיה ומשם דרך בולגריה רומניה והונגריה הגיע ב-11 באוקטובר 1941 לרומא נפגש עם בניטו מוסוליני ב-27 באוקטובר 1941 בארמון ונציה.

בב-6 בנובמבר 1941 הגיע לברלין ונפגש עם יואכים פון ריבנטרופ. ב-28 בנובמבר 1941 נפגש עם היטלר הוא תיאר את הפגישה הזאת כי הייתה תמימות דעים ביניהם וכי היטלר אמר לו שאת הבעיה היהודית יש לפתור "צעד אחר צעד". אל-חוסייני קבל הבטחה כי עם כיבוש המזרח התיכון "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים".‏[16] חוסייני אף ליווה באופן אישי ביחד עם אדולף אייכמן סיור בקרה ומעקב אחר תהליך ההשמדה בתאי הגזים באושוויץ.‏[17]

גרמניה הייתה נתונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שם היה שותף לפעולות נגד יהדות אירופה במחלקה של אדולף אייכמן. אל-חוסייני ציפה כי הצבא הגרמני, שנחל הצלחות מרשימות במהלך המערכה בצפון אפריקה יתקדם משם, לאחר ניצחונו, מזרחה אל מצרים וארץ ישראל.

הוא הצטרף ליחידת אס אס בבלקן, שם סייע בגיוס חיילים לדיווויזיה בוואפן אס אס מקרב המוסלמים בבוסניה. הדיוויזיה קיבלה את השם הדיוויזיה ההררית מס' 13, חאנדיאר אס אס, כמו כן סייע להקים את הלגיון הערבי החופשי, יחידה ערבית במסגרת הוורמאכט[דרוש מקור] בנוסף, היה שותף לתכנון מבצע "אטלס" - שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב על ידי צנחנים גרמנים וערבים שצנחו באזור יריחו.‏[18]

אל-חוסייני אף פנה לממשלות איטליה, בולגריה והונגריה בבקשה שיבטלו היתרי עלייה שנתנו ליהודים תוך שהוא מאיץ בממשלות לגרש את היהודים לפולין, צעד שמשמעותו מסירתם לידי הנאצים.‏[19]

בין השנים 1945-1941 בהן היה אל-חוסייני פעיל בשירות הנאצים עמדה משכורתו החודשית על סכום של 50,000 מרק (לשם השוואה, סכום זה היה כפול ממשכורתו של פילדמרשל בצבא הגרמני).‏[20] בזכרונותיו (שנתפרסמו ב"אחבאר אל יום" הקאהירי לאחר המלחמה) כתב חג' אמין כי "אחד התנאים שלנו לשיתוף פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן". בהצהרה שנתן ביולי 1946 דיטר ויסליצני, עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן, הוא התייחס למעורבתו של אל-חוסייני בתהליך השמדת היהודים: "לדעתי מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות".‏[21]

בשלהי המלחמה נלכד אמין אל חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה והושם בכלא "פונטנבלו" ליד פריז. הוא נשפט על ידי בית הדין הצבאי היוגוסלבי העליון, על פעילות יחידתו נגד הפרטיזנים, והורשע כפושע מלחמה. עקב כך הגישה יוגוסלביה לבעלות הברית בקשה להסגרתו. ארצות ערב, ביניהן סוריה ומצרים, דרשו לשחררו. הם ראו בו גיבור לאומי. שלושה מחיילי הבריגדה היהודית וביניהם דוד בן דוד, תכננו להתנקש בחייו. הכח היה אמור לנוע עם רכב בריטי של הבריגדה לתוך בית הסוהר ושם להרוג אותו.‏[22] בטרם נגשו לביצוע הם קיימו התייעצות עם רבנים שהשתתפו בכנס של תנועות המזרחי והפועל המזרחי באירופה בבריסל שבבלגיה. הרבנים השיבו כי הם מעמידים בסכנת נפשות "רבבות יהודים בארצות ערב" וסברו כי ממילא יישפט המופתי בקרוב כפושע מלחמה. לאחר מספר שבועות נחטף (ושוחרר באופן מסתורי) אל-חוסייני מן הכלא, והגיע בריא ושלם למקום מקלט.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה התגלה אל-חוסייני בשווייץ (כנראה בשלהי 1946) אליה נמלט כדי להתחמק מהעמדה לדין על פשעיו נגד האנושות. שנה לאחר המלחמה המשיך לעסוק בפעילות פוליטית ועבר להתגורר במצרים, תוך שהוא חוזר לשלוט בוועד הערבי העליון במרץ 1948 חזר עם שאר חברי הוועד לארץ ישראל והחל לתאם את ההתקפות על היישוב היהודי שהיוו את תחילת מלחמת העצמאות. אחיינו עבד אל-קאדר אל-חוסייני, היה מפקד באזור רמלה וקיבל ממנו הוראות ישירות עד שנהרג.

כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטינה, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה תרגום הכרוז לעברית
כרוז המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להצית אש במזרח התיכון כדי לבטל את החלטת החלוקה

בסוף המלחמה היה שותף להקמת ממשלת כל פלסטין בעזה ועמד בראשה, אולם הממשלה הועברה במהרה על ידי המצרים לקהיר, שם המשיכה להתקיים רשמית עד 1959. עם זאת, אף ששלטונות מצריים הקפידו בראשית התקופה להמשיך ולתמוך בממשלה, לפחות באופן רשמי, הרי שככל שעבר הזמן הלכו וגברו ההגבלות שהוטלו על אל-חוסייני, ובד בבד הלך וגבר הניכור בין שלטונות מצרים לממשלת כל פלסטין בראשותו. אף כי לפי ההערכה לאל-חוסייני לא היה תפקיד משמעותי במסגרת מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, הרי שבין הקצינים המורדים נכללו אישים שנחשבו כתומכיו, וביניהם גמאל עבד אל-נאצר, שליטה העתידה של מצרים אשר הכיר את המופתי עוד במהלכה של מלחמת העצמאות. עם זאת, חרף עדנה זמנית, יחסיו של אל-חוסייני עם השלטון החדש לא התאפיינו בהרמוניה. בין היתר בשל יחסיו של אל-חוסייני עם גורמי אופוזיציה לשלטון החדש, ובעיקר עם תנועת האחים המוסלמים, אשר בעיני השלטון נחשבה לאופוזיציה העיקרית להמשך שלטונם במדינה. היחסים בין אל-חוסייני לשלטון המצרי, ובעיקר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר הגיעו בסופו של דבר למבוי סתום בעקבות ניסיון ההתנקשות בחיי נאצר מצד האחים המוסלמים בשנת 1954, כאשר בעקבות קשריו עם האחים המוסלמים נחשד אל-חוסייני בחוסר נאמנות לשלטון המצרי, ונאלץ בסופו של דבר לצאת ממצרים.‏[23] לאחר הסתלקותו ממצרים בעקבות לחץ השלטונות (שדאגו לפרסומן של כתבות עוינות בעיתונות על תפקידו בנכבה, נושא שזכה זה מכבר להתייחסויות רבות ברחבי העולם הערבי) באוגוסט 1959, עבר בשנת 1960 לגור בלבנון, שם נהנה בשנתיים הראשונות מתמיכת עיראק בתור נציגו של הוועד. רק לאחר הקמת אש"ף ביוני 1964, והעברת תמיכת הליגה הערבית לגוף זה באופן רשמי כמייצגם של ערביי פלסטין, בוטל מינויו כיו"ר הוועד.

הקמת אש"ף, אשר לראשונה מאז מלחמת 1948 והקמת ממשלת כל פלסטין היוותה איום על טענתו של אל-חוסייני לייצוג בלעדי של בני העם הפלסטיני למול גורמי העולם, הובילה אותו לראשונה לשקול ברית עם אויבו ההיסטורי, בית המלוכה ההאשמי. החשש המשותף של אל-חוסייני ושל המלך חוסיין מפני כוחו המתעצם של אש"ף הביאה אותם לפעול יחדיו. בשנת 1966 ערך המופתי ביקור רשמי בירושלים, שהייתה אז תחת שלטונה של ירדן. גם לאחר מלחמת ששת הימים המשיך המופתי בקשריו עם המלך חוסיין, ואף נמנע מלגנות את ירדן לאחר טבח ספטמבר השחור בשנת 1970. המזרחן צבי אל-פלג העריך שהמופתי קיווה להשתלב ואולי אף לעמוד בראש האוטונומיה שהועיד המלך חוסיין שתתקיים בשטחי יהודה והשומרון כאשר יחזרו לפי הערכתו דאז, לשליטת ירדן.

בשנת 1974 מת בביירות. הוא ביקש שגופתו תיקבר בירושלים, אך מדינת ישראל סירבה לאפשר זאת. בראש מלוויו, חרף הסכסוך המדיני ארוך הטווח בין השניים, צעד ראש אש"ף, יאסר ערפאת.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אחריותו החלקית לנכבה, לא נחשב אל-חוסייני לגיבור פלסטיני, למרות פעולותיו הרבות שתרמו ברבות הימים ליצירת התנועה הלאומית הפלסטינית. הוא הסביר את עצמו היטב בספרו שיצא לאור בשנת 1954 בשם "חקאאק ען קצ'יית פלסטין" - עובדות על בעיית פלסטין. בספרו סותר אל-חוסייני את הטענות שהופנו נגדו על חלקו באי הכנת הפלסטינים למלחמה ואי הכנתם לעימות הגדול עם הציונים. אל-חוסייני טען כי אם מדינות ערב היו מספקות לפלסטינים נשק ותחמושת ככל שנדרש והיו נותנות לפלסטינים להילחם כרצונם הרי שהם היו מביסים את היהודים. הוא האשים בבגידה גם את עבדאללה מלך ירדן שהיה מושפע מקציני הלגיון הבריטי ועשה יד אחת עם הציונים לחלוקת פלסטין. הוא סתר את הטענה כי ניתן היה להסכים על תוכנית החלוקה שכן לא ניתן להסכים ולו חלקית למשהו שאינו צודק כלל במהותו.

בשנות החמישים עת ישב אל-חוסייני וארגן יחד עם גמאל עבד אלנאצר את פעולות הפידאיון להם היה שותף. הוא נפגש בקהיר עם קרוב משפחתו יאסר ערפאת. ערפאת הושפע רבות מבן משפחתו הנערץ ו"פלסטינונא נדאא אלחיאת" העיתון הראשון שיצא לאור על ידי צעירי הפתח הכיל רבים מעקרונות המופתי. לאחר מבצע קדש ב-1956 עבר המופתי לביירות תוך מחלוקת עמוקה עם נאצר. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם בשנת 1962, עדיין בתור יו"ר הוועד הערבי העליון, את אמנת הוועד. אמנה זו היא האמנה הפלסטינית הראשונה אשר עקרונותיה שימשו מאוחר יותר כבסיס לאמנות המוכרות יותר של אש"ף (הנוסח עודכן ב-1968).

חוקר מדע המדינה הגרמני, מתיאס קונצל, טוען בספרו "ג'יהאד ושנאת היהודים" כי את ארגון הטרור אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלמיסטיות אחרות, מנחה אידאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהנאצים דרך תפיסותיהם של אל-חוסייני ותנועת "האחים המוסלמים" המצרית[24].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תעתיק מדויק: חאג' מֻחמד אמין אל-חֻסֶיני
  2. ^ גרסאות אחרות מצביעות על 1896 או 1897 (אל פלג, עמ' 7).
  3. ^ David G. Dalin and John F. Rothmann, Icon of Evil; Hitler’s Mufti and the Rise of Radical Islam, 2008, page 54
  4. ^ במחקר זה (עמ' 19) מוזכרת העובדה שקיבל משכורת של 50,000 מרק בחודש מגרמניה הנאצית
  5. ^ Matthew Bunson. Hitler's Mufti. |Catholic Answers Magazin. אוחזר ב־4 December 2013.
  6. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 174-175
  7. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 179-180
  8. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 183-184
  9. ^ אילן פפה, אתולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 231
  10. ^ צבי אל פלג, המופתי הגדול, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט - 1989, עמ' 16-13.
  11. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 241-243
  12. ^ אילן פפה,אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני עמודים 269-274
  13. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 282
  14. ^ כל הפסקה - מתוך "קרבנות", מאת בני מוריס, עמ' 123-125
  15. ^ דואר היום, 16 ביולי 1934.
  16. ^ תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי ביום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941
  17. ^ Schechtman, Joseph B.. The Mufti and the Fuehrer: The rise and fall of Haj Amin el-Husseini, (T. Yoseloff, 1965P.160
  18. ^ Benyamin Korn,‏ Arab Chemical Warfare Against Jews--in 1944, באתר The David S. Wyman Institute for Holocaust Studies,‏ מרץ 2003
  19. ^ ‏ל. הירשוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי, עמ' 322-323‏
  20. ^ אמנון לורדסוכן של הפיהרר, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 22 בדצמבר 2010
  21. ^ דוד מרחב, יום הנכבה – המשכו של הקמפיין הארסי, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 10 במאי 2011
  22. ^ מקור:דוד בן דוד, עמוד 183-184
  23. ^ מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010), עמ' 63-60
  24. ^ בקורת ספרים חדשים - אתר טקסט