קרלוס קלייבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרלוס קלייבר Carlos Kleiber‏ (3 ביולי 1930 - 13 ביולי 2004) היה מנצח ארגנטינאי ממוצא אוסטרי.

הוא נולד בשם קרל לודוויג קלייבר בברלין, בנו של המנצח אריך קלייבר. בשנת 1935 היגר עם אביו, שהתפטר ממשרתו באופרה של ברלין במחאה על מדיניות המפלגה הנאצית, לבואנוס איירס, ושמו שונה לקרלוס. הוא הלחין, שר וניגן בפסנתר וטימפני כנער, ואביו, שהיה ער לכשרונותיו המוזיקליים, ניסה בכל זאת להניא אותו מקריירה מוזיקלית. כאשר הודיע לאביו כי הוא רוצה להיות מנצח ענה לו האחרון במשפט קלייבר אחד זה מספיק והוא נאלץ ללמוד כימיה בציריך, לימודים מהם פרש לאחר שנה אחת בלבד, לטובת הניצוח. הוא המשיך בהשתלמות מוזיקלית בבואנוס איירס והיה מנצח חזרות בתיאטרון גרטנרפלאץ במינכן בשנת 1952 והתמנה לקאפלמייסטר בפוטסדם בשנת 1954. בין 1958 ל-1964 כיהן כקאפלמייסטר בדויטשה אופר אם ריין בדיסלדורף-דואיסברג, ואחר באופרה בציריך, משנת 1964 עד 1966. בין 1966 ל-1973 היה קאפלמייסטר ראשון בשטוטגרט, ומאז לא החזיק עוד בשום משרה קבועה. במהלך השנים הבאות נראה לעתים קרובות בדות של האופרה הממלכתית של בוואריה במינכן.

הופעתו הראשונה בבריטניה הייתה בשנת 1966 בניצוח על "וויצק" של אלבן ברג בפסטיבל אדינבורו. אביו ניצח על יצירה זו בהצגת הבכורה שלה בשנת 1925. בפסטיבל ביירוית ניצח לראשונה בשנת 1974, על "טריסטן ואיזולדה" של וגנר. הופעת הבכורה שלו בארצות הברית הייתה בשנת 1978 בקונצרט שלא יישכח עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, ובשנת 1988 הופיע עם המטרופוליטן אופרה ב"לה בוהם" של פוצ'יני, עם לוצ'אנו פאבארוטי ומירלה פרני בתפקידים הראשיים. בשנת 1989, לאחר פרישת הרברט פון קאראיין מן הפילהרמונית של ברלין, פנתה ההנהלה אל קלייבר בהצעה לתפוס את מקומו, אך הוא סירב.

קלייבר התרחק על פי רוב מעין הציבור. אחרי התפטרותו מן האופרה הממלכתית של בוואריה, פחתה תדירות הופעותיו יותר ויותר, והוא מיעט בהקלטות. עם זאת, כמעט כל ההקלטות שעשה נחשבות למעולות, בייחוד הגרסאות שלו לביצוע הסימפוניות החמישית והשביעית של בטהובן עם הפילהרמונית של וינה. הקלטות מרשימות אחרות הן הסימפוניה הרביעית של ברהמס והסימפוניות השלישית והשמינית ("הבלתי גמורה") של שוברט, גם הן עם הפילהרמונית הוינאית, הקלטות של "הקלע החופשי" מאת ובר, "העטלף" של יוהאן שטראוס, לה טרוויאטה של ורדי ו"טריסטן ואיזולדה" של וגנר.

סגנון הניצוח הייחודי של קלייבר הונצח בוידאו בכמה וכמה הופעות: הסימפוניות הרביעית והשביעית של בטהובן עם תזמורת הקונצרטחבאו באמסטרדם, "העטלף" ממינכן, "אביר הוורד" של ריכרד שטראוס הן ממינכן והן מווינה, הסימפוניה מס' 36 של מוצרט והשנייה של ברהמס עם המוזיקפראיין בווינה והפתיחה "קוריולאן" של בטהובן, ה-33 של מוצרט והרביעית של ברהמס ממינכן. פעמיים ניצח על קונצרט ראש השנה של הפילהרמונית הווינאית - ב-1989 וב-1992. שני הקונצרטים שמורים גם הם בוידאו.

קלייבר קבור בסלובניה לצד אשתו סטאנקה ברזובאר, רקדנית בלט, שמתה שבעה חודשים לפניו. השאיר אחריו בן - מרקו, ובת - ליליאן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]