12 קופים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
12Monkeys.jpg
כרזת הסרט
בימוי: טרי גיליאם
הפקה: רוברט קבלו
תסריט: דייוויד פיפלס
ג'נט פיפלס
שחקנים ראשיים: ברוס ויליס
מדלין סטו
בראד פיט
כריסטופר פלאמר
ג'ון סדה
כריסטופר מלוני
דייוויד מורס
מוזיקה: פול באקמסטר
חברת הפצה: Universal Pictures
הקרנת בכורה: 27 בדצמבר 1995
משך הקרנה: 129 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: $29,000,000
הכנסות: $168,839,459‏[1]
פרסים: פרס סאטורן לסרט המדע-בדיוני הטוב ביותר לשנת 1995
דף הסרט ב-IMDb

"12 קופים"אנגלית: 12‎ Monkeys) הוא סרט מדע בדיוני אפוקליפטי, שביים טרי גיליאם לפי תסריט מאת דייוויד וג'נט פיפלס. בסרט מככבים ברוס ויליס, מדלין סטו ובראד פיט (שהיה מועמד לפרס אוסקר על משחקו בסרט זה), והוא יצא לאקרנים בארצות הברית בסוף שנת 1995.

עלילת הסרט מתמקדת באדם הנשלח אל ההווה מעתיד דיסטופי, שבו בני האדם כלואים מתחת לפני האדמה מאימת נגיף קטלני שהשמיד את רוב בני האדם על כדור הארץ. מטרת שיגורו אל העבר היא להביא מידע שיאפשר להתגונן מפני הנגיף. הסרט שואב השראה מהסרט הקצר "המזח" (La Jetée, צרפת, 1962, כריס מארקה).

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס קול (ברוס ויליס) הוא אחד ממתי מעט ששרדו מגפה, שהמיתה את רוב בני־האדם בשנים 1996-1997 וכמו שאר השורדים הוא גר מתחת לאדמה. קול הוא אסיר אלים בכלא בו שולטים מדענים, המשתמשים באסירים כדי לחקור את הנגיף הקטלני המצוי באוויר. קול רדוף על ידי חלום בלהות חוזר, שעלילתו מתרחשת לפני פרוץ המגפה, ובו נראה גבר הנורה בנמל תעופה ואישה המנסה לשווא למנוע את הריגתו.

קול נשלח על ידי המדענים חזרה בזמן כדי ללמוד על "צבא 12 הקופים", שלהערכתם הפיץ את הנגיף מתוך תקוותם שיביא מידע שיאפשר להתגונן מפני הנגיף. טעות בשיגור מביאה את קול לשנת 1990, במקום לשנה שבה הופץ הנגיף - 1996. קול מגיע עירום, מתעמת באלימות עם שוטרים ונעצר. הפסיכיאטרית קת'רין ריילי (מדלין סטו) מאשפזת אותו בבית חולים לחולי נפש, משום שהוא טוען שבא מהעתיד.

במהלך אשפוזו מתרשמת ריילי מכנותו של קול, אף כי אינה מאמינה לסיפורו על קורות חייו. קול מכיר בבית החולים מאושפז בשם ג'פרי גוינס (בראד פיט), בעל דעות רדיקליות-אנרכיסטיות. גוינס מסביר לקול שהמושג "חולה נפש" מיוחס פעמים רבות לאנשים בעלי דעות לא מקובלות. גוינס מסייע לקול להימלט מבית החולים, אך קול נלכד, ננעל בבידוד, נכפת והכרתו מטושטשת בתרופות. מהבידוד מוחזר קול אל העתיד, והצוות הפסיכיאטרי תוהה כיצד נעלם מהחדר הנעול. בהיעדרו של קול, ריילי מתוודה בפני שאר הפסיכיאטרים על איבוד אמונתה במושג השפיות.

בבית הכלא העתידי, אליו הוחזר קול, המדענים מציגים בפניו תצלומי אנשים, שעשויים להיות קשורים לצבא 12 הקופים. קול מזהה ביניהם את גוינס, אך המדענים וקול אינם מייחסים לכך חשיבות, שכן הם סבורים שגוינס הוא חולה נפש ולכן לא יכול היה להשתתף במבצע הפצת הנגיף.

קול משוגר לשנת 1996, זמן קצר לפני פרוץ המגפה, אך בדרך שוהה זמן מה בקְרַב במלחמת העולם הראשונה ונורה ברגלו. בהגיעו לשנת 1996 הוא מאתר את ריילי, המרצה בפני קהל אקדמי על ספרה, "שגעון וחזון אפוקליפטי", העוסק במחקרה שנקודת המוצא שלו הייתה החוויה שעברה עם קול. אחרי ההרצאה חוטף קול את ריילי. השניים מאתרים, לאחר מאמצים, את "צבא 12 הקופים", ומגלים כי מנהיגו הוא ג'פרי גוינס. עוד הם למדים כי אביו של גוינס (כריסטופר פלאמר) עומד בראש מעבדה ממנה ניתן לגנוב את הנגיף הקטלני.

במהלך ויכוח בין קול לבין גוינס, משתכנע קול כי הוא היה זה, שנטע בראשו של גוינס את רעיון השמדת האנושות בנגיף קטלני, כאשר השניים היו מאושפזים יחדיו. אחוז רגשות אשם על חלקו באסון, מוצא קול מפלט ברעיון, לפיו הוא אכן איבד את שפיות דעתו וכי יש לאשפזו. אשפוז כזה ישאיר גם אותו בסביבת ריילי שבה הוא התאהב. אך אז הוא מוחזר שוב אל העתיד.

בעת היעדרו של קול, מגלה ריילי כי הקליע ששלפה מרגלו היה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ומאתרת צילום של רגע פציעתו במלחמה זו. מידע זה מצטרף ליכולתו של קול, בזמן שהותם המשותפת, לחזות התפתחות אירוע חדשותי ומשכנע את ריילי באמיתות סיפורו של קול.

בחזרה בבית הכלא העתידי, המדענים מרוצים מהמידע שסיפק להם קול על מוצאו של הנגיף ועל "צבא 12 הקופים" ומזכים אותו בחנינה. למרות חששם כי שפיותו מתערערת, הוא מצליח לשכנעם לשגר אותו שוב אל שנת 1996 כדי להמשיך בחקירה. העובדה שקול הוא הנוסע בזמן היחידי ששב עם מידע בעל ערך, מסייעת לו לשכנעם.

עם שובו מן העתיד, אוחזים קול וריילי בדעות הפוכות לדעותיהם במפגשים הקודמים; קול סבור כי העתיד האפוקליפטי שעליו דיבר הוא הזיה, ואילו ריילי משוכנעת שקול אכן שוגר מהעתיד. השניים ממשיכים בחקירתם ומגלים שצבא 12 הקופים אינו קשור להפצת הנגיף. קול מעביר למדעני העתיד מידע זה, בצירוף הודעת התפטרות, במשיבון שהקלטותיו מגיעות אליהם. הוא גם עוקר מפיו את השן המכילה את מתקן-האיתור של מכונת הזמן, כך שלא ניתן יהיה יותר להשיבו לעתיד.

קול וריילי עוטים פאות נוכריות ומנסים להימלט בטיסה מן המשטרה, החוקרת את חטיפת ריילי. ריילי נראית לקול מוכרת מחלומותיו כשהיא חובשת פאה נוכרית, על רקע נמל התעופה. בדוכן הכרטיסים ריילי מזהה את ד"ר פיטרס (דייוויד מורס) - אחד ממעריצי ספרה שהינו בעל שאיפות אפוקליפטיות ועובד במעבדתו של אביו של גוינס. פיטרס אוחז בכרטיסי טיסה רבים ומסלול טיסתו זהה למסלול בו עתיד הנגיף להתפשט. קול מנסה באופן אלים למנוע מפיטרס לעלות למטוס, אך נורה על ידי איש ביטחון. ריילי, המנסה לשווא למנוע את מותו של קול, מבחינה בילד קטן הצופה באירוע. אותו ילד הוא ג'יימס קול הצעיר - חלומו החוזר היה למעשה זיכרון של תקרית האש, שהייתה גם רגע מותו העתידי.

בסצנה האחרונה שבסרט, מתיישבת חברה בצוות מדעני העתיד, שולחיו של קול, במושב המטוס הסמוך לד"ר פיטרס. היא מציגה עצמה כמי ש"עוסקת בתחום הביטוח".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקר הקולנוע רוג'ר אברט גורס‏[2] כי עיקרו של הסרט הוא שחייו של הגיבור לכודים בין עבר לעתיד, והוא מוצא עצמו שב וחוזר בעבר על הלקחים שלמד בעתיד, ולהפך, אך אינו מצליח לנצח את גזירת הגורל או, לפי מבקר אחר, את הפרדוקס של מסע בזמן.‏[3] נושא זה בסרט נרמז גם בסצנה בה שני גיבורי הסרט שוהים בבית קולנוע בו מוצג הסרט ורטיגו של אלפרד היצ'קוק, שגם גיבורו, כך לפי ג'נט מזלין, מבקרת הניו־יורק טיימס, לכוד באובססיה לגבי אירוע בעברו, שלמרות כל מאמציו הוא נדון לשוב ולחוותו.‏[4]

גיליאם שיתף פעולה בסרט זה עם הצלם רוג'ר פראט, עמו שיתף פעולה קודם לכן גם בסרט "ברזיל", ועם התסריטאי דייוויד פיפלס, שחזונו הקודר ביחס לעתיד, בדומה לזה שבסרט "ברזיל", השתקף בתסריט שכתב לסרט בלייד ראנר. לדעת מבקרת הניו־יורק טיימז, ג'נט מזלין, הייתה לתסריט של פיפלס השפעה מיטיבה על גיליאם, בכפותו עליו חזון קודר, המוותר על מקצת מהעיטורים הבארוקיים המאפיינים את סגנונו.‏[5] מקור השפעה נוסף, במיוחד בסצינות המתרחשות בבית החולים לחולי נפש, הוא קן הקוקיה של מילוש פורמן, ודמות המטורף אותה מגלם בראד פיט, גורס המבקר ג'יימס ברארדינלי,‏[6] מהדהדת את זו שגילם בסרט ג'ק ניקולסון.

המבקר סקוט רוזנברג גורס כי אף שהסרט עוסק במסע בזמן, הוא נמנע מהתלבטות נדושה בפרדוקסים של מסע הזמן ובמקום מקדיש את עיקר תשומת הלב למצבו הפסיכולוגי של הנוסע בזמן, ג'יימס קול, המתחיל את דרכו כאסיר אלים ובהדרגה לובש דמות גיבור.‏[7] פיטר קנבזי, לעומתו, סבור כי מוקד העניין בסרט הוא דווקא בשאלה מהו טירוף ומהי שפיות, במיוחד בהתייחס לחילופי התפישות והתפקידים בין קול לריילי.‏[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "12 קופים", במסד הנתונים Box Office Mojo (באנגלית)
  2. ^ Roger Ebert, 12 Monkeys, 5.1.1996
  3. ^ Temporal Anomalies in Time Travel Movies unravels 12 Monkeys
  4. ^ 12 Monkeys Movie Review: A Time Traveler With Bad News, Janet Maslin, New York Times, December 27th 1995
  5. ^ 12 Monkeys Movie Review: A Time Traveler With Bad News, Janet Maslin, New York Times, December 27th 1995
  6. ^ James Berardinelli, Twelve Monkeys
  7. ^ Scott Rosenberg, SALON Reviews: 12 Monkeys
  8. ^ Groucho Reviews