יהדות ליטא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הכנסת הגדול בווילנה

יהדות ליטא נחשבה לאחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות בקרב יהדות מזרח אירופה והמרחב האשכנזי כולו. קהילת יהודי ליטא הייתה בעלת ייחודיות משלה, ונודעה כמעוז הלמדנות התורנית והישיבות הגבוהות, לצד השכלה לא-תורנית.

תחילת התיישבות היהודים בליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן עדויות להתיישבות של מספר יהודים באזור ליטא של היום כבר בזמן המאה ה-12. הגיעו אליה אז פליטי רדיפות ופרעות של הנוצרים באזורים אחרים באירופה, או סוחרים מדרום אירופה ומזרחה. באמצע המאה ה-13 עברו חקלאים יהודים מאזורי גליציה, האליץ וקייב לאזורים הצפוניים יותר בקרבת ליטא והקימו את הקהילות בגרודנו ובריסק, אזורים שהשתייכו אז לליטא. בשנת 1348 החל גל הגירה שנמשך כארבע שנים, במהלכו נמלטו יהודים רבים מאזורי אירופה השונים בהם פגעה "המגפה השחורה", וכתוצאה מהפגיעות ביהודים באזורים אלה.

יש לציין כי עד המאה ה-14 לא הייתה קהילה יהודית משמעותית באזור ליטא, אך הקהילה הקיימת גדלה משמעותית עם עלייתו של הנסיך גדימינס (Gediminas). הוא הקים את העיר וילנה, הורחבו שטחי ליטא בסמכותו והוא אף קרא לאומנים, סופרים וסוחרים להתיישב בשטחיו. הוא אף עודד בני עמים שונים להתיישב בשטחה של ליטא - גרמנים, יהודים (רבניים וקראים), טטרים ועוד.

הקהילה גדלה עוד יותר בימיו של ויטאוטס (Vytautas), נכדו של גדימינס, אשר פיתח את הערים שכבש במהלך מסעות כיבושיו. הוא הציע ליהודים לעבור אליהן, שכן האמין כי זהו עם שיפתח את הכלכלה באזורים אלה וכי זהו עם שקט ולא בעייתי. בימיו הגיעו לליטא יהודים רבים מקרים שתחת שלטון הטטרים, יהודים וקראים גם יחד, וכן יהודים מספרד ופורטוגל שברחו מפני האינקוויזיציה.

בין אלו שהתיישבו בתקופת ויטאוטס היו גם בני עדת הקראים, אשר התיישבו בעיקר בעיר טרוקי (Troki), שבאזור וילנה. הללו התבדלו דרך קבע מהקהילה היהודית. בתקופת השואה, טענו שאינם ממוצא יהודי וטענתם נתקבלה על ידי הגרמנים. על ידי כך ניצלו מגזירות-השמד. הפחד מהזיהוי שלהם כיהודים הושרש בהם באופן עמוק.

יהודי ליטא במאה ה-16 וה-17 עד הכיבוש הרוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמאה ה-16 ועד המאה ה-17 קיבלו יהודי ליטא כתבי זכויות רבים אשר הקלו על חייהם מאוד, דבר שהביא לליטא הגירה מתמדת של יהודים מאזורים שונים. במאה ה-17 התפתחה מאוד קהילת וילנה, הפכה למרכז של לימוד תורה, ואף כונתה בשל כך "ירושלים דליטא" (ירושלים של ליטא).

הרעה במצבם של היהודים התרחשה בשנים 16481655, במהלך מרד האיכרים והקוזקים באוקראינה. במהלך המאה ה-17 נערכו גם עלילות דם רבות כנגד היהודים, למרות כתבי הזכויות שקיבלו. בין האירועים החשובים היו השריפה הגדולה בבריסק בשנת 1637, שהנוצרים ניצלו אותה לפגוע ביהודים. בימי שלטונו של וישניוביצקי, נערכו במהלך חג הפסח מעצרים רבים ליהודים בעיירה רוז'ינוי, לאחר שנזרקה גופת ילד נוצרי למרתף של יהודי. רבים מבני הקהילה נעצרו ושניים מראשיה נרצחו ללא משפט וללא מציאת אשמה ביהודים.

לאחר הכיבוש הרוסי בשנת 1795[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש כל ליטא על ידי רוסיה בשנת 1795, הובטח תחילה ליהודים כי זכויותיהם ישמרו כפי שהיו, אך לאחר זמן מה ההבטחות הופרו, שכן הרוסים חששו מחדירתם של היהודים לתוככי רוסיה והגבילו אותם למגורים בתחום המושב - האזורים שבהם גרו לפני הכיבוש.

בשנת 1804 פרסם הצאר אלכסנדר הראשון את "חוקת 1804", אשר התבססה על המלצותיהם של "הוועד לתקנת היהודים". החוקה חילקה את שטחי רוסיה ל-13 פלכים, ומאוחר יותר ל-25 פלכים שבהם יושבו היהודים ללא יכולת לעבור מפלך אחד לשני. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בפונדקאות ולכן עזבו כ-60,000 יהודים את שטחי הכפרים. מצד האוכלוסייה המקומית, היחס אל יהודי ליטא לא השתנה בעקבות הכיבוש הרוסי, והם המשיכו להיפגע מצד נוצרים ליטאים.

מלחמת העולם הראשונה (1914–1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה נגרם סבל רב ליהדות ליטא. סבל זה בא לשיאו בשנת 1915, עם גירוש רוב יהדות ליטא לעומק רוסיה ולאוקראינה על ידי השלטון הצארי בתואנה של חשש משיתוף פעולה בין יהודי ליטא לבין האויב הגרמני.

ליטא העצמאית (1918–1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה והורדת העול הרוסי מעל המדינות הבלטיות, זכתה ליטא לעצמאות מידי רוסיה יחד עם לטביה, אסטוניה ופינלנד. בתחילת שנות ה-20 זכתה הקהילה היהודית לאוטונומיה שהתבטאה בהקמת משרד לענייני יהודים בממשלה הליטאית. בשנים 1919‏-1921 בתפקיד זה היה ד"ר מנחם סולובייצ'יק ומשנת 1923 שמשון רוזנבאום שבשנת 1924 עלה ארצה. ענייני הקהילות השונות נוהלו האופן עצמאי בפיקוח משרד זה, היהודים יוצגו על ידי ה"נציונל-ראט" (המועצה הלאומית), אשר גייסה את דעת הציבור היהודי בעולם לטובת עצמאותה של ליטא.

יהודי ליטא בזמן מלחמת העולם השנייה וחורבן הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1940, סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה ליטא על ידי ברית המועצות, כפי שהוסכם בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בתקופה זו עלתה לשלטון ממשלה ליטאית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות. השלטון החדש הלאים רכוש רב ושלח רבים מבני-מעמד הבורגנות למחנות בסיביר, ביניהם כ-5,000 יהודים.

למרות שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית במחתרת, לא זכו הקומוניסטים היהודים לכוח ממשי בשלטון החדש. עם זאת, הליטאים זיהו את היהודים עם המשטר החדש, שנוא-נפשם, אשר נתפש בעיניהם ככיבוש סובייטי זר . בתקופה זו הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נאלצו לעבור ללימוד ביידיש.

ביוני 1941 עם כניסת הגרמנים לליטא, במהלך "מבצע ברברוסה", הייתה התנפלות המונית של אלפי ליטאים על היהודים עוד לפני הגעת הכוחות הגרמנים אליהם. וככל שהוורמכט (הצבא הגרמני) נכנס עמוק יותר לליטא, כך הלך והתפורר השלטון הקומוניסטי, ועימו גברו והלכו התפרצויות הזעם של הליטאים, מובלים על ידי רגשות-נקם ולאומניות נגד הקומוניסטים. אלו הופנו בעיקר כנגד היהודים. מי שרצה היה לברוח לגבול ברית המועצות נתקל בתחילה בסירובם של הקומיסרים הקומוניסטיים שחששו מבהלה המונית, ובהמשך נתקל בסירובם של הלאומנים שרצו לעשות דין משלהם ביהודים.

מבין אלו שהצליחו לברוח לברית המועצות הוקמה ה"דיוויזיה הליטאית" במסגרת הצבא האדום. הדיוויזיה מנתה בתחילה כ-12,000 חיילים, מהם כמחצית היו יהודים. בשל מספרם הרב של המפקדים והפקודים היהודים היו יחידות שהפקודות בהם ניתנו ביידיש ואף בעברית. הלוחמים היהודים נודעו בהתנדבותם למשימות נועזות, מה שמצא ביטויו במתן אותות הצטיינות רבים.

הרדיפות הראשונות היו מקומיות בעיקרן ולוו בהתפרצויות אלימות חזקות ביותר. לשם המחשה, ב-11 הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני, נהרגו כ-40,000 מיהודי ליטא, כ-10,000 מהם מקהילת קובנה. מלבד רצח, לא נחסכו מיהודי ליטא מעשי השפלה וסדיזם, בעיקר כנגד יהודים מסורתיים, רבנים ותלמידיהם.

בהמשך, עם השלמת הכיבוש והצבת ממשלה לאומנית פרו-נאצית, הפך הרצח לפעולה ממוסדת יותר. הממשלה הלאומנית, בראשותו של הגנרל פטרס קוביליונס (Kubiliunas), נישלה את זכויות היהודים ואיפשרה באופן שיטתי את גזל הרכוש היהודי.

עיקר הרצח התבצע בגאיות-הריגה ביערות שמחוץ לערים הגדולות. ידוע מעדויות של ניצולים, כי מרבית הנרצחים הובלו לשם ברגל או במשאיות, נאלצו לחפור את קברם-שלהם, אולצו להתפשט ונורו למוות. לאחר הרצח, אולצו אסירים לכסות את הגופות בעפר. בדרך כלל לאחר מעשי הטבח נהגו המרצחים למכור את בגדיהם של הנרצחים בשוקי העיירות הקרובות, בעוד שהתושבים, שכניהם של היהודים הטבוחים, נהגו "לרשת" את בתי היהודים ורכושם שנותר.

טיבם של המרצחים לא פסח על אף אחת משכבות האוכלוסייה, ובהם ניתן היה למצוא גם מי שהשתייך ל"אינטליגנציה" הליטאית כגון אנשי תרבות, פרופסורים ורופאים. בנוסף, בלטה במיוחד השפעתה של המנהיגות האזרחית, וכן של הכנסייה הקתולית הליטאית שהונהגה על ידי הארכיבישוף סקווירצקס (Skvireckas) אשר שימש כרועה-רוחני של יחידות המרצחים.

אנדרטה לזכר יהודי ליטא שנספו בשואה, בבית הקברות נחלת יצחק

קהילת יהודי וילנה נרצחה ברובה ביער פונאר הסמוך לעיר. טבח דומה בוצע ביהודי קובנה בפורט התשיעי שבפאתי העיר. קהילת יהודי שוולי והאזור נרצחה בעיקר ביערות קוזאי (Kuziai) ויער בוביאי.

במעט הגטאות שהוקמו על אדמת ליטא (ביניהם גטו וילנה, גטו קובנה וגטו שאוולי), הושארו יהודים כדי לעבוד בתעשייה ששירתה את מכונת-המלחמה הגרמנית. בהם ידוע במיוחד מפעל העור של חיים פרנקל בשאולאי אשר היה הגדול מסוגו בליטא וייצר נעליים ומגפיים עבור הצבא הגרמני. בגטאות הוקמו מחתרות ובין חבריהן היו פעילים רבים מתנועות הנוער הציוניות. יהודים רבים, בעיקר ילדים, זקנים וחולים נשלחו גם למחנות ההשמדה כדוגמת אושוויץ.

מתוך קהילה של כ-220,000 יהודים לפני הפלישה הגרמנית, נרצחו בשואה, בעזרתם הפעילה של הליטאים, כ-206,800 (כ-94 אחוזים מבני הקהילה). מפקד האס אס בליטא, קרל יגר (Karl Jäger), הודה שאת מבצע הטיהור של ליטא מיהודים אפשר היה להגשים רק הודות לשיתוף-הפעולה של הפרטיזנים הליטאים והמוסדות האזרחיים הליטאים.

עם זאת, מספרם של חסידי אומות העולם אשר פעלו למען היהודים בליטא, הוא מהגבוהים באירופה כולה (ביחס לכלל האוכלוסייה הארצית). עד חודש ינואר 2008 קבלו 723 ליטאים את התואר הזה על ידי מוסד "יד ושם".

תחת השלטון הקומוניסטי וכיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הכיבוש הסובייטי והיותה של ליטא חלק מברית המועצות, לא הורשו מרבית בני הקהילה להגר לארץ ישראל, אם כי רבים הספיקו לעזוב בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50. יהודי ליטא ספגו השפלה ופגיעה דתית תחת השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות, כמו כל שאר הקהילות היהודיות שהתקיימו בה.

למרות שקהילה יהודית הייתה קטנה, בשנת 1958 התרחש אירוע של עלילת דם בעיירה פלונגה, אך הוא טופל במהירות על ידי השלטונות.

עלייה מסיבית החלה עוד בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 והיא קיבלה תנופה לאחר עם נפילת ברית המועצות ב-1989 עלו חלק מבני הקהילה לישראל. כיום הקהילה מונה כ-3,600 יהודים, המהווים 0.1 אחוז מכלל האוכלוסייה של ליטא.

ב-1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. העיתונות הליטאית תקפה את הנשיא על בקשת הסליחה ובבחירות שהתקיימו בליטא כעבור זמן קצר, הוא איבד את כהונתו. ויש התולים זאת בבקשת הסליחה הזו.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה