פסטיבל ביירוית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ה"פסטשפילהאוס", התיאטרון שבו נערכות ההופעות, כפי שנראה בשנת 1900
פנים האולם (תחריט מ-1870 לערך)

פסטיבל ביירויתגרמנית: Bayreuther Festspiele) הוא פסטיבל קיץ שנתי, שמתקיים בחודשים יולי-אוגוסט בעיר בָּ‏‏יְירוֹ‏יְת שבגרמניה, ומוקדש בעיקר לביצוע אופרות משל המלחין הגרמני בן המאה ה-19, ריכרד וגנר. וגנר עצמו הגה וקידם את רעיון הפסטיבל להצגת יצירותיו הוא, ובמיוחד את מחזור האופרות המונומנטלי שלו "טבעת הניבלונגים" ואת האופרה הדרמטית "פרסיפל".

פסטיבל ביירוית, שמתקיים לסירוגין מאז 1876, הוא הפסטיבל הוותיק ביותר של מוזיקה קלאסית, בין המכובדים ביותר מבחינה אמנותית ומבוקש ביותר (מספר הבקשות לכרטיסים עולה על חצי מיליון בשנה). מאז מותו של ריכרד וגנר, עברה הנהגת הפסטיבל לידי בני משפחתו והיא רצופה בלא מעט סכסוכים ומאבקים פנימיים. בתקופה הראשונה התנהל הפסטיבל כחברה פרטית ומאז 1973 הוא נמצא תחת חסותה של קרן ציבורית, במימון ציבורי ותרומות פרטיות.

במשך שנות קיומו הופיעו על במת הפסטיבל מחשובי המנצחים והזמרים בעולם והוא נודע ברמת המצוינות של התזמורת והמקהלה. מאז מלחמת העולם השנייה עושים במאים שונים ניסיונות חדשניים, שמקוממים עליהם חלק מקהל המאזינים הקבוע.

טבעת הניבלונגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבעת הניבלונגים

"טבעת הניבלונגים" (בגרמנית: Der Ring des Nibelungen, "טבעת הניבלונג") הוא מחזור אופרות של המלחין הגרמני ריכרד וגנר. זוהי טטרלוגיה אפית המבוססת באופן רופף על שירת הניבלונגים, על אגדות גרמניות פגאניות ועל המיתולוגיה הנורדית.

"טבעת הניבלונגים", ציור שמן מאת האנס מקרט מ-1872 המציג מוטיבים ממחזור האופרות.

"טבעת הניבלונגים" כוללת ארבע אופרות:

וגנר כתב הן את המוזיקה והן את הלברית. הוא היה כבן 30 כשהתחיל לכתוב אותה ובן 56 בסיומה. בכורת האופרה "זהב הריין" הוצגה לראשונה ב-1869, ה"וולקירות" הושלמה ב-1856 אך בכורתה נערכה רק ב-1870, ואילו "דמדומי האלים" רק ב-1876.

העלילה מתבססת על טבעת קסומה אשר תמיט אסון על נושאיה. הטבעת עשויה להקנות לבעליה שליטה עולמית, אך הוא יתקשה מאוד להיפרד ממנה, מוטיב שהופיע גם בסיפורי "שר הטבעות" של טולקין. המיתולוגיה הגרמנית הייתה אהובה מאוד על לאומנים גרמנים. דיוויזיה 38 של האס אס נקראה בשם " ניבלונגן". "טבעת הניבלונגים" הייתה לפי המסופר האופרה האהובה על היטלר.

ההופעות נערכות בתיאטרון שתוכנן במיוחד לכך, ה"פסטשפילהאוס" (Festspielhaus). וגנר פיקח אישית על תכנון ובניית התיאטרון, שהוכנסו בו שכלולים וחידושי אדריכלות רבים כדי להכיל את תזמורות הענק שדרשה המוזיקה שלו, ובה בשעה לענות על חזונו הייחודי בכל הנוגע לבימוי יצירותיו.

הפסטיבל, המתקיים מדי שנה החל מסוף יולי ובמהלך חודש אוגוסט, הפך כמעין אתר עלייה לרגל עבור חסידי וגנר, שנאלצים לעתים לחכות שנים לכרטיסים.

הפקות חדשות של "הטבעת" מועלות כל חמש עד שבע שנים, לאחר שנה שבה "הטבעת" כלל אינה מוצגת. בשנים שבהן מבוצעת "הטבעת", מוצגות שלוש אופרות אחרות, וכשאין הפקה של "הטבעת", מוצגות חמש אופרות אחרות וכן, כיוצא מן הכלל יחיד, הסימפוניה התשיעית של בטהובן.

הפקת הבכורה החדשה האחרונה של "הטבעת" התקיימה בשנת 2006.

מקורות הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לודוויג השני, מלך בוואריה

מקורות הפסטיבל עצמו נעוצים ברצונו של וגנר לבסס את עצמאותו הכלכלית. נסיונותיו להשפיע על המלך לודוויג השני מבוואריה לפטר שרים בממשלתו, שלא נכנעו לרצונו של וגנר, הביאו להוצאת עצומה נגדו, שהוצגה, בחתימת ארבעת אלפים מאזרחי בוואריה, לפני המלך. זאת, בתוספת לחץ מצד דודו של לודוויג, הנסיך קארל מבוואריה, העיבו על יחסיו של וגנר עם פטרונו והביאו לגירושו ממינכן, שם היה בדעתו לייסד את הפסטיבל במקור. המלך ראה לנכון להמשיך לשלם לו את משכורתו הנדיבה, כך שווגנר לא סבל מחסרון כיס, אך עם כל הערכתו ללודוויג, הוא לא סלח לו על כניעתו ללחצים שהביאו לגירוש וגנר מבוואריה.‏[1] אחר כך בדק וגנר את האפשרות לייסד את הפסטיבל בנירנברג, שהייתה מחזקת את משמעותן התמטית של יצירותיו כדוגמת "המייסטרזינגר מנירנברג". אך באופן מקרי, לאחר עיון ב"ברוקהאוס אנציקלופדיה", בחר לבסוף בביירוית, שלזכותה עמדו שלושה יתרונות ברורים. ראשית, בית האופרה המפואר, רחב הידיים ובעל האקוסטיקה המשובחת, שנבנה בה בשנת 1747, יתאים, כך סבר וגנר לפני שראה אותו, לדרישות הבימוי וההפקה שהציב וגנר בחזונו. שנית, העיר ביירוית נמצאה בתחום שבו החזיק וגנר בזכויות הביצוע ליצירותיו הוא, לאחר שמכר חלק מזכויותיו בשנת 1864 כדי להיחלץ ממצוקות פיננסיות. שלישית, העיר חסרה חיי תרבות, שיכלו להתחרות בעליונותו האמנותית של וגנר. ההערכה הייתה, כי הפסטיבל, לאחר שייצא לדרך, יהיה לסימן ההיכר הבולט ביותר בנוף התרבותי של ביירוית.

באפריל 1871 באו וגנר ואשתו קוזימה לביקור בביירוית. בבחינה מקרוב, נמצא שבית האופרה איננו עומד בציפיות. הוא נבנה להכיל את התזמורת הבארוקית של המאה ה-18 ומשום כך לא התאים לבימוי המורכב ולתזמורות הגדולות, שהיוו חלק בלתי נפרד מן האופרות של וגנר. ואולם, מנהיגי העיר גילו נכונות לסייע לווגנר בבניית תיאטרון חדש לגמרי, והשקת הפסטיבל נקבעה לשנת 1873. לאחר פגישה עקרה באביב 1871 עם הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק להשגת מימון, יצא וגנר למסע התרמה והפצת מינויים בגרמניה, כולל בלייפציג ובפרנקפורט.

היענות הציבור לשלב הראשון של הפצת המינויים הייתה מאכזבת. כחלק מן המאמץ להבטיח מימון נוסף לפסטיבל ולבניית תיאטרון חדש, הקים וגנר, בעצת ידידו ומעריצו אמיל הקל (Emil Heckel), מספר "אגודות וגנר" להגברת העניין ברכישת מינויים לפסטיבל. אגודות כאלה הוקמו, בין השאר, בלייפציג, בברלין ובווינה.‏[2]

על אף המגביות הישירות, שביססו את פניותיהן על מעמדו של וגנר כמלחין הרייך הגרמני החדש, הכספים שהתקבלו מהאגודות ומשאר אפיקי ההתרמה היו רחוקים מההשקעה הנדרשת בסוף 1872. כתוצאה מכך יזם וגנר פנייה ישירה אל ביסמרק באוגוסט 1873, אך נדחה שוב.

בייאושו, פנה וגנר אל פטרונו הקודם, לודוויג השני, שעל אף חששותיו הסכים להגיש סיוע פיננסי. בינואר 1874 הקציב לודוויג 100,000 טאלר, ובניית התיאטרון, בתכנון האדריכל גוטפריד זמפר (Gottfried Semper), החלה זמן קצר אחר כך. הפתיחה, שתוכננה ל-1875, נדחתה בשנה, בשל העיכוב בהתחלת הבנייה וסיבות נוספות.‏[3]

שנותיו הראשונות של הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ריכרד וגנר

מאז פתיחתו, בשנת 1876, היווה פסטיבל ביירוית תופעה סוציולוגית-תרבותית יוצאת דופן. באירוע מוזיקלי ייחודי זה נכחו אורחים רמי מעלה: הקייזר וילהלם השני, דום פדרו השני, קיסר ברזיל, לודוויג השני, מלך בוואריה (שבא בחשאי, להופעה פרטית באולם ריק, לפי דרישתו, כנראה כדי להתחמק מפגישה עם הקייזר ומחשיפה לציבור) ובני אצולה אחרים. דברי קייזר וילהלם לווגנר שיקפו כנראה את מחשבותיהם של כל שאר הנוכחים: "לא האמנתי שתצליח לעשות את זה."‏[4] בנוסף, נכחו בו מלחינים ידועי-שם כמו אנטון ברוקנר, אדוורד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.

מבחינה אמנותית, נחל הפסטיבל הצלחה יוצאת דופן – "בביירוית אירע משהו, שנכדינו וילדיהם עתידים לזכור", כתב צ'ייקובסקי, שבא לפסטיבל כמבקר מוזיקה מטעם עיתון רוסי. מבחינה כספית, מכל מקום, היה הפסטיבל כישלון, ועברו עוד שנים אחדות עד שהחל להיות רווחי. וגנר זנח את תוכניתו המקורית, לקיים פסטיבל שני בשנה שלאחריה, ונסע תחת זאת ללונדון לנצח על סדרת קונצרטים, בניסיון לכסות את הגרעון. אף כי הפסטיבל סבל מבעיות כלכליות בשנותיו הראשונות, הוא החזיק מעמד הודות לתמיכה מתמשכת של חסידי וגנר בעלי השפעה, ובהם לודוויג, מלך בוואריה והנס פון בילוב, שתרם את מלוא הכנסותיו ממסע קונצרטים לכיסוי הגרעון. כשלונו של וגנר לגייס די מנויים מקרב ידידיו, חסידיו ומוקירי המוזיקה שלו, אילץ אותו להיכנע ולפתוח את שערי הפסטיבל לפני קהל האופרה הרגיל, שהיה בזוי בעיניו.‏[5]

מראשיתו, משך אליו הפסטיבל את גדולי המנצחים והזמרים, שרבים מהם הופיעו בו ללא שכר. בין אלה היה גם הנס ריכטר, שניצח על הצגת הבכורה של "מחזור הטבעת" בשנת 1876 בעזרת אנגלברט הומפרדינק הצעיר. כך גם המנצח המחונן הרמן לוי, שווגנר בחר בו אישית לנצח על הצגת הבכורה של "פרסיפאל" בשנת 1882. לוי היהודי, בנו של רב, היה למנצח הראשי של הפסטיבל במשך שני העשורים הבאים. פליקס מוטל, שהיה מעורב בפסטיבל משנת 1876 עד 1901, ניצח על "טריסטן ואיזולדה" בשנת 1886.

עד שנות ה-20 של המאה העשרים, התנהלו ההצגות בביירוית מתוך הקפדה מוחלטת על המסורות שנקבעו בחסות המלך לודוויג. אף לא תו יחיד "קוצץ" מן הפרטיטורות העצומות, וזאת מבלי להתחשב במגבלות הסיבולת של הקהל. ריכרד וגנר תבע נוכחות בעלי חיים אמיתיים על הבמה למילוי תפקידי החיות השונים, וקוזימה וגנר המשיכה בדרכו. כתוצאה מכך זכו עולי הרגל לביירוית לראות במחזור "טבעת הניבלונגים" את בעלי החיים הנלווים אל גיבורי מחזור הטבעת, את העורבים של ווטאן, האל הראשי השוכן בוואלהאלה, להקת העזים החיות של פריקה, אשתו, ואת הדוב והקרפדה של זיגפריד, נכדו של ווטאן מבתו זיגלינדה. בנות הריין היטלטלו, על-פי הוראת וגנר, על כבלים שחוברו אל תקרת הבמה דרך "מי נהר" של אריג רשת כחול-ירוק. מקהלות הענק, בייחוד, היו אות ומופת לתוצאותיו של תרגול טבטוני יסודי.

ביירוית והרייך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-20, זמן רב לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון, נעשתה ויניפרד, כלתו של וגנר, לתומכת איתנה וידידה אישית קרובה של אדולף היטלר. ב-1930, לאחר מות בעלה זיגפריד, בנו של ריכרד וגנר, עמדה ויניפרד בראש הפסטיבל. הודות לתמיכה זו, שמר הפסטיבל על עצמאות אמנותית רבה יחסית לבתי אופרה רבים אחרים בימי המשטר הנאצי. ויניפרד אף ניצלה את קרבתה לשליט כדי להגן מחרמות ולחצים על שניים מזמריה שהיו נשואים ליהודיות, פרנץ פון הסלין ומקס לורנץ. קשריה של ויניפרד עם היטלר היו איתנים עד כדי כך שכתב לבקשתה אל המנצח האיטלקי האנטי-פשיסט ארטורו טוסקניני, והזמינו לעמוד בראש הפסטיבל, אך טוסקניני סירב. משנת 1933 עד 1942 היה קרל אלמנדורף המנצח הראשי של הפסטיבל.

בשלטון הרייך השלישי התנתק הפסטיבל לראשונה מכבלי המסורת, כאשר ויתר על התפאורות המתפוררות מהמאה ה-19 שיצר ריכרד וגנר. רבים מחו נגד השינויים, בהם מנצחים חשובים כמו טוסקניני וריכרד שטראוס, ואף כמה מבני משפחת וגנר. לדעתם, כל שינוי בעקרונות המקוריים של הפסטיבל כמוהו כחילול זכרו של "המאסטרו" (וגנר). היטלר אישר את השינויים, ובכך סלל את הדרך לחידושים נוספים בעשורים הבאים.

בשנות מלחמת העולם השנייה נמסר הפסטיבל לידי המפלגה הנאצית, שהמשיכה לממן אופרות למען חיילים פצועים ששבו מהחזית. חיילים אלה נאלצו לשמוע הרצאות על וגנר לפני ההצגות, ורבים מצאו את הפסטיבל טרחני ומייגע. עם זאת, בהיותם "אורחי הפיהרר", איש מהם לא התלונן. אף על פי כן, נקל היה לראות, שהיו מעדיפים לבלות את הזמן עם משפחותיהם.

ביירוית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"פסטשפילהאוס" כיום

שני שלישים מהעיר ביירוית נחרבו בהפצצות בעלות הברית בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, אם כי התיאטרון עצמו לא נפגע. לאחר המלחמה נשפטה ויניפרד וגנר לתקופת מבחן, ונאסר עליה לנהל את פסטיבל ביירוית ואת נכסיו, שעברו לידי שני בניה, וולפגנג ווילנד. הפסטיבל נפתח מחדש בשנת 1951, לאחר שהמבנה שימש זמן מה כתיאטרון לחיילים אמריקאים. וילנד ו-וולפגנג ניהלו את הפסטיבל יחד עד למותו של וילנד בשנת 1966.‏[6]

פטריק קרנגי על פסטיבל ביירוית: הייתי המום. זו הייתה השנה שלאחר מותו של וילנד וגנר; האפשרות לראות את הפקותיו הייתה נוק-אאוט מוחלט. עיצובי הבמה החשופים הללו, שבהם נעשה הכל באמצעות תאורה. האור השתנה עם המוזיקה, והצללים והתבניות נראו אבטיפוסיים ממש כמו המוזיקה עצמה. איש לא עשה זאת קודם לכן על במה. בעיני זה היה נפלא ויוצא מגדר הרגיל." פטריק קרנגי לעיתון גרדיאן, אתר וגנר אופרה

בניהולו של וילנד וגנר, פתחה "ביירוית החדשה" תקופה מהפכנית. לא נותר עוד זכר לתפאורות הנטורליסטיות, ואת מקומן ירשו הפקות פוסט-מודרניות מינימליסטיות. בהשוואה לכך, התמורות שלפני המלחמה נראו מתונות וקלות-ערך. לראשונה בתולדותיו, קרה שקהל המאזינים בפסטיבל שרק וקרא קריאת בוז בסיום הופעות. ההפקה של "המייסטרזינגר מנירנברג" שביצע וילנד בשנת 1956 הייתה ללעג ולקלס. "פאר המסורת הגרמנית המקודשת" עורטל מהדרו, והשמרנים התקוממו על השערורייה.

וילנד הגן על התמורות בהציגו אותן כניסיון ליצור "במה סמויה", שתאפשר לקהל להתנסות במלוא ההיבטים הפסיכו-סוציאליים של הדרמה, ללא הנטל והסחת הדעת של תפאורות משוכללות ועיצוב במה מורכב. אחרים שיערו, שבערטול יצירותיו של וגנר מהיסודות הגרמניים וההיסטוריים שלהן, מנסה וילנד להרחיק את פסטיבל ביירוית מעברו הלאומני וליצור הפקות בעלות כוח משיכה אוניברסלי. עם הזמן, החלו מבקרים רבים להעריך את היופי והייחוד שבפרשנותו החדשנית של וילנד ליצירות סבו.

הפקותיו החדשניות של וילנד הזמינו השוואה לאלה של וולפגנג, שהמבקרים פסקו פה אחד כי הן חסרות השראה. אם הפקותיו של וילנד היו קיצוניות בחדשנותן, אלה של וולפגנג היו שמרניות יותר. אף כי היה מינימליסט בגישתו, וולפגנג החיה רבים מהיסודות הנטורליסטים והרומנטיים של ההפקות מלפני המלחמה. וכך, כשווילנד מת מסרטן הריאות בשנת 1966, פקפקו רבים בעתידו של פסטיבל ביירוית. הם החלו להטיל ספק בעליונותו של הפסטיבל על פני בתי אופרה גרמניים אחרים, והיו שהביעו את דעתם, כי הפקות מעניינות יותר של האופרות של וגנר עולות במקומות אחרים.

בשנת 1973, לנוכח ביקורות קשות וסכסוכים בתוך המשפחה, הועבר פסטיבל ביירוית על נכסיו אל "מוסד ריכרד וגנר החדש". מועצת המנהלים כללה את בני משפחת וגנר ואנשים אחרים שמינתה המדינה. וולפגנג המשיך בתפקידו כיושב ראש הממונה על ניהול הפסטיבל, משרה שאיש לא הטיל ספק בכישוריו לבצעה כהלכה.

בעוד שוולפגנג וגנר המשיך לנהל את הפסטיבל, החל משנות ה-70, נמסר הניהול האמנותי של ההפקות למספר במאים חדשים, במה שוולפגנג כינה Bayreuth Werkstatt ("סדנת ביירוית"). הרעיון היה להפוך את הפסטיבל לכר ניסויים לבחינת שיטות בימוי חדשות להצגת האופרות. השינוי היה הכרחי, כיוון שוולפגנג לא יכול היה לנהל את הפסטיבל הן בצד הארגוני והן בצד האמנותי. כך גם ניתנה לביירוית הזדמנות להתחדש עם כל הפקה, במקום להמשיך ולהציג את אותן אופרות באותה דרך, שנה אחר שנה. אינגמר ברגמן, שהפיק את הגרסה השבדית המפורסמת ל"חליל הקסם" של מוצרט, דחה הזמנה לנהל את הפסטיבל.

באולם הפסטיבל במהלך הופעה

ההפקה המהפכנית ביותר בסדנת ביירוית הייתה הפקת המאה של מחזור הטבעת בידי הבמאי הצרפתי פטריס שרו. שרו השתמש בתפאורה מעודכנת מן המאה ה-19, נאמנה לפרשנות של ג'ורג' ברנרד שו, שראה ב"טבעת" אמירה חברתית על ניצול מעמד הפועלים בידי הקפיטליסטים של המאה ה-19. תגובת הקהל נחלקה בין אלה שראו בהפקה כעלבון, לאלה שראו בה את "מחזור הטבעת" הטוב ביותר שעלה אי פעם על הבמה. המחלוקת שהתפתחה כתוצאה מכך בין המחייבים לשוללים, עלתה על כל הזכור בתולדות הפסטיבל. על רמת המשחק, מכל מקום, לא היו עוררין והוא נמנה עם המעולים ביותר בתולדות האופרה.

מחוץ לאולם הפסטיבל בין ההופעות

במאים נוספים ידועי שם שלקחו חלק בסדנת ביירוית הם ז'אן פייר פונל, סר פיטר הול מלהקת שייקספיר המלכותית וגץ פרידריך והארי קופפר, שניהם מן האופרה של ברלין במזרח ברלין הקומוניסטית. בסופו של דבר, החלטתו של וולפגנג להזמין בימוי ניסיוני מבמאים חדשים, עזרה לחדש את נעורי הפסטיבל ולשקם את שמו כראש וראשון באופרה הווגנרית.

פסטיבל ביירוית במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהלת הפסטיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתרינה ואווה וגנר

הפסטיבל המשיך את דרכו בניהולו של וולפגנג וגנר, שסירב לפנות את מקומו, אם כי 21 החברים במועצת המנהלים של הפסטיבל הצביעו בשנת 2001 בעד החלפתו בבתו, אווה וגנר-פסקיה. וגנר תיכנן להעביר בבוא היום את השליטה לאשתו השנייה, גודרון, ולבתם קתרינה.‏[7] באפריל 2008 הודיע וולפגנג וגנר בן ה-88, שעמד בראש הפסטיבל מאז 1951, על פרישתו בחודש אוגוסט הקרוב, ולפיכך התנהל חיפוש אחר המנהל הבא.‏[8] ב-1 בספטמבר 2008 מינה שר התרבות של בוואריה, תומאס גופל, את בנותיו של וולפגנג וגנר, אווה וקתרינה, אחיות למחצה. לתפקיד ניהול הפסטיבל. הן היו אמורות להיכנס לתפקידן תיכף ומיד, כיון שאביהן הודיע על פרישתו עם נעילת הפסטיבל של 2008.‏[9] הן נבחרו על פני דודניהן, ניקה וגנר וז'ראר מורטייה, שהציגו את מועמדותם להנהלה באיחור, ב-24 באוגוסט. המנצח כריסטיאן תילמן הסכים לפעול כיועץ ראשי למנהלות החדשות, למעשה בתפקיד מנהל מוזיקלי של הפסטיבל.‏[10]

חידושי הפקה ותגובות הקהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף מאבקי השליטה מאחורי הקלעים, מושך הפסטיבל אלפי חסידי וגנר אל ביירוית מדי קיץ. הביקוש לכרטיסים לפסטיבל (כ-500,000, על פי ההערכה) עולה בהרבה על ההיצע (58,000 כרטיסים), ועל כן זמן ההמתנה של המבקשים לרכוש כרטיסים נע בין חמש לעשר שנים. אף כי הכרטיסים מחולקים על פי הגרלה, ישנה העדפה לחברים באגודת ידידי ביירוית התורמים פיננסית לפסטיבל, לתומכים מפורסמים ולחסידי וגנר מובהקים.

הפקות חדשות של "הטבעת" מועלות כל חמש עד שבע שנים, לאחר שנה שבה "הטבעת" כלל אינה מוצגת. בשנים שבהן מבוצעת "הטבעת", מוצגות שלוש אופרות אחרות, וכשאין הפקה של "הטבעת", מוצגות חמש אופרות אחרות. הפקת הבכורה החדשה האחרונה של "הטבעת" התקיימה בשנת 2006.

הצגות ה"טבעת" באוגוסט 2006 היו רצופות חידושי בימוי, שלא התקבלו בעין יפה מצד הקהל השמרני הפוקד את הפסטיבל בקביעות. הבמאי, טנקרד דורסט, נחשב לאחד הבמאים הגדולים בגרמניה, אך לא ביים אופרה קודם לכן. וולפגנג וגנר פנה אליו לאחר שבמאי הקולנוע הדני לארס פון טריר נסוג מהסכמתו לביים את מחזור האופרות, שנראה לו כ"מבצע מונומנטלי, מעל לכוחותיו". דורסט שילב בבימוי את תפיסותיו הייחודיות לגבי ממלכת האלים, הממשיכה להתקיים, על פי השקפתו, ברקע החיים המודרניים היום-יומיים, ושאיננו מודעים לה. הקהל לא שבע נחת, בלשון המעטה, מהטיפול החדשני, ודורסט וצוותו התקבלו בשריקות בוז וברקיעות רגליים. טיפול דומה קיבל מן הקהל גם הבמאי כריסטוף שלינגנזיף על הבימוי החדשני של "פרסיפאל", שבו שילב את האסלאם הקנאי ואיומו על הנצרות. קונדרי, המכשפה שווגנר רמז בעקיפין ליהדותה, הפכה אצל שלינגנזיף למוסלמית פונדמנטליסטית, הנושעת ומושבת לנצרות בתוקף אהבתו של פרסיפאל. שלינגנזיף לא היסס להעלות על הבמה מאבטחים בודקי תיקים, שערים אלקטרוניים ושאר אביזרים מודרניים, שהקהל דחה בשאט נפש.

בהפקת מחזור "הטבעת" של 2013 הזמינו מנהלות הפסטיבל את פרנק קסטורף, במאי שנודע כדקונסטרונקטיביסט, כנראה בעיקר בשל חדשנותו. כדי למנוע מראש תקריות חמורות, הכניסו בחוזה סעיף שאסר עליו לשנות דבר במוזיקה או בלברית של וגנר. הוא שמר אפוא על המוזיקה והלברית, אך יצר עלילה חדשה, שלא עלתה בקנה אחד עמן ולעתים אף פעלה נגדן. החידושים והשינויים הקיצוניים שהכניס לעלילת האופרה עוררו את מורת רוחו של הקהל, שרובו חסידיו הנאמנים של ריכרד וגנר ושל מסורת הפטסיבל, מהם באים ממרחקים מדי שנה. היו שעזבו במחאה את המחזור במחציתו ושטחו את טענותיהם לפני ההנהלה. אלה שנשארו עד תום ההצגה האחרונה ביטאו את שאט נפשם מן הבימוי בצעקות בוז, רקיעות רגליים ודברי גינוי חמורים כשהבמאי ועוזריו עלו על הבמה. בניגוד לכך, תגובתם לתזמורת, לסולנים ולמקהלה הייתה אוהדת ומכבדת. הבמאי התייחס לביטויי הזעם והגינוי בבדיחות דעת, ואולי אף ראה בהם מחמאה לחדשנותו. המנהלות לא התרגשו מתגובת הקהל ומן הירידה הצפויה במכירות הכרטיסים לפסטיבלים העתידיים.‏[11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הנס גל, "ריכרד וגנר", אנגלית: הנס-הוברט שנצלר, הוצאת שטיין את דיי, 1976, עמ' 93-92
  2. ^ הנס גל, "וגנר", עמ' 100
  3. ^ הנס גל, "וגנר", עמ' 100
  4. ^ הנס גל, "וגנר", עמ' 101
  5. ^ הנס גל, "וגנר", עמ' 102-101
  6. ^ אי-פי, וולפגאנג ואגנר מוכן לפנות את מקומו כמנהל פסטיבל ביירוית, באתר עכבר העיר, 14 באפריל 2008
  7. ^ * מאמר בנושא חילופי מנהלים בפסטיבל ביירוית והסכסוך בין בנותיו של וולפגנג וגנר הפורש, באתר וושינגטון פוסט
  8. ^ Bayreuth Festival's Wolfgang Wagner to Retire, באתר DW-WORLD.DE,‏ 29 באפריל 2009
  9. ^ "Daughters chosen to run Bayreuth" "בנות נבחרו לניהול ביירוית" חדשות BBC, 1 בספטמבר 2008
  10. ^ רוג'ר הייס, "Wagner hits a note of peace over Bayreuth" "וגנר פורט צליל של שלום על פני ביירוית" הטיימס, לונדון, 2 בספטמבר 2008
  11. ^ דליה שחורי, שערורייה בפסטיבל ביירוית, מעריצי ואגנר המומים, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2013
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg