אהרן קופלנד

אהרן קופלנד
**Aaron Copland**
לידה	14 בנובמבר 1900; ברוקלין, ארצות הברית
פטירה	2 בדצמבר 1990 (בגיל 90); סליפי הולו, ארצות הברית
שם לידה	Aaron Copland
מוקד פעילות	ארצות הברית
מקום לימודים	קונסרבטוריון פונטנבלו, התיכון לבנים ובנות, התיכון לבנים
סוגה	אופרה, מוזיקה קלאסית, סימפוניה, בלט
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	קולומביה רקורדס
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1925); פרס גראמי של חבר הנאמנים (1981); פרס פוליצר למוזיקה (1945); צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1970); פרס מרכז קנדי (1979); פרס איש המוזיקה צ'ארלס לוטון (1970); פרס אוסקר לפסקול דרמטי או קומדי מקורי הטוב ביותר (1949); מלגת גוגנהיים (1926); מדליית הזהב של הקונגרס; תוכנית פולברייט; מדליון הנדל; מדליית החירות הנשיאותית; המדליה הלאומית לאומנויות; פרס רומא; Laurel Leaf Award; Honorary Member of the International Society for Contemporary Music ;
	www.aaroncopland.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

אהרן קופלנד (אנגלית: Aaron Copland; ‏14 בנובמבר 1900 – 2 בדצמבר 1990) היה מלחין ופסנתרן יהודי-אמריקאי.

קופלנד יצר בכתיבתו סגנון אמריקאי מובהק ועל כך הוצמד לו הכינוי "דיקן המלחינים האמריקאים". במוזיקה שלו הצליח קופלנד להגיע לאיזון קשה להשגה בין המוזיקה המודרנית וסגנונות עממיים אמריקאים. באמצעות הרמוניות משתנות לאיטן ברבות מיצירותיו יוצר קופלנד תיאורים אימפרסיוניסטים של הנוף האמריקאי רחב הידיים, והוא משלב בכתיבתו גם מוטיבים אמריקאים עממיים. בתזמור שלו עשה קופלנד שימוש בכלי הקשה, שינויי משקל, ריבוי-מקצבים, אקורדים מרובי צלילים ושורות טונים. לצד עבודתו כמלחין, עסק קופלנד בהוראה, נשא הרצאות בנושאי מוזיקה, כתב ספרים ומאמרים והופיע כמנצח. בדרך כלל, אך לא תמיד, ניצח על יצירותיו הוא.

יצירתו המפורסמת ביותר היא "אביב בהרי האפלצ'ים", שנכתב ללהקת המחול של מרתה גרהם. יצירה נוספת למחול היא סוויטה בשם "רודיאו".

יצירות ידועות נוספות הן "תרועה לאדם הפשוט", שאחרי כן שולבה גם בסימפוניה השלישית שחיבר. כמו כן, כתב יצירות למקהלה - בהן An Immorality, I Bought Me a Cat ועוד.

חייו

קופלנד נולד בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית-ליטאית. לפני שהיגר לארצות הברית, בתקופת שהותו באנגליה, שינה אביו של קופלנד את שמו מ"קפלן" ל"קופלנד", בעל הצליל האנגלי יותר. הוריו של אהרון קופלנד, בעלי חנות בברוקלין, לא עודדו את בנם ולא חשפו אותו ישירות למוזיקה, אך הוא נמשך אליה ובגיל חמש-עשרה גילה את שאיפתו להיות למלחין. את השכלתו המוזיקלית רכש אצל לאופולד וולפסון ורובין גולדמרק (שלימד גם את ג'ורג' גרשווין), ואצל נדיה בולאנז'ה בבית הספר למוזיקה "פונטנבלו" בפריז, בשנים 1921–1924. קופלנד קיבל מלגת גוגנהיים בשנת 1925 ושוב ב-1926.

קופלנד התייצב לצד המפלגה הקומוניסטית האמריקאית בבחירות לנשיאות של 1936, וכתוצאה מכך הוזמן לחקירה ב-FBI בתקופת המקארתיזם של שנות ה-50 והוכנס לרשימה השחורה. בגלל האקלים הפוליטי של תקופה זו, הוסרה יצירתו "דיוקן לינקולן" מקונצרט טקס ההשבעה של הנשיא אייזנהאואר בשנת 1953. באותה שנה זומן קופלנד אל הקונגרס להעיד, כי מעולם לא היה קומוניסט. נרעשים מן ההאשמות, רוממו רבים מחברי הקהיליה המוזיקלית את המוזיקה של קופלנד כאות לפטריוטיות שלו. החקירות חדלו בשנת 1955 ונחתמו בשנת 1975. מעולם לא הוכחה חברותו של קופלנד במפלגה הקומוניסטית.

קופלנד השפיע רבות על סגנון ההלחנה של ידידו ובן-חסותו, ליאונרד ברנשטיין. ברנשטיין נחשב לגדול המנצחים על יצירותיו של קופלנד. להקת הרוק המתקדם הבריטית אמרסון, לייק ופאלמר הקליטה שני שירים המבוססים על יצירות קופלנד: "תרועה לאיש הפשוט" ו-Hoe-Down. באחדות מהקלטותיהם ל"תרועה לאיש הפשוט" משולב גם סיום הפרק השני של הסימפוניה השלישית מאת קופלנד.

קופלנד יצר בכתיבתו סגנון אמריקאי מובהק ועל כך הוצמד לו הכינוי "דיקן המלחינים האמריקאים". במוזיקה שלו הצליח קופלנד להגיע לאיזון קשה להשגה בין המוזיקה המודרנית וסגנונות עממיים אמריקאים. באמצעות הרמוניות משתנות לאיטן ברבות מיצירותיו יוצר קופלנד תיאורים אימפרסיוניסטים של הנוף האמריקאי רחב הידיים, והוא משלב בכתיבתו גם מוטיבים אמריקאים עממיים. בתזמור שלו עשה קופלנד שימוש בכלי הקשה, שינויי משקל, ריבוי-מקצבים, אקורדים מרובי צלילים ושורות טונים. לצד עבודתו כמלחין, עסק קופלנד בהוראה, נשא הרצאות בנושאי מוזיקה, כתב ספרים ומאמרים והופיע כמנצח. בדרך כלל, אך לא תמיד, ניצח על יצירותיו הוא.

ההומוסקסואליות של קופלנד תועדה בביוגרפיה של הווארד פולאק, "אהרון קופלנד:חייו ויצירתו של איש לא-פשוט".^[1]

ב-1964 העניק לו הנשיא לינדון ג'ונסון את מדליית החירות הנשיאותית, וב-1986 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס; שני עיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.

קופלנד מת ממחלת אלצהיימר וכשל בדרכי הנשימה בנורת' טאריטאון, ניו יורק (כיום סליפי הולואו), ב-2 בדצמבר 1990.

קריירה

עם שובו מן הלימודים בפריז, החליט קופלנד כי הוא רוצה לכתוב יצירות "אמריקאיות באופיין" ובחר בג'אז כניב האמריקאי. יצירתו הראשונה החשובה הייתה בלט האובות Grohg, שתרם חומר תמאטי לסימפוניית המחול שכתב בהמשך. עוד יצירות גדולות מתקופתו הראשונה (הקפדנית) כוללות "מוזיקה לתיאטרון" בשנת 1925, ה"וריאציות לפסנתר" בשנת 1930 ו"הסימפוניה הקצרה" בשנת 1933. ואולם, תקופת היצירה בהשראת הג'אז הייתה קצרה וסגנונו התפתח בכיוון כתיבת יצירות נגישות יותר.

מלחינים אחדים דחו את הרעיון של כתיבת מוזיקה לחברה הגבוהה בתקופת השפל הכלכלי, וכך ארע, שהפולקלור האמריקאי הפשוט שימש בסיס ליצירתו יחד עם מזמורי דת מלהיבים, שירי בוקרים ושירי עם. בתקופה שבה לימדו בקונסרבטוריונים שיטות הלחנה קפדניות יותר, כיבד קופלנד את המקובלות בהצהרה ההגיונית, שהוא בוחן את יכולתו לבטא את מה שיש לו להגיד במונחים הפשוטים ביותר שבנמצא. התקופה השנייה שלו, שבה פנה לניב המקומי, החלה בסביבות 1936 עם "בילי הנער" ו"אל סלון מקסיקו". "תרועה לאיש הפשוט", אולי יצירתו המפורסמת ביותר של קופלנד, הכתובה לכלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה, נכתבה ב-1942 לבקשת המנצח יוג'ין גוסנס, מנצח התזמורת הסימפונית של סינסינטי. יצירה זו תושמע רבות בפתיחת ועידות ארציות של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. התרועה גם שימשה כנושא הראשי של הפרק הרביעי בסימפוניה השלישית של קופלנד, שם היא מופיעה תחילה בנוסח שקט, פסטורלי ואחר בגרסה נועזת ובוטה יותר של המקור. באותה שנה כתב קופלנד את "דיוקן לינקולן", שהתחבב על קהל רחב יותר וחיזק את הקישור שלו בתודעת הציבור עם מוזיקה אמריקאית. הוא הוזמן לכתוב בלט, "אביב בהרי האפלצ'ים", שעיבד בהמשך לסוויטה תזמורתית פופולרית. ההזמנה ל"אביב בהרי האפלצ'ים" באה ממרתה גרהם, שניסחה את בקשתה כ"מוזיקה לבלט אמריקאי", ללא פירוט נוסף. קופלנד הכתיר את היצירה בשם "מוזיקה למרתה", בלי שמץ מושג איזה שימוש תעשה בה על הבימה. גרהם יצרה בלט בשם "אביב בהרי האפלצ'ים", שזכה להצלחה מיידית, והשם דבק גם במוזיקה. קופלנד היה משועשע ומרוצה בשנים הבאות, כשאנשים ניגשו אליו ואמרו" "צדקת כל כך - זה נשמע ממש כמו אביב בהרי האפלצ'ים", שהרי לא היה לו שום רעיון תוכניתי בשעת כתיבת המוזיקה.

הבאלט "רודיאו", סיפור חתונה בחוות בקר, שנכתב בערך באותו זמן כמו "דיוקן לינקולן" בשנת 1942, גם הוא מיצירותיו הנודעות של קופלנד, שאינן מאבדות מקסמן עם השנים. קטעים ממנו שימשו באין-ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה והוא מן היצירות הנודעות ביותר שכתב מלחין אמריקאי ביום מן הימים.

קופלנד כתב שלוש סימפוניות הממוספרות ככאלה, אבל את המונח "סימפוניה" הצמיד ליותר מסימפוניות בלבד. הסימפוניה לעוגב בשלושה פרקים שכתב בראשית הקריירה שלו נכתבה מחדש בהשמטת העוגב ולתוצאה קרא הסימפוניה הראשונה שלו. "סימפוניה קצרה" בת חמש-עשרה דקות הייתה לסימפוניה השנייה, אף כי היא קיימת גם כשישייה. הסימפוניה השלישית נכתבה בפורמט מסורתי יותר (ארבעה פרקים; פרק שני, סקרצו; פרק שלישי, אדג'ו) באורך ארבעים וחמש דקות, פחות או יותר. סימפוניית המחול שלו נשלפה בחיפזון מן הבלט המוקדם Groh שלא הופק מעולם, כדי לעמוד בדרישות מועד ההגשה להזמנה מחברת ההקלטות תקליטי RCA.

קופלנד הרבה לכתוב מוזיקה לסרטים; היה מועמד לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר לסרט "העיירה שלנו" (1940). הפסקול שלו לסרט "היורשת" של ויליאם ויילר מ-1949 זכה בפרס אוסקר וכן הפסקול שלו לסרט על עכברים ואנשים (1939). כמה נושאים שיצר מכונסים בסוויטה "מוזיקה לסרטים" והמוזיקה להפוני האדום, סרט שנוצר על פי ספרו של ג'ון סטיינבק, "הפוני האדום" קיבלה סוויטה משלה. סוויטה זו הייתה אחת החביבות ביותר על קופלנד עצמו. הפסקול שלו משנת 1961 לסרט "משהו פראי" יצא בשנת 1964 כמוזיקה לסרט "עיר גדולה". לאחר מותו שימשה המוזיקה לסרטו של ספייק לי משנת 1998, He Got Game. קשה להפריז בהשפעתו של קופלנד על מוזיקה לקולנוע. אפשר להגיד, שכל מלחין שחיבר מוזיקה למערבונים, בייחוד בין 1940 ל-1960, עיצב את סגנונו על פי הסגנון שפיתח קופלנד.

קופלנד קיבל את פרס פוליצר להלחנה על "אביב בהרי האפלצ'ים".

ביבליוגרפיה

Copland, Aaron (2002). What to Listen For in Music (Revised ed.). New York: Signet Classics. ISBN 978-0451528674. (הספר בקטלוג ULI)

Copland, Aaron (2006). Music and Imagination (New ed.). Cambridge: Harvard University Press. ISBN 978-0674589155. (הספר בקטלוג ULI)

לקריאה נוספת

Roger Kamien, Music: an Appreciation, McGraw-Hill, 1984. (הספר בקטלוג ULI)
Elizabeth Bergman Crist, Music for the Common Man: Aaron Copland During the Depression and War, Oxford University Press, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
Judith Tick, Carol Oja, Aaron Copland and his World, Princeton University Press, 2018. (הספר בקטלוג ULI)
Sally Bick, Unsettled Scores: Politics, Hollywood, and the Film Music of Aaron Copland and Hanns Eisler, University of Illinois Press, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
Arthur Berger, Aaron Copland, Oxford University Press, 1953. (הספר בקטלוג ULI)
Howard Pollack, Aaron Copland: the Life and Work of an Uncommon Man, Holt, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
Paula Musegades, Aaron Copland's Hollywood Film Scores, University of Rochester Press, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
Matthew Mugmon, Aaron Copland and the American Legacy of Gustav Mahler, University of Rochester Press, 2019. (הספר בקטלוג ULI)
Marta Robertson, Aaron Copland: a Guide to Research, Routledge, 2016. (הספר בקטלוג ULI)
Nadine Hubbs, The Queer Composition of America's Sound: Gay Modernists, American Music, and National Identity, University of California Press, 2004. (הספר בקטלוג ULI)