ליאונרד ברנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאונרד ברנשטיין, 1971

ליאונרד ברנשטיין (נהגה: לנארד ברנסטין; Leonard Bernstein;‏ 25 באוגוסט 191814 באוקטובר 1990), מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. נודע במיוחד בזכות המחזמר "סיפור הפרברים". כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון "קנדיד" (Candide), "סלבה" (Slava) ועוד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנשטיין נולד בלורנס, מסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו, אוקראינה. סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו קראו לו תמיד לאונרד, כיון שאהבו יותר את השם. שמו שונה רשמית ללאונרד כשהיה בן שש עשרה. אביו, סם ברנשטיין, היה איש עסקים, והתנגד, בתחילה, להתעניינות בנו במוזיקה. למרות זאת, לקח אותו לעתים תכופות לקונצרטים סימפוניים. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שבתה אותו בקסמה, והוא החל ללמוד פסנתר בגיל צעיר. כילד, ברנשטיין למד בבתי הספר גאריסון ובית הספר הלטיני של בוסטון.

תקופת הקולג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום בית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935 המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס, המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה ונגרובה והיינריך גבהרד. ב-1937 הוצג בפני אהרון קופלנד על ידי אנה סוקולוב לאחר רסיטל מחול שלה, ברנשטיין הנציח אירוע זה באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 של קופלנד.

לאונרד ברנשטיין, 1944

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימתו של ליאונרד ברנשטיין, וינה

ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך. ביותר נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם וכתב את המוזיקה ל"סיפור הפרברים". בסך הכל, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר ברדיו, בערוץ הארצי, בשידור חי. ב-1947 הוא ניצח בתל אביב, בפעם הראשונה, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית (פלשתינה במנדט הבריטי של אז) והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניית טוראנגלילה" של אוליביה מסייאן. ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, "קדיש", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף הפילהרמונית של ניו-יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. ביום חג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה 100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו," אמר ברנשטיין.

כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם והוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי התזמורת הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרון קופלנד, יוהנס ברהמס, דימיטרי שוסטקוביץ' וכמובן יצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, בדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת אשר לא החמיצה דבר.

ברנשטיין היה הומוסקסואל, וניהל בין השאר פרשת אהבה עם עזריה רפפורט בעת שזה היה חייל צעיר שהיה המדריך שלו בארץ. הרומן שלהם נמשך משנת 1948 עד ל-1949[1] הוא נודע בקשריו עם האמן יוסי שטרן ועם השחקן דני קיי, אך בחר להתחתן ולהקים משפחה עם פליציה מונטאלגרה, שחקנית מצ'ילה, ב-1951, וממנה היו לו שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפונייה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה-60, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית האגדית חנה רובינא).

ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס אשר בצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בריטן ואת הסימפוניה התשיעית של בטהובן.

ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני". לאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד, ברוקלין, ניו יורק.

ברנשטיין והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאונרד ברנשטיין מנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח בבאר שבע, 1948

מודע מאוד ליהדותו, התייחס ברנשטיין לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום כיפור, בהיותו בן 19 בלבד.

עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימפוניה מס' 1, ירמיהו (1944)
  • סימפוניה מס' 2, עידן החרדה (1949, גרסה נוספת ב-1965, על פי פואמה הנושאת שם זה מאת ויסטן יו אודן)
  • קנדיד (1956) - מחזה מוזיקלי
  • סיפור הפרברים (1957) - מחזה מוזיקלי
  • סלאבה - בדיחה פוליטית
  • סימפוניה מס' 3, קדיש (1963, גרסה נוספת ב-1977)
  • מיסה (1971) - מוזיקה לתיאטרון

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)

סימפוניה מס'3: קדיש. היצירה היא דווקא אנטי דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קונפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.

תהילי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת ל-4 פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ודו מייסר, ברנשטיין: הביוגרפיה, מאנגלית: עמשי לוין, הוצאת כנרת, 1986.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יאיר טלמור, לנשק את ליאונרד ברנשטיין, Go Gay: תרבות ובידור, 29 בנובמבר 2005