ביאנקה אשל גרשוני

ביאנקה אשל גרשוני

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	25 בנובמבר 1932 סופיה, ממלכת בולגריה
פטירה	23 באפריל 2020 (בגיל 87) רעננה, ישראל
מקום לימודים	מכון אבני
תחום יצירה	צורפות, פיסול, ציור
פרסים והוקרה	פרס בנק דיסקונט (1993) פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית (2009)
בן זוג	משה אשל סולימני, משה גרשוני (1964–1988)
צאצאים	עתר אשל, ארם גרשוני, אורי גרשוני

"צב", פסל בטון ברעננה

ללא כותרת (2009).

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ביאנקה אשל גרשוני (25 בנובמבר 1932 – 23 באפריל 2020) הייתה אמנית וצורפת ישראלית.

עבודותיה של ביאנקה אשל גרשוני נעות בין תכשיטים פיסוליים, אסמבלאז'ים, פיסול וציור, ומשלבות חומרים וחפצים נחותים והמוניים לצד גבוהים. יצירותיה משלבות סיפור אוטוביוגרפי ואלמנטים מיתולוגיים, והן בעלות איכויות של פטיש. אשל גרשוני היא אחת האמניות הישראליות הראשונות שהתייחסה בעבודותיה לחוויה הנשית, ועסקה בחומרים "נשיים". ^{[דרוש מקור]}

ביוגרפיה

ביאנקה אשל גרשוני נולדה בשנת 1932 בסופיה, בולגריה. בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל. בעלה הראשון היה טייס בחיל האוויר שנהרג במסגרת מבצע סיני. בשנות השישים למדה אמנות ב"מכון אבני", שם הכירה את בעלה השני, הפסל והצייר משה גרשוני, לו נישאה בשנת 1964.

את מלאכת הצורפות היא למדה באופן עצמי. בין השנים 1986–1997 לימדה במחלקה לצורפות ב"בצלאל".

הציגה בתערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות. עבודותיה מצויות באוספים שונים ובהם אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל, המוזיאון לתכשיטים בפפורצהיים, גרמניה ועוד.

לצד בתה מנישואיה הראשונים, עתר אשל, אשל גרשוני היא אמם של האמנים ארם גרשוני ואורי גרשוני.

ביאנקה אשל גרשוני החלה בעיצוב תכשיטים בשנות השישים. היא הייתה מחלוצות החידושים בעיצוב התכשיט המסורתי. יצירותיה שילבו מתכות אצילות לצד חומרים זולים ובלתי שגרתיים כמו פורצלן, גבס וזפת, ובהמשך אף נוספו להם חפצים מן המוכן. ב-1977 הציגה תערוכת יחיד של תכשיטיה במוזיאון ישראל באצירת יונה פישר.

בשנות השמונים החלה אשל-גרשוני ליצור אסמבלאז'ים גדולי ממדים עשירים בחומרים, דימויים וצבעים. העבודות שילבו חפצים וחומרי פיסול שעברו תהליך מטשטש בעזרת לכה וצבעי שמן. ב-1985 הציגה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב באצירת שרה בריטברג-סמל שעסקה, כהגדרת האוצרת, ב"מאבק המינים ודימוי העולם ממעמקי העמדה הנפשית של האשה". יסודות הקורבנות והמוות היו מרכזיים ביצירות אלה.

החל מאמצע שנות השמונים התקטנו העבודות והוכנסו לתיבות זכוכית. "התיאטרון של ביאנקה אשל גרשוני המשיך לפעול, אך התמזער למיניאטורה". היסוד הנרטיבי, הלך והסתעף: טקסי קבורה ואבל, נישואין ולידה, תוך קיום דיאלוג עם פולחני פריון ומוות נוצריים ועממיים.

לפי מבקר האמנות איתמר לוי, פסליה של אשל-גרשוני הם ”בארוקיים, אקסטטיים, גופניים וייצריים מאד. העבודה מתקשרת עם חוויות נפשיות וגופניות, עם מיתוסים וקונוטציות תרבותיות [...] כשביאנקה אשל-גרשוני במיטבה, המשמעות יוצאת מהבטן ונקלטת דרך הבטן”.

החל מתחילת שנות ה-90 הופך הצב לדימוי מרכזי ביצירתה. הצב הוא "דימוי מובהק של העצמי הנתון בדיאלקטיקות של הסתרה והתגלות, של התכנסות ושל פריסה וכמובן של מוות ולידה החדש". ב-2001 הציגה אשל גרשוני תערוכה במוזיאון תל אביב באצירת סורין הלר ובה כלי קיבול: אגרטלים, קערות, כדים ואגנים, המזכירים תשמישי פולחן ומצבות. בעבודות הופיע הצב כדימוי מרכזי. ניכרת ביצירות מורשת יוונית קלאסית לצד השפעה של תרבות ודת בלקניים.

בשנת 2009 הוענק לאשל-גרשוני פרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות והספורט. בנימוקי הפרס נכתב: ”ביאנקה אשל-גרשוני לא היססה לחבר בין 'גבוה' ל'נמוך' באופן שהיה כמעט חילול קודש באותן שנים [...] בסגנונה ובעולם התכנים שהציגה, סימנה ביאנקה אשל גרשוני מהלכים שהחלו להתגבש בעולם האמנות בישראל ומחוצה לה: העניין באמנות נשים ובמלאכת-יד כאחד ממאפייני היצירה הנשית, הפתיחות לאמנות בעלת היבטים ביוגרפיים, החזרה לנרטיביות, לחומריות, לרגש, וכמובן, ערבוב התחומים וחציית הגבולות שמאפיינים מגמות פוסט-מודרניות”.

נפטרה באפריל 2020.

לקריאה נוספת

• מרדכי גלדמן, ויהי במראת הכסף / ביאנקה אשל גרשוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
• יעל גילעת, "חפצי זיכרון בבתי הקברות הצבאיים וזיקתם ליצרותיה של ביאנקה אשל גרשוני", מותר 19-20 (תשע"ב), עמ' 105–118.
• אילנית קונופני, "הלילה הוא עירומי / ביאנקה אשל-גרשוני", מגזין הרמה, המאמר זכה במענק הכתיבה על אמנות ע"ש גליה יהב לשנת 2018

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ביאנקה אשל גרשוני בוויקישיתוף

• ביאנקה אשל גרשוני, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• פסל על הצוואר, מעריב, 14 באוקטובר 1966
• תכשיטים דמויי פסל, למרחב, 27 באוקטובר 1966
• רות בן-חורין, ציורים ותכשיטים, למרחב, 28 באוקטובר 1966
• פרס ראשון לעיצוב צמידים לביאנקה אשל, דבר, 16 בדצמבר 1968
• יגאל צלמונה, סיכת זהב ופרח פלסטיק, מעריב, 4 במרץ 1977
• טליה רפופורט, פלאי הקיטש, דבר, 9 בדצמבר 1983
• קובי הראל, סיכות, מעריב, 18 במאי 1990
• דנה גילרמן, "מישירה מבט", "הארץ", 26 ביולי 2007
• "ביאנקה אשל-גרשוני היא הזוכה בפרס למפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית", News1, ‏13 בספטמבר 2009
• עוזי צור, עבודת אלילה, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2010
• אלי ערמון אזולאי, "יורדת מהצלב", "הארץ", 8 בספטמבר 2010
• חגי אולריך, "ברבור שחור, ברבור לבן", מגזין תוהו, 6 באפריל 2017
• עוזי צור, עוצם עין אחת: ותרעד הארץ, באתר הארץ, 6 במרץ 2018
• חגית פלד רותם, "ביאנקה אשל גרשוני 1932-2020", פורטפוליו, 23 באפריל 2020
• נעמה ריבה, "הכוהנת הגדולה": פרידה מהאמנית ביאנקה אשל־גרשוני, באתר הארץ, 23 באפריל 2020
• עוזי צור, עוצם עין אחת: ימי קורונה — צב השעה, באתר הארץ, 30 באפריל 2020