שיתוף קבצים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הורדת תוכנות פיראטיות באמצעות רשת שיתוף קבצים מסוג P2P.

שיתוף קבצים היא טכנולוגיה המאפשרת למחשב המחובר לרשת מחשבים (כמו האינטרנט) להעתיק קבצים הנמצאים על מחשבים אחרים (ברשות בעליהם) או לחלופין לאפשר לאחרים להוריד קבצים ממנו. יש להבדיל בין מצב זה לבין פריצה למחשבים אחרים, שבה הקבצים מורדים נגד רצונו של בעל המחשב.

מטרת תוכנות שיתופי הקבצים היא לאפשר העברת קבצים בין הגולשים. קבצים אלו יכולים להיות קבצים שהגולש עצמו יצר, או קבצים שאחרים יצרו והגיעו לידי הגולש. התוכן שמשותף הוא לרוב מוזיקה (לרוב בפורמט MP3), סרטי קולנוע ומשחקי מחשב, אך משמש גם סטודנטים לחלוק סיכומי שיעורים מהר עם משתתפים רבים. ישנן רשתות שיתוף קבצים רבות הפועלות על-פי עקרונות שונים, ועבור רשתות רבות קיימות תוכנות שונות הפועלות עליהן.

רבים מהמשתמשים בשירותי שיתוף קבצים עושים זאת תוך פגיעה בזכויות יוצרים הקיימות בקבצים המועברים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנה הראשונה המוכרת שהוגדרה כמעט כתוכנת שיתוף קבצים הייתה WarezClub אשר איפשרה צפייה בקבצים משותפים על גבי אתרי HTTP, אך בשל תפוצה נמוכה וחוסר עדכון הנתונים על גבי השרת המרכזי הפרויקט נכחד ואחריו התחיל שיתוף הקבצים על גבי המחשבים האישיים.

נפסטר נכתב על ידי סטודנט למדעי המחשב בשם שון פנינג בשנת 1999 והיה שרת שיתוף הקבצים הגדול הראשון. נפסטר תמך בשיתופם של קובצי MP3 בלבד, ונסגר לאחר מאבק משפטי עם תעשיית המוזיקה האמריקאית, שבו הותקף פומבית על ידי אמנים שונים (כמו מטאליקה) ונתמך על ידי אחרים (כמו Limp Bizkit). רשת זו הייתה מבוססת על שרת מרכזי שיצר אינדקס של כל השירים אשר כל המשתמשים ברשת שיתפו באותו זמן. עוד לפני תחילת הבעיות המשפטיות של החברה, קהילת המשתמשים יצרה אלטרנטיבה - OpenNap (ראו להלן) - גרסת קוד פתוח של הפרוטוקול שבו השתמש נפסטר, שנוצרה בתהליך של הנדסה הפוכה (Reverse Engineering). רשתות אלו המשיכו להתקיים, אפילו לאחר קריסת נפסטר.

לאחר זמן מה הופיעה רשת חדשה הידועה בשם גנוטלה (Gnutella). שרות זה, פרויקט קוד פתוח אף הוא, לא הגביל משתמשים לקובצי MP3 בלבד, אלא אפשר את שיתופם של כמעט כל סוגי הקבצים. רשת זו הייתה בנויה בצורה שונה לחלוטין מנפסטר ולא הייתה מרוכזת סביב שרת מרכזי אחד, אלא כל הקבצים בוזרו בין שרתים רבים.

היום, מהוות שתי רשתות אלו, נפסטר וגנוטלה, את שני הקצוות המנוגדים של קשת רשתות שיתוף הקבצים. גנוטלה הינה רשת שיתוף חופשית המבוססת על פרוטוקול פתוח ואילו נפסטר הוקמה לתחייה כשירות מוזיקה מקוון בתשלום (בדומה ל-iTunes). מרבית תוכנות שיתוף הקבצים נמצאות בין שני קצוות מנוגדים אלו.

רשתות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודיו-גלקסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודיו-גלקסי (Audio Galaxy) נוצר על ידי מיכאל מרהי והיה שרות ממורכז אשר שמר את רשימות הקבצים של משתמשיו. החיפוש התבצע באתר החברה ולא דרך התוכנה. משתמשים רבים, אשר צפו זה מכבר בנפילת נפסטר, נדהמו מתכנון זה של השירות אשר הפך אותו לפגיע מאוד להתקפות משפטיות. באופן אירוני, הצליח השרות להחזיק מעמד ולא להתבע זמן רב יותר מהשירותים המבוזרים, עד שלבסוף הגיע לפשרה עם חברות התקליטים והפך לאתר "חוקי". הישג זה נבע מכך שהחברה הכניסה באופן ייזום מנגנוני סינון לקבצים מוגנים בזכויות יוצרים. למרות שמנגנונים אלו לא מנעו את הפצתם של קבצים מוגנים הם העניקו לאודיו-גלקסי זמן נוסף בעוד ה-RIAA בוחר לתבוע שירותים אחרים. אודיו-גלקסי השתמש בפרוטוקול ייחודי וסגור.

אופן-נאפ (נפסטר במקור)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן-נאפ (OpenNap) הוא שינוי של הפרוטוקול עליו עבדה תוכנת נפסטר בזמנו. הפרוטוקול עדיין מפותח ותוכנות כגון WinMX משתמשות בו.

אי-דונקי, אוברנט ורשת קדמליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת ה-eDonkey היא רשת פופולרית שבה משתמשות תוכנות כגון eDonkey 2000 ו-eMule. יתרונה במנוע החיפוש המובנה שלה ואילו חסרונה נעוץ במהירויות נמוכות יחסית לפרוטקול ביטורנט. רשת קדמליה ורשת האוברנט בנויות על פרוטוקול הקדמליה שנכתב על ידי פטר מימונקוב ודוד מזייר, הן מבוזרות לחלוטין (כלומר אין שום שרת מרכזי) וכעת מרבית המשתמשים בהן הם משתמשי תוכנות שפועלות עליהן ועל אי-דונקי במקביל.

ביטורנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוטוקול ביטורנט הקבצים מחולקים לחלקים קטנים (בדרך כלל כרבע מגהבייט), וניתן להוריד אותם בכל סדר ולשחזר את הקובץ המקורי בסוף התהליך (גם באידונקי). עקרונית, כל משתמש נותן לאחרים גישה לחלקי הקובץ שכבר נמצאים ברשותו, ומנצל את החיבור המהיר ביותר הזמין לו מבין כל המשתמשים בשירות ברגע נתון. הרעיון מתאים במיוחד להעברת קבצים גדולים. זהו פרוטוקול שיתוף הקבצים הנפוץ היחיד ששולב במנגנוני הפצה של חברות מסחריות (כגון הפצות לינוקס) הרוצות להפיץ קבצים גדולים. ביטורנט הצליחה לפתור את בעיית האיטיות, הנפוצה בפרוטוקולים המסורתיים, ובמיוחד בקבצים מבוקשים: בעוד בפרוטוקולים אחרים הורדת קובץ אחד על ידי משתמשים רבים עלולה לגרום לעומס על השרת, והצריך רוחב פס גדול לשרת, בביטורנט דרישה גבוהה לקובץ מסוים עשויה אף לסייע להעלאת מהירות ההורדה, שכן כל משתמש שסיים להוריד חלק של אותו קובץ, הופך מיד למקור נוסף להורדה. לעומת זאת, הפרוטוקול אינו גמיש כמו האחרים, שכן הוא לא מאפשר חיפוש והוא לא לגמרי פרוטוקול עמית לעמית.

גנוטלה וגנוטלה2[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוטוקול גנוטלה פותח על ידי ג'סטין פרנקל מחברת Nullsoft (יוצרת Winamp) בזמן שנפסטר ניהלה מאבקים משפטיים. גנוטלה הייתה השרות המבוזר האמיתי הראשון והשפיעה עמוקות על עולם שיתוף הקבצים בחידושים שיצרה. גנוטלה2, אשר במקור נועדה להיות שיפור והרחבה של גנוטלה, פותחה על ידי מייקל סטוקס, יוצר תוכנת Shareaza. תוכנות נוספות אשר עובדות עם הפרוטוקול הינן Morpheus ,Bearshare ,LimeWire ו-imesh.

דירקט קונקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת דירקט קונקט (DC) היא רשת וירטואלית הנוצרת בין משתמשים שונים המחוברים לשרת הנקרא האב (hub). ההאב מנתב את התקשורת בין המשתמשים המחוברים אליו, ומאפשר העברת מידע על הקבצים המאוחסנים אצל כל משתמש. לאחר איתור קובץ נדרש, שנעשה בעזרות ההאב, ההורדה מתבצעת בעזרת חיבור ישיר (כשם הפרוטוקול) למשתמש אחר. בשונה מרשת ממורכזת כמו נפסטר, דירקט קונקט יש תקשורת עמית לעמית בין עשרות אלפי מחשבים. להאבים שונים דרישות שונות בנוגע לכמות המידע שעל משתמש מסוים לשתף כדי להתחבר אליהם וחלקם אף מתמקדים בנושאים מסוימים. בנוסף להעברת קבצים מאפשר הפרוטוקול גם צ'אט, מפעילים ברשת מסוגלים לסלק משתמשים טרדנים.

התוכנה הראשונה נכתבה על ידי ג'ון הס (מחברת NeoModus) אולם מאז הופיעו תוכנות קוד פתוח (הבולטת שבהן היא DC++‎) שעובדות עם הפרוטוקול, והן נחשבות לנפוצות ואמינות יותר.

כיוון שחובת השיתוף היא תנאי קבלה לרשת - הרשת הינה אחת הגדולות מבחינת נפח הקבצים והמקורות לכל קובץ ברשת וכתוצאה מזה מהירות ההורדה ברשת מדהימה וניתן לנצל את כל רוחב הפס העומד לרשותך.

פרוטוקול זה נפוץ גם ברשתות מחשבים קטנות יותר, התעבורה הקשורה לחיפוש תלויה במספר השרתים שהתחברתם אליהם וכל החיפוש מתבצע רק בשרתים אלו.

פסט-טרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים קרובות קוראים לפרוטוקול פסט-טרק בשם התוכנה הראשונה שהשתמשה בו - קאזה. הפרוטוקול דומה לפרוטוקול גנוטלה2. בשנים 2002-2003 הייתה קאזה בעלת מספר המשתמשים הגדול ביותר, וכעת (2005) היא נמצאת במקום השלישי וממשיכה לרדת. הירידה החדה בפופולריות נבעה מהפרוטוקול עצמו שהתקשה להתמודד עם מספר גדול של משתמשים, מהעובדה כי הרשת הייתה מלאה בקובצי דמה ששותפו בכוונה על ידי מחזיקי זכויות היוצרים כדי לפגוע בשיתוף, ומהעובדה כי התוכנה הותקנה עם רוגלה. נסיון לפתח תוכנה נקייה מרוגלות (כגון Kazaa Lite) נתקל בהתנגדות משפטית מצד מחזיקי זכויות היוצרים של קאזה (Sharman Networks).

גם תוכנת iMesh הישראלית עושה שימוש בפרוטוקול זה.

רשתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן רשתות רבות אחרות, פופולריות פחות כגון:

נושאים אחרים בשיתוף קבצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיעה בתעשיית המוזיקה והסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת הנזק הכלכלי שסופגות תעשיות המוזיקה והסרטים היא נושא שנוי במחלוקת ויש הטוענים כי לא קיים נזק כלל. מצד אחד, ישנם נתונים המראים כי חלה ירידה במכירות התקליטים בארצות הברית (בהשוואה לתחזיות) החל מהשקתו של נפסטר המקורי, ללא שתימצא כל סיבה הגיונית אחרת שיכולה להסביר את הירידה (כגון ירידה בתוצר מקומי גולמי או עליה במחירי המוצרים). מצד שני, המצדדים בשיתוף קבצים טוענים כי שיתוף הקבצים הפיץ את המוזיקה לאנשים רבים מאד, הפך אותם מודעים ללהקות חדשות ואף הגדיל את בסיס המעריצים. אלה בתורם, ילכו להופעות וחלקם עשוי לקנות דיסקים אחרים של הלהקה. גם טיעון זה הוא כמובן מגמתי אבל יש בו כדי להדגיש את הבעיתיות שבהערכת הנזק הכלכלי, שלא נאמד רק בירידה בהיקף המכירות.

בעיות משפטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירותים אנונימיים (כגון גנוטלה ונפסטר) נעשו פופולריים יותר ויותר בזכות שגשוג האינטרנט המהיר והנפח הקטן (יחסית) של קובצי מוזיקה דחוסים (כגון MP3) או סרטים. למרות היות העיסוק עצמו חוקי, משתמשים רבים (למעשה רובם) משתמשים בטכנולוגיה כדי להוריד ולשתף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. מתחילת שנת 2000 ניסו חברות תקליטים אמריקאיות לסגור כמה שיותר שירותי שיתוף קבצים. למרות שנפסטר נסגרה בסופו של דבר, המאבק המשפטי הפך לקשה יותר ויותר עם הזמן, שכן נוצר מגוון הולך וגדל של תוכנות ורשתות. הדור השני של השירותים הפסיק להיות תלוי בשרת מרכזי אחד וכך הפכו השירותים לקשים יותר לסגירה בעזרת פעולות משפטיות, שכן לא ברור היכן שוכנת האחריות המשפטית. שינויים במבנה הארגוני, ואף העברת השליטה לחברות הנמצאות במדינות אחרות (כמו שבוצע על ידי קאזה) מקשים גם כן על המאבק המשפטי.

כנגד מלחמת החורמה שמנהלת תעשיית הקבצים נגד רשתות שיתוף הקבצים, ניסו ארגונים מסוימים, כגון קרן החזית האלקטרונית, לקדם את רעיון השיתוף, בד בבד עם תשלום פיצויים לאמנים בעבור השימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים.

ההיבט החוקי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטכנולוגיה המאפשרת שיתוף קבצים היא כשלעצמה חוקית, וכאשר היא פועלת באישור של בעל זכויות היוצרים, אין איסור להשתמש בקבצים המופצים. הפצת תוכן המוגן בזכויות יוצרים ללא אישור, אינה חוקית, שכן החוק אוסר העמדה לרשות הציבור של יצירות שמוגנות בזכויות יוצרים, ללא קבלת רשות מבעלי הזכויות.

המקורות המשפטיים העיקריים בנושא זה הם:

  • פקודת זכויות יוצרים, 1924
  • חוק זכויות יוצרים התשס"ח 2007.

ציוני דרך במאבק המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דצמבר 1999 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעה נגד נפסטר.
  • מאי 2000 - לארס אולריך, המתופף של להקת מטאליקה, מגיש אישית לנפסטר רשימה של יותר מ-300,000 משתמשים אשר, לטענת מטאליקה, הפרו זכויות יוצרים (ה-3 לחודש). החלטת בית המשפט כי נפסטר תעמוד למשפט ולא תזכה לחסינות כ"צינור מידע בלבד" (ה-8 לחודש) גורמת לחברה לשתף פעולה עם מטאליקה ולחסום כ-300,000 משתמשים.
  • פברואר 2001 - צו בית משפט אמריקאי מורה לנפסטר להפסיק להפיץ שירים מתוך רשימה של כ-250,000 שירים שמגישות חברות התקליטים.
  • יולי 2001 - צו בית משפט אמריקאי מורה לנפסטר לחסום את כל הקבצים המוגנים בזכויות יוצרים וגורם בפועל לסגירתו.
  • אוקטובר 2001 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעות נגד מורפיאוס (אופן-נאפ), גרוקסטר (פסט-טרק) וקאזה (פסט-טרק).
  • נובמבר 2001 - בית המשפט ההולנדי מורה לקאזה לנקוט צעדים שימנעו ממשתמשים להפר זכויות יוצרים, החברה מערערת.
  • מרץ 2002 - בית הדין לערעורים של הולנד מקבל את עירעור החברה וקובע שקאזה אינה אחראית להפרות של משתמשיה. אולם עוד קודם לכן, בינואר 2001, החברה נמכרת לכמה חברות הנמצאות בארצות אחרות, בעיקר ל-Sharman Networks הממוקמת באוסטרליה.
  • מאי 2002 - ארגון ה-RIAA מגיש תביעה נגד Audiogalaxy. פשרה מושגת כבר ביוני 2002 והחברה הופכת להיות שרות מקוון בתשלום.
  • אפריל 2003 - בית משפט פדרלי בארצות הברית פוסק לטובת גרוקסטר ומורפיאוס וקובע כי השירותים אינם בלתי חוקיים.
  • ספטמבר 2003 - לראשונה, ארגון ה-RIAA תובע אישית משתמשים כבדים. הראשונים שנתבעו היו משתמשי קאזה. מאז נתבעו קרוב ל-5000 איש, רובם הגיעו לפשרה ושילמו קנס של כמה אלפי דולרים.
  • אפריל 2004 - בית הדין לערעורים בארצות הברית פוסק לטובת גרוקסטר ומורפיאוס, לאחר עירעור שהגיש ארגון ה-RIAA.
  • מרץ 2005 - נפתח המשפט השלישי של גרוקסטר בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
  • יוני 2005 - בית המשפט העליון של ארצות הברית משנה את ההחלטה של שתי הערכאות הנמוכות יותר וקובע כי גרוקסטר יכולה להיתבע בגלל ההפרות של משתמשיה. בעיני רבים, זוהי ההחלטה החשובה ביותר בדיני זכויות היוצרים בעשרים השנים האחרונות. משום שהיא מהווה תקדים חשוב ומשפטים עתידיים יסתמכו כנראה עליו ולא על התקדים הקודם - הלכת סוני מ-1984, שהכשירה את מכשיר הווידאו חרף העובדה שהוא יכול לסייע בהפרת זכות יוצרים. ההבדל החשוב הוא שלמכשיר הווידאו שימושים חוקיים מהותיים, בעוד שהשימוש החוקי ברשתות שיתוף קבצים הוא שולי מאד.
  • נובמבר 2005 - בראהאם כהן, בעליו של הביטורנט, מתקפל וחותם עם ארגון אולפני הסרטים האמריקני (MPAA) על הסכם, לפיו יסיר ממנוע החיפוש באתרו קישורים חיצוניים להורדת גרסאות בלתי חוקיות של סרטים.
  • דצמבר 2005 - הפרלמנט הצרפתי אישר הצעת חוק שמתירה שיתוף מקוון של תכנים שמוגנים בזכויות יוצרים, וזאת בניגוד להמלצות ממשלת צרפת וחברות הבידור הצרפתיות.‏[1]
  • מאי 2006 - האתר מפרץ הפיראטים (שבדיה) מנותק מהרשת בפשיטה של 50 שוטרים.
  • יוני 2006 - האתר טורנט לוקומוטיב עולה לאוויר במחאה על הורדתו של מפרץ הפירטים.
  • יוני 2006 - האתר מפרץ הפירטים חוזר לפעול, כאשר הפעם האתר עצמו ממוקם בשבדיה והעוקב נשאר בהולנד.
  • אוגוסט 2006 - מפלגת מרצ מגישה הצעת חוק לאיסור שיתוף קבצים‏[2] ובכך גורמת לתגובות נזעמות בקהילת שיתוף הקבצים הישראלית.
  • אפריל 2009 - בשבדיה נחקק חוק חדש המכונה IPRED המחייב את ספקי האינטרנט לחשוף את כתובת ה-IP של משתמש ששיתף קבצים בפני בעל זכויות היוצרים על התוכן ששותף.‏[3] כשנתיים מאוחר יותר הוכרה על ידי ממשלת שבדיה דת הקופימיזם, אשר מאמיניה דוגלים בשיתוף קבצים כדרך חיים.
  • דצמבר 2011 - סגירת כמה אתרי הורדות ישראלים, ביניהם horadot.net, Idown. הסגירה הייתה עקב פעילות של ארגון זיר"ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) אשר מאגד כמה מגופי השידור בישראל. אתר wnet לא נסגר, אך ספקיות האינטרנט הישראליות חסמו בחודש זה את הגישה לאתר על פי צו‏[4].
  • ינואר 2012 - אתר שיתוף הקבצים MegaUpload נסגר על ידי ה-FBI, לאחר ששבעה ממפעיליו נעצרו וצפויים להישפט בגין הפרת זכויות יוצרים‏[5]. אתר זה היה האתר הגדול והפופולארי ביותר לאחסון קבצים. הוא פעל מאחורי כסות של אתר לגיטימי, ופעל בשיטת "אם יתלוננו נמחק", אך בכתב האישום כלפיו נכתב שהאתר עודד בפועל העלאה של קבצים מפירי זכויות יוצרים, והרוויח כספים רבים ממכירת פרסומות. התקשורת דיווחה שמיסד האתר, קים דוטקום, חי באחוזת פאר, החזיק באוסף מכוניות פאר ונסע בעולם עם שפנפנות פלייבוי. בעקבות הפשיטה על האתר וסגירתו, בעלי אתרים דומים הבינו כי גם הם עשויים להיות בסכנה. חלקם בחרו לסגור את האתרים מיוזמתם, ובהם Uploadbox ו-Enterupload, ואחרים כמו Fileserve, Filesonic ו RapidShare שינו את תנאי השירות והגבילו העלאת קבצים. אחרים פתחו במבצעי מחיקה מסיביים של קבצים חשודים. גם אתרי טורנטים נסגרו מיוזמתם תוך כחודש, ובהם אתר BTJunkei בגלל חשש מההשלכות המשפטיות‏[6].
  • ינואר 2012 מספר אתרים מרכזיים מובילים פעולת מחאה כנגד פעילות חקיקה בארצות הברית שנועדה לפגוע באתרים שמפירים זכויות יוצרים. הצעות החוק (חוקי SOPA וPIPA), אילו אושרו, היו מאפשרות לבעלי זכויות יוצרים לדרוש מבית משפט לאסור על רשתות פרסום וחברות אשראי לספק שירותים לאתרים הכוללים תוכן פיראטי, וכן היה אפשר אילו אושרו החוקים לאסור על מנועי חיפוש לקשר אליהם, ולאלץ ספקי אינטרנט לחסום את הגישה לאתרים אלה. בנוסף, הצעת החוק הופכת הזרמה (streaming) של תוכן פיראטי לעברה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר בפועל. טענת המוחים היא שמדובר בצנזורה ומניעת חופש ביטוי באינטרנט. בין היתר ווקיפדיה באנגלית "מוחשכת" ליממה, כלומר מונעת גישה אל מאגר המידע שלה, כ162 מליון גולשים הגיעו אל העמודה מיוחד בוויקיפדיה שקרא לאזרחי ארצות הברית לפנות אל נציגיהם בקונגרס ולמחות על החוקים. בגוגל הוצבה הפניה בולטת בעמוד הבית לעמוד עם פרטים על הנושא ובעקבות זאת נאספו ארבע מליון חתימות על עצומה הקוראת לקונגרס לבטל את החוקים, במוזילה (מפתחת פיירפוקס) הוצב עמוד מושחר אשר בו הפניה דומה, וגם בפייסבוק היה עמוד מידע מיוחד. חברת האבטחה קספרסקי פרשה מהתאחדות חברות התוכנה (BSA). למחאה זו הצטרפו גופים נוספים. כתוצאה מהמחאה ההצבעה על החוקים נדחית‏[7] - חוקי הפיראטיות האמריקנים מוקפאים</ref>,‏[8].

תכנים לא חוקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריחתן של רשתות שיתוף קבצים הקלה במידה עצומה על הפצתם של תכנים שנויים במחלוקת או אף בלתי חוקיים כגון:

שיטת הפצה זו מקשה על המשטרה ללכוד את העבריינים. אף על פי שישנם נסיונות להילחם בתופעה (כגון איסור על שיתוף קבצים בהאבים שונים ברשת ה-DC למשל) קבצים אלו עדיין מופצים. בנוסף, תוכנות שיתוף הקבצים הינן כר פורה להפצת וירוסי מחשב, סוסים טרויאניים ותוכנות רוגלה.

התנהגות אנוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת Leeching (מלשון המילה הלועזית Leech, עלוקה) היא תופעה שבה משתמש מוריד קבצים אולם מסרב לתת לאחרים להוריד ממנו (או לחלופין מגביל את מהירות הורדת הקבצים ממחשבו). תופעה זו גרמה לכך שבשיאה של רשת השיתוף קאזה, 20% מהמשתמשים היו בעלי 80% מהקבצים. התופעה ניכרת במיוחד במדינת ישראל, משום שספקי האינטרנט לא מספקים מהירות העלאה גבוהה ולכן משתמשים מפחדים שמהירות ההורדה שלהם תרד בזמן העלאת קבצים. למפתחי תוכנות שיתוף, ישנן כמה אפשרויות למניעת התנהגות זו:

  • לתגמל משתמשים על שיתוף, למשל באמצעות קידום מהיר יותר בתור לקובץ מסוים.
  • להציב את הדרישה לשתף כתנאי הכרחי לעצם החיבור לרשת.
  • לתכנן את התוכנה בצורה כזאת שמשתמשים יחויבו לשתף חלקים מקבצים שהם מורידים בעצמם.

זיהוי קבצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקת שם הקובץ וגודלו אינם מהווים ערובה לכך שקובץ מסוים במחשב מסוים יהיה זהה לקובץ אחר (לדוגמה אם ברצוננו להוריד אותו במקביל מכמה מקורות או שמקור מסוים התנתק). תוכנות שיתוף הקבצים המודרניות (דוגמת אימיול ודירקט קונקט) פותרות בעיה זו בעזרת מיפוי (Hashing - האשינג או טבלאות עירבול). תוכן הקובץ מוכנס לפונקציית מיפוי (Hash function) ומתקבלת מחרוזת מסוימת שמתארת את הקובץ, שינויים קלים בקובץ יביאו להבדלים עצומים בתוצאה. מחרוזת זו מספקת מאפיין נוסף לקובץ ולכן שני קבצים בעלי אותו גודל ואותה תוצאה זהים בסבירות גבוהה. אלגוריתמי מיפוי מפורסמים בתוכנות השיתוף כוללים: Md4, Md5 ו-SHA1.

בעיות טכניות נפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו המתחילים להשתמש בתוכנות שיתוף קבצים, עלולים להיתקל במספר בעיות, כגון חסימת פורטים על ידי ראוטר (router) או פיירוול (firewall), הדבר גורם להאטת קצב ההורדה עד להפסקה מוחלטת של ההורדה. על ידי פתיחת פורט מתאים בראוטר, יתאפשרו חיבורים נכנסים למחשב ויהיה ניתן להוריד את הקבצים הרצויים.

אינטרנט מהיר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בכל רחבי העולם, גם בישראל יש המשתפים קבצים. ספקי האינטרנט בישראל, כגון בזק בינלאומי ונטוויז'ן, ראו את התופעה כהזדמנות עסקית גדולה ומכרו חבילות אינטרנט מהיר במהירויות אדירות. התוצאה ברורה - כמעט כל בית בישראל מחובר לאינטרנט באמצעות אינטרנט מהיר. על פי הערכות ספקי האינטרנט בישראל, ב-2006 נוצלו כ-60% עד 70% מהתעבורה במערכות שלהם למטרות שיתוף קבצים. ‏‏‏[9]

נראה כי חלה ירידה בהורדת תוכן לא חוקי בישראל ביחס למדינות אחרות. הסיבות לירידה זו נובעות בעיקר מפחד מתביעה מצד ה-RIAA וחוסר היכולת למצוא תכנים לא חוקיים בקלות רבה כבעבר עקב סגירת אתרי שיתוף הקבצים הישראליים הפופולרים. אי הורדת קבצים בלתי חוקיים יוצרת, אם כן, בעיה נוספת - אינטרנט מהיר במיוחד ללא מטרה. רוב ספקי האינטרנט בישראל מודעים לבעיה שנוצרת לאיטה ומנסים ליצור שימוש נוסף לאינטרנט המהיר. בין הרעיונות שהוצעו בלטה הצעה למכירת תוכן דרך האינטרנט במחיר נמוך מאוד. רעיון נוסף, אם כי פחות ישים, הוא הטלת מס על כלל תעבורת האינטרנט תמורת החופש בהורדת קבצים. מס זה יועבר לארגוני זכויות היוצרים בתור פיצוי.‏[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P At sign.png

פורטל האינטרנט הוא שער לכל הערכים הקשורים לאינטרנט. הפורטל סוקר את ההתפתחות הכרונולוגית של האינטרנט, את השימושים הרבים שלו, את תרבות האינטרנט ועוד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רן יניב הרטשטיין, צרפת: הפרלמנט אישר שיתוף קבצים, באתר nana10‏, 26 באפריל 2006
  2. ^ אהוד קינן, מרצ מציעה: להוציא את שיתוף הקבצים אל מחוץ לחוק, באתר ynet‏, 15 באוגוסט 2006
  3. ^ אדר שלו, שבדיה: חוק נגד שיתוף הופעל - והתעבורה ירדה, ynet
  4. ^ "מורידים פרופיל", מוסף עסקים, מעריב, 25/12/2011, עמ' 16-17
  5. ^ ה-FBI סגר את אתר ההורדות Megaupload - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4178264,00.html
  6. ^ פיראטים לנצח http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/342/746.html?hp=16&cat=1924&loc=10
  7. ^ אהוד קינן, חוקי הפיראטיות האמריקנים מוקפאים, באתר ynet‏, 20 בינואר 2012
  8. ^ רוני שני, "היום שאחרי היום השחור", ידיעות אחרונות, מוסף ממון 29/01/2012, עמ' 6-7.
  9. ^ ‏גל מור, רוני שני, ישראל: אתרי השיתוף המובילים הוסרו מהרשת, באתר ynet‏, 18.09.05‏
  10. ^ מוסף און-ליין מעריב, 27/11/05, אסף מרגלית ודרור גלוברמן