קרל מריה פון ובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל מריה פון ובר

קרל מריה פרידריך ארנסט פון וברגרמנית: Carl Maria von Weber18 או 19 בנובמבר 1786 - 5 ביוני 1826 משחפת[1] בלונדון שבבריטניה) היה מלחין, מנצח, פסנתרן, נגן גיטרה ומבקר מוזיקה גרמני , מראשוני המלחינים החשובים של האסכולה הרומנטית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ובר נולד באיוטין שליד ליבק. הוריו היו חברים בלהקת אופרה נודדת, וכך זכה ובר להתוודע אל מוזיקה בערים שונות וללמוד אצל מורי מוזיקה שונים, בזלצבורג אצל מיכאל היידן ובווינה אצל יוזף היידן והומל, בין השאר. ובר היה פסנתרן וירטואוז וכשהיה בן 14 בסך הכל הוצגה האופרה הראשונה שלו, "נערת היער" בווינה, בהצלחה מסוימת. כשרונותיו המוזיקליים הבולטים הביאו לו משרת קאפלמייסטר בתיאטרון ברסלאו עוד לפני הגיעו לגיל 18. משם המשיך אל משרה שאינה קשורה במוזיקה, כמזכירו האישי של הדוכס לודוויג משטוטגרט, שם כתב את האופרה השנייה שלו, "סילוואנה" ומוזיקה לפסנתר.‏[2]

ובר היה מן הראשונים לנצח על התזמורת לא מכלי המקלדת או אגב נגינה בכינור אלא בעמידה לפני הנגנים ומתן קצב בזרועותיו ובאמצעות דף נייר מגולגל, לפני היות שרביט הניצוח.‏[3]

עוד בילדותו היה ובר חולני, ובמשך חייו הגיע לידי תשישות עקב עבודה מאומצת ודאגות כספיות. מחלת השחפת שלקה בה הכריעה אותו כאשר נסע ללונדון, לנצח שם על האופרה "אוברון".‏[3]

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצוב לפינאלה של מערכה 3 ב"קלע הכשפים" 1821 - NGO4p503

ליצירתו, בעיקר לאופרות שלו, שהחשובות בהן הן "קלע הכשפים" (Der Freischütz), "אוריאנטה" ו"אוברון", הייתה השפעה רבה על התפתחות האופרה הגרמנית בתקופה הרומנטית, בייחוד על של ריכרד וגנר, שהיה מעריץ מוצהר של ובר. המרכיב המאקאברי והעל-טבעי הבולט ב"קלע הכשפים" היה חביב על בני המאה ה-19, הן בספרות והן בשירה ובמוזיקה, ומלחיני אופרות עשו בו שימוש, כוגנר בלוהנגרין, או היינריך מארשנר, מעוזריו של ובר באופרה של דרזדן, באופרה שלו "הערפד". יצירותיו לקלרנית, הכוללות שני קונצ'רטי, קונצ'רטינו, חמישייה ודואו קונצ'רטנטה, מבוצעות בקביעות גם כיום. המוזיקה שלו לפסנתר, הכוללת ארבע סונאטות, שני קונצ'רטי וה"קונצרטשטיק" - קטע קונצרטנטי - בפה מינור, השפיעה על מלחינים כמו שופן, ליסט ומנדלסון.‏[3]

ובר היה גם האיש שהעניק מעמד של כבוד לריקוד הוולס ביצירתו "הזמנה למחול", קונצרט-ולס לפסנתר סולו מ-1819. עד אז היה הוולס מקובל באולמות הריקודים של ברלין, שם כבש לו מקום מ-1792 כריקוד חדש ונועז על גבול השערורייתי. היצירה של ובר מתארת פנייה מנומסת של צעיר אל נערה צנועה בנשף מכובד, לפי כל כללי הנימוס והגינונים המקובלים, ובכך נפתחה הדרך ליצירותיהם של מלחיני הוולסים הווינאיים פרנץ להאר ומשפחת שטראוס.‏[3] ברליוז תזמר את היצירה. בקונצ'רטינו לקרן קבע ובר חידוש בהציגו לנגן הקרן תביעה להשמיע בו-זמנית שני צלילים על ידי המהום במקביל תוך כדי נגינה - טכניקה הידועה בשם "מולטיפוניקה".

ובר גילה עניין גם בצדדים טכניים של הוצאה לאור כמו ליתוגרפיה, כתיבה עיתונאית ביקורתית והיסטוריה של כלי נגינה וביצוע, שירי עם, למשל. מכלול המוזיקה הדתית (הקתולית) שלו היה פופולרי מאוד בגרמניה של מאה ה-19. עוד הלחין את אחד ממחזורי השירים המוקדמים ביותר, 'Die Temperamente beim Verluste der Geliebten". הוא עשה לו שם גם כמתזמר מוכשר, שהישגיו זכו לשבח ולחיקוי מצד דורות של מלחינים. ברליוז מזכיר אותו ב"מסה על אינסטרומנטאציה" שלו ודביסי העיר, שצליל התזמורת של ובר הושג באמצעות חקר נשמתו של כל אחד מכליה.

השפעתו של ובר הגיעה עד אל מלחיני המאה ה-20, כגון דביסי, סטרווינסקי, מאהלר (שהשלים את האופרה הקומית של ובר, "שלושת הפינטוס", שלא הושלמה והכניס שינויים ותיקונים ב"אוריאנטה" וב"אוברון") והינדמית (שחיבר את היצירה הפופולרית "מטאמורפוזות סימפוניות על נושאים של ובר").

בת-דודו של ובר, קונסטנצה, הייתה אשתו של מוצרט.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרל מריה פון ובר באתר www.musicacademyonline.com
  2. ^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים" עמ' 172
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 גולוויי ומאן