שאה חוסיין
 | |||||||
| לידה |
אוקטובר 1668 אספהאן, איראן  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
15 בנובמבר 1726 (בגיל 58) אספהאן | ||||||
| מדינה |
האימפריה הספווית  | ||||||
| מקום קבורה |
מקדש פאטמה מעצומה | ||||||
| דת | אסלאם שיעי | ||||||
| שושלת האימפריה הספווית | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
סֻולְטָאן חוּסֵיין שָׁאָה (בפרסית: شاه سلطان حسین; אוקטובר 1668 – 15 בנובמבר 1726), שלט משנת 1694 ועד לשנת 1722, היה שאה פרסי לבית השושלת הספווית. בשנת 1722, הוא הודח בידי מחמוד הותכ, מורד אפגני ממוצא פשטוני ומקים האימפריה ההותכית. שלטונו ראה את שקיעתה של האימפריה הספווית אשר שלטה בממלכת פרס עוד מתחילת המאה ה-16.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד אביו של חוסיין, שאה סולימאן היה בימיו האחרונים, הוא זימן אליו את הסריסים של חצר המלוכה ואמר להם כי אם ירצו ירושה שקטה ובלי מלחמה וסכסוך פנימי יהיה עליהם לבחור בבנו הבכור חוסיין לרשת אותו, אם ירצו להפוך את פרס הספווית לאימפריה חזקה מחדש יהיה עליהם לבחור את הבן הצעיר, עבאס. הסריסים בחרו את חוסיין לשלטון. חוסיין היה מקורב מאוד לדת, הוא פעל לחיזוק מנהיגי הדת ובו בתחילת שלטונו החל לעבוד נגד זרם הסופיות. הוא גזר איסור על שתיית אלכוהול וצריכת אופיום והורה למושלי המחוזות לאכוף את חוקת השריעה.
תוך זמן קצר מאז ירושת הכס, רוב הכוח הממשי של מנהיגי הדת עבר אל דודתו הגדולה של השאה, מריים בגום (בתו של סאפי שאה). תחת השפעתה על הכס, חוסיין הפך אלכוהוליסט כנגד חוקתו שלו וכמעט וכלל לא התעניין בעבודות השלטון, במקום זאת, הוא בילה רוב זמנו בתוך ההרמון.
מרידות נגד השאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1709, לאחר תקופת שלטון די רגועה, פרץ מרד אפגני במזרח פרס ובשנת 1716, לאחר מאמץ רחב של הצבא הפרסי להכניע את המרידה, הצליחו המורדים האפגנים להשתחרר מהאחיזה הפרסית והקימו את האימפריה ההותכית. באותה השנה קם אף עוד מרד אפגני אשר יצא משליטה בהראת.
בינתיים, חוסיין היה צריך להתמודד עם עוד מרד מצדה השני של ממלכתו. חיזוק מוסד הדת השיעי הביא את מנהיגי הדת לנהוג בזלזול ובעליונות על הסונים, היהודים והנוצרים (בייחוד גאורגים וארמנים) ברחבי האימפריה. המאבק הדתי גרר אחריו מרידות במערב האימפריה. השאה הוסיף והורה על המרה דתית מוחלטת (בכוח) של מאמיני הזורואסטריות. בין 1717 ל-1720 פרצו מרידות מרכזיות בכורדסתאן, שירוואן ודאגסטן אשר פעלו בעזרת הטורקים התומכים. המורדים כבשו את העיר שאמאקי וטבחו באוכלוסייה השיעית שלה. פיראטים ערבים כבשו את החופים של המפרץ הפרסי ומגפות התפשטו ברחבי האימפריה. עם כל הכאוס, חצר המלך לא נתלה פעולה מוחלטת אל מול המצב.
המלחמה הפרסית-רוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 1722, פיוטר הגדול, צאר רוסיה, הכריז מלחמה על פרס בשביל להגדיל את השפעתו בעבר הקווקז והים הכספי וכדי למנוע את עליית השפעתם של העות'מאנים. על הפסדם של הפרסים בסוף המלחמה, חוסיין נאלץ להעביר לרוסיה (במסגרת חוזה סנקט פטרבורג) את צפון הקווקז וחלקים מדרום-הקווקז. העברת השטחים כללה את הערים דרבנט, ובאקו, כמו גם חלקים מאזרבייג'ן האיראנית לעבר חופי הים הכספי.
המצור על אספהאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות הבעיות בעבר הקווקז, הצרה האמיתית לשלטונו של חוסיין הגיעה עם פלישת האפגנים ללב פרס. הם כבשו את מדבר לוט ואת ח'וראסאן ומשם המשיכו עד אשר הגיעו לשערי הבירה הפרסית באספהאן. יתר על להכין את העיר לקראת מצור אותו האפגנים ככל הנראה לא יצליחו להחזיק זמן רב, חוסיין יצא בראש צבאו לעבר צבאו של מחמוד, הצבאות נפגשו בגולאנבד שם הצבא הפרסי נחל תבוסה מוחלטת והתפזר לגמרי בעוד חוסיין ברח חזרה לבירה. המצור נמשך ממרץ ועד אוקטובר של שנת 1722. עקב חוסר בארטילריה, נאלצו האפגנים להקיף את העיר בחיילים ולקוות כי הפרסים יכנעו מרעב.
פיקודו של חוסיין לאורך המצור הוכיח כי הוא חסר היכולת לתת פקודה ישירה ומוחלטת, עקב חוסר יכולתו של השאה, נאמנותם של מושלי המחוזות הייתה נתונה בשאלה. מחאות נגד שלטון השאה עלו אפילו בבירה עצמה. לבסוף, בנו של חוסיין, תהמאספ השני הפך לשליט ביחד עם אביו. ביוני תהמאספ הצליח בבריחתו מהעיר בשביל לקרוא לכוח חילוץ מעברי האימפריה המערביים. הוא נכשל בתוכניתו שכן המגפה והרעב הכריחו את אנשי העיר ואת חוסיין להיכנע (מוערך כי בעת המצור מתו כ-80,000 מאנשי העיר) ב-23 באוקטובר. חוסיין התפטר בעודו מכיר במחמוד כשאה החדש של ממלכת פרס, כעת האימפריה ההותכית.
שבי ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילה נהג מחמוד בהתחשבות לעבר חוסיין אשר היה לו לאסיר אך עם הזמן בעוד מחמוד הפך לא יציב מבחינה מנטלית הוא החל לראות בחוסיין יריב פוטנציאלי. בפברואר 1725, עברה שמועה כי מבין בניו של חוסיין, הנסיך סאפי הצליח לברוח, בשומעו על בריחת בן חוסיין, מחמוד הורה את ההוצאה להורג של כל שאר הנסיכים הספווים מלבד חוסיין עצמו. בעת ניסה לעצור את הטבח באחיו ובניו, חוסיין נפצע אנושות אך הציל שניים מבניו. מחמוד הפך חולה נפש ונפטר ב-25 באפריל אותה השנה.
תחילה, בנו של מחמוד, אשראף נהג בסימפתיה לעבר חוסיין, בתמורה האחרון נתן לו להינשא לאחת מבנותיו, מהלך שיתן לו לגיטימציה לשלוט בקרב העם הפרסי. אשראף היה במלחמה נגד הטורקים שטענו להחזרת הספווים אל הכס. בסתיו 1726, המושל של בגדאד, אחמד פאשא החל מתקדם בראש צבאו לאספהאן. בדרכו לבירה הפרסית שלח אחמד מכתב לעבר אשראף בו כתב כי יחזיר את חוסיין לשלטון בעת יכבוש את אספהאן. עקב הסכנה לכס שלו, אשראף הורה על הורדת ראשו של חוסיין והבאתו למחנה הטורקים ביחד עם מכתב לגינוי הטורקים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Michael Axworthy, The Sword of Persia: Nader Shah, from Tribal Warrior to Conquering Tyrant, I.B. Tauris, 2006
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שאה חוסיין, באתר אנציקלופדיה איראניקה
- שאה חוסיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)