מלחמת סיני

מלחמת סיני
צנחנים ישראלים בהתארגנות לאחר הצניחה במעבר המיתלה
תאריך: 29 באוקטובר 1956 -5 בנובמבר 1956 מקום: חצי האי סיני תוצאה: תבוסה מצרית, האומות המאוחדות מחילות הפסקת אש. כוח חירום של האו"ם מתפרס בסיני. הצדדים הלוחמים ישראל הממלכה המאוחדת צרפת מצרים מפקדים משה דיין דוד בן גוריון צ'ארלס קייטלי פייר ברז'ו גמאל עבד אל נאצר עבד אל-חכים עאמר כוחות 175,000 ישראלים 45,000 בריטים 34,000 צרפתים 300,000 אבידות ישראל: 177 הרוגים בריטניה: 13 הרוגים, 91 נפגעים צרפת: 10 הרוגים, 33 נפגעים 3,000 הרוגים 4,900 נפגעים 30,000 שבויים

מלחמת סיני (הידועה גם בשם "מבצע קדש") היא מלחמה שהתנהלה בין מצרים לישראל, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבשה ישראל את חצי האי סיני ולאחר סיומה פינתה אותו. המלחמה נוהלה בתיאום מדיני וצבאי עם בריטניה וצרפת. המבצע הבריטי-צרפתי כנגד מצרים שהוחל בביצועו במקביל למבצע קדש נקרא בשם מבצע מוסקטר. צבא הגנה לישראל בפיקוד ראש המטה הכללי משה דיין, זכה בניצחון רב רושם במלחמה זו.

מקור הכינוי "מבצע קדש" הוא ביישוב הקדום קדש ברנע שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה את המרגלים לתור את ארץ כנען.

הרקע לפרוץ המלחמה

מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה ב-1948 ולא בהסכמי שלום. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"אזורים המפורזים", הביאו להחרפה ביחסי ישראל עם מדינות ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד למבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות טרור פלסטיני שפלשו מרצועת עזה ואזורים אחרים. באוגוסט 1955 הפעילו המצרים את ה"פדאיון", יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם בפעולות תגמול בהיקף הולך וגובר.

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית עם צ'כוסלובקיה (בהשראת ברית המועצות). עסקה זו, אף על פי שתוארה כמסחרית בלבד, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל ושינתה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בעקבותיה חשה מצרים חזקה יותר מבחינה צבאית והמשיכה את התעצמותה ברכישה של כוחות שריון ים ואוויר. ב-24 באוקטובר 1956, כשבועיים לאחר מבצע שומרון - פעולת תגמול נרחבת בקלקיליה, הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-ירדני-סורי). סיבה נוספת לפרוץ המלחמה הייתה סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים בפני כלי שיט ישראליים. צעד זה הביא את נמל אילת לשיתוק מוחלט ודן אותו בוודאות לקריסה.

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה בתגובה להלאמת התעלה על ידי מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר ב-26 ביולי 1956. חברת תעלת סואץ הייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת ערב ההלאמה. עקב פעולה זו, ציפתה מצרים להתערבות של כוחות מדינות המערב נגדה.

על פי מסמכים שמציג נתנאל לורך בספרו "בצבת מעצמות", עולה כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. המסמכים שמקורם בארכיונים של ממשלות צרפת, בריטניה וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים סיבה לכבוש את סביבות התעלה. כך ניסו צרפת ובריטניה לחייב את מצרים לשמור על מעמדה הבינלאומי של התעלה. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת - לא נותרה בידיו ברירה. זאת, על אף שידע שמעמדה הבינלאומי של ישראל ובמיוחד במסגרת האומות המאוחדות - ייפגע.

לפי שאול ברטל בספרו "הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1956-1949", המלחמה, לפחות בכל האמור לגבי רצועת עזה ומבואות סיני, הייתה בלתי נמנעת. זאת בשל פעילות הפדאיון שהלכה והתגברה, לא רק מרצועת עזה, אלא גם מירדן ומסוריה. ספרו של ברטל, המתבסס על דו"חות מודיעין ומקורות ערביים, מראה כי למעשה מלחמת סיני מהווה אסקלציה של פעולות התגמול. לאחר המלחמה, הרבו גורמים ישראליים רשמיים, כולל משה דיין עצמו, לציין כי אחת הסיבות המרכזיות שהניעה אותם לצאת למלחמת סיני היתה הרצון לשים סוף לפעולות הפדאיון.

המצב ערב המלחמה

תותחי החוף שהוצבו בראס נצרני וחסמו את מיצרי טיראן לשייט ישראלי - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל

מאז עליית משטר מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, לא בוצעו שינויים ביחסים החברתיים בתוך צבא מצרים, אף על פי שהמשטר החדש ראה בכך אחת ממטרותיו המוצהרות הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין הרוויח מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה במשטר המלוכני (ראו היסטוריה מודרנית של מצרים). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, כך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במהלך מלחמת העצמאות. בעיה נוספת הייתה העדר רמה טכנית לתפעול ולהבנת כלי הנשק שנרכשו על ידם מ-7 מדינות שונות. מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטיים ב-3 חזיתות שונות:

• הפעלת הפדאיון בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
• הזרמת כוחות רבים לחצי האי סיני, בניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
• ספק אם הייתה יכולה מצרים להתמודד מול התקפה בריטית-צרפתית, אך בכל זאת היא החזירה כוחות רבים מסיני (מספר עוצבות שריון) אל אזור התעלה כדי להדוף את ההתקפה המצופה.

מצב זה הקנה לישראל יתרון ברור, והוביל למסקנה כי יש ליישם פעולת מנע, בטרם תושלמנה הכנות הצבא המצרי במלואן. בצה"ל חלו שינויים רבים מאז המלחמה האחרונה: הוקם מערך המילואים, יחד עם אפשרות גיוס רכב וציוד מכני כבד מהמגזר האזרחי. הושלם תהליך של קליטת חימוש חדיש (לרבות טנקים), ומעל לכול - נתגבשה תורת לחימה ומטרה אחידה.

המטרות המוגדרות של המערכה כפי שהוטלו על צה"ל היו:

• חיסול קיני הפדאיון ברצועת עזה ועל גבול סיני.
• מניעת התקפה מצרית, לפחות לזמן קצר, על ידי הריסת המערך הלוגיסטי ושדות התעופה בסיני.
• פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.

מטרות אלו הושגו לבסוף. מטרות פוליטיות אחרות שיוחסו לישראל, כגון: הפלת משטרו של נאצר, כפיית הסכם שלום על מצרים ופתיחת תעלת סואץ - לא הושגו.

אספקת נשק מצרפת לישראל

ערך מורחב – מבצע יונה

ערב המבצע סיפקה צרפת נשק רב לישראל. ב-15 באוקטובר 1956 לא התאפק בן-גוריון מלהכריז על כך, בכאילו רמז שהובן לכל, כשקרא מעל בימת הכנסת את שירו של המשורר נתן אלתרמן, שבו תיאר את הפריקה הלילית של הנשק בנמל הקישון בה נכח:

	עוד יסופר לחרדה ולפלא איך ניצבו תולדות העם בין ים אילת וים תיכון על כברת ארץ ראשונה ואחרונה כמו על צוק ישראלי בים ערב, וקהל אויבים אשר אך תמול הכה ושב למאורתו עלי גחון שופע מחדש כלי-אש בל ידעם, נכון לזנוק בכל משטמותיו ומכונותיו. [...] אולי זה לילה שהיה, או לילה שיהיה, זה לילה שכיום אין תיאר לו אך בבוא עת- יקום גלוי. נקוב בתאריך, והוא אולי הסף אשר מעבר לו- המרחבים והשלום, ליל חול פשוט אשר עודו אלם אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הכרעה הכף. אולי זה לילה שהיה או ליל חלום, בחלומו-ברזל, ברזל חדש, נושא קנים מאורכים, רועם על שרשרות פלדים, מגיע מרחוק, עולה על חוף, ובעוד כולו דמיון, כבר הוא כולו ממש, ועם נגיעתו הראשונה באדמה הוא נהפך לכח יהודי.

בסיימו לקרוא את השיר הוסיף בן-גוריון ואמר: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל". ‏‏

ועידת סוור

בין 22 ל-23 באוקטובר 1956 כינסו הצרפתים מושב משולש וחשאי כדי לדון, יחד עם עמיתיהם, ביוזמה הצבאית נגד מצרים. המפגש נקבע בפרבר על-יד פאריס בשם סוור (Sevres). מישראל הגיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מלווה ברמטכ"ל, משה דיין, ראש אגף מבצעים, מאיר עמית, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הנציגים הבריטים היו שר החוץ סלווין לויד ותת-מזכיר המדינה הקבוע, הממונה על השירותים החשאיים, סר פטריק דין. בצד הצרפתי השתתפו ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ, כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורג'ס-מונורי והרמטכ"ל מוריס שאל.

בפני משתתפי הוועידה עמדו מספר מכשולים בדרך אל שיתוף הפעולה. העיקרי שבהם היה דרישת בן-גוריון לספק לישראל כיסוי אווירי של שתי המעצמות והשמדת חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע על ידי מקבילו - חיל האוויר הבריטי. ראש ממשלת ישראל חשש ממתקפה אווירית על ערי ישראל, בעוד צה"ל תוקף בתעלת סואץ. לכן הוא דרש לקבל התחייבות בכתב מראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, כי חיל האוויר המלכותי יפעל במטרה להרוס כליל את הכוח האווירי המצרי. הבריטים, כמובן, סירבו לחתום על כל מסמך אשר יקשור אותם ל"קנוניה" נגד מדינה אחרת, אך בסופו של דבר נכנעו. לאחר התפשרויות מצד כל המשתתפים בוועידה המשולשת הגיעו הצדדים להסכמה וחתמו על פרוטוקול הוועידה. בנוסף לכך, בסיכום הפגישה נרשמו ההתחייבויות של המעצמות כלפי ישראל, להלן העיקריות שבהן:

• ב-28 באוקטובר, ערב המבצע, תציב צרפת שלוש סיירות נגד-מטוסים ליד הערים תל אביב וחיפה, אליהן יתווספו שתי טייסות של מטוסי יירוט צרפתיים בבסיסי חיל האוויר הישראלי. הכוח הזה ישתתף באופן פעיל בהגנת שמי ישראל במשך ה-29 באוקטובר ובבוקר ה-30 באוקטובר.
• ב-29 באוקטובר, בשעות אחר-הצהריים המאוחרות יצנח כוח ישראלי בקרבת התעלה. זה יהיה האות לתחילת המבצע. בריטניה וצרפת תגשנה מיד אולטימטום של שתים עשרה שעות למצרים וישראל בתביעה לפינוי כל הכוחות הצבאיים מרצועה ברוחב של כעשרים קילומטר משני צדי תעלת סואץ, להבטחת שלום השיט. ישראל תקבל את האולטימטום ותהיה מוכנה לפנות את הכוח שהוצנח.
• בריטניה וצרפת תפתחנה במלחמה עם מצרים, עם שחר ה-30 באוקטובר, במידה והאחרונה תסרב לדרישתן, כפי שהוצגה בכתב האולטימטום. שתי המעצמות יתקפו תחילה את חיל האוויר המצרי במטרה להשמידו, ולאחר שיושג יעד זה, יוכלו הכוחות הצרפתים, שהגנו על שמי ישראל לעזוב במהלך אותו היום.
• שתי המעצמות מתחייבות, כי ההסדרים שלאחר המלחמה, ולא משנה מה תהיינה ההשלכות המדיניות של המלחמה, יבטיחו תנועה חופשית של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן ושרצועת עזה לא תוכל עוד לשמש בסיס לפעולות טרור בישראל.

מהלך המלחמה

פריצה לסיני

כיבוש סיני

הרמטכ"ל משה דיין סוקר מסדר של חטיבה 9 בשארם א-שייך עם סיום מלחמת סיני

אות המערכה שהוענק לחיילי צה"ל שהשתתפו במלחמת סיני

"דגל ישראל על הר סיני", שער דבר לילדים בתום המלחמה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

שלב הפתיחה (29-30 באוקטובר)

ב-29 באוקטובר הוצנח גדוד צנחנים בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, כ-70 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ ("מבצע מכבש"). עוד באותו היום, כבשה חטיבת חי"ר מוצנח 202 את כונתילה ואת ראס אל נקב, אשר ליד הגבול.

ב-30 באוקטובר הציגו צרפת ובריטניה את הדרישה ממצרים ומישראל, עליה סוכם מראש בוועידת סוור. בפנייה זו, נדרשו מצרים וישראל לפנות את כוחותיהן משני עברי תעלת סואץ למרחק של 10 מיל (כ-16 קילומטרים) מהתעלה.

בלילה שבין ה-30 באוקטובר וה-31 באוקטובר חברו גדודי הצנחנים שנעו באמצעות שריון וזחלמי"ם אל גדוד הצנחנים המוצנח.

שלב ההכרעה (31 באוקטובר - 1 בנובמבר)

בין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר כיתר צה"ל את הכוחות המצרים באום-כתף ואבו עגילה ופתח את הדרך לתעלה בציר הצפוני שלה. הצנחנים חדרו אל המיתלה ובקרב שהתפתח (קרב המיתלה) ספגו אבידות קשות מול כוח מצרי גדול.

ב-1 בנובמבר הצטרפו בריטניה וצרפת למלחמה ושיתקו את חיל האוויר של מצרים, שעד אז נאבק בשמי סיני עם חיל האוויר הישראלי.

שלב ניצול ההצלחה (2-5 בנובמבר)

ב-2 בנובמבר הורה הפיקוד המצרי על נסיגה מסיני אך רוב הכוחות פשוט ברחו משם (תצלומים של נעלי צבא נטושות, שהושארו במדבר על ידי חיילי הצבא המצרי שהעדיפו לנוס יחפים, שמו את המצרים ללעג). חיל הים וחיל האוויר לכדו את המשחתת "איברהים אל אוואל" שתקפה את חיפה.

צה"ל נעצר 16 ק"מ מהתעלה, בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים. בין ה-2 ל-3 בנובמבר טיהרו כוחות צה"ל את רצועת עזה. בין ה-2 בנובמבר ל-5 בנובמבר נעה חטיבת המילואים הממונעת (חטיבה 9) מראס אל-נקב אל עבר שארם א-שייח, וכבשה אותה. ב-2 בנובמבר הוצנח גדוד הנח"ל המוצנח עליו פיקד מוטה גור בא-טור שבדרום-מערב חצי האי סיני ויחד עם גדוד 890 הגיעו הצנחנים בדרך המערבית אל שארם א-שייח. חיל הים השתלט על האיים טיראן וסנפיר.

מסדר הניצחון של חטיבה 9

דוד בן-גוריון, שידע לבטא אופוריה, אך היה גם שקול וזהיר, נסחף באווירת הניצחון וכתב איגרת לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב אלוף משה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, שני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני. באיגרתו כתב בן-גוריון:

	הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית
– ‏דוד שחם, ישראל - 40 השנים, הוצאת עם עובד, 1991, עמ' 138‏

אבידות

• ישראל: 171 הרוגים, מאות פצועים וטייס אחד שמטוסו הופל והוא נשבה.
• מצרים (אומדן): אלפי הרוגים ופצועים, כ-5,500 שבויים וכמויות גדולות של כלי נשק, תחמושת, טנקים ושאר ציוד צבאי שנפל לידי צה"ל. לפי ההערכות במלחמה נהרגו בין 1,500 ל-3,000 חיילים מצריים.

עם סיום המלחמה

ברית המועצות, שהייתה בעלת בריתה של מצרים, התנגדה למהלך, ואיימה להתערב לצד מצרים. ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מבריטניה, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן. צרפת ובריטניה פינו את כוחותיהן עד לסוף שנת 1956.

ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי ועזה במרץ 1957, אך הודיע שכל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת. ארצות הברית, שכאמור דרשה מישראל לסגת מסיני, התחייבה בתמורה לנסיגה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במיצרי טיראן‏.

כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל וכן בשארם א-שייח. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לתנועה חופשית של כלי שייט ישראליים.

לפני פינוי סיני ביצעה ישראל 2 פעולות צבאיות משמעותיות להגברת ביטחונה בחזית הדרומית:

• "מבצע לקט": במהלכו נלקחו שלל כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד מכני הנדסי וציוד צבאי של המצרים. כל השלל הרב והחיוני פונה מהר ככל האפשר בחזרה לישראל, ושם עבר שיפוצים.
• "מבצע עמורה": במהלכו הרס חיל ההנדסה הישראלי את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני, על מנת למנוע את האפשרות של מתקפת פתע מהירה מתוך סיני ומתן זמן ביטחון לישראל להתכונן למתקפה מצרית עתידית.

היחס למלחמה בישראל

מבצע סיני התקבל בקונצנזוס בציבור הישראלי מימין ומשמאל, מתנועת החרות ועד מפ"ם, למעט השוליים השמאליים שעמדתם יוצגה בכנסת על ידי מק"י. מחוץ לכנסת היה אורי אבנרי היחיד שהביע ביקורת על חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת, הקולוניאליסטיות לדבריו, בשבועונו "העולם הזה", אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית של תמיכה במלחמה זו באמצעות שתי סדרות של כתבות, האחת - "האפוס של טיראן" - על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח', והשנייה - "נופלים ההולכים ראשונה" - על חללי צה"ל שנפלו בקרב.

ראו גם

• מבצע ירקון
• ישראל במלחמת סיני
• נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)

לקריאה נוספת

• משה דיין, יומן מערכת סיני, 1965.
• מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ - ישראל בדרך אל מלחמת סיני 1956-1955, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1997
• מרדכי בר-און, שערי עזה - מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל: 1957-1955, הוצאת עם עובד, 1992.
• שאול ברטל, "הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון, 1956-1949", ירושלים, הוצאת כרמל, 2009.
• חגי גולן ושאול שי (עורכים), ברעום המנועים : 50 שנה למלחמת סיני, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
• יוסף עבו עברון, ביום סגריר, הוצאת אותפז, 1969.
• יוסף עבו עברון , סואץ 56 במבט חדש, הוצאת מודן, 1986 .
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992.
• ברוך גלעד (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 11, ינואר-אוקטובר 1956, ירושלים, גנזך המדינה, תשס"ח (פרטים נוספים על הספר באתר גנזך המדינה).
• ננה שגיא (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 12, מלחמת סיני: המערכה המדינית, אוקטובר 1956-מארס 1957, ירושלים, גנזך המדינה, תשס"ט (פרטים נוספים על הספר באתר גנזך המדינה).

• Kennett Love, Suez: The Twice-Fought War, McGraw-Hall Book Company, 1969.
• John P. Glennon (ed.), Suez Crisis July 26 - December 31, 1956 (FRUS, XVI), Washington D.C., 1989, 1387 pp.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת סיני בוויקישיתוף

• מבצע קדש, באתר הכנסת
• מלחמת סיני, באנציקלופדיה ynet
• מבצע קדש, באתר עמלנט, מדינה בצמיחה - ישראל בשנים 1970-1948
• על הצנחנים במבצע קדש, באתר הצנחנים
• גליה גולן, ברית המועצות ומשבר סואץ-סיני, באתר עמלנט, מדינה בצמיחה - ישראל בשנים 1970-1948
• מבט לאחור והוילה בסאוור - שני פרקים מספרו של יוסף עברון "ביום סגריר", העוסק במבצע סיני מנקודת המבט שלאחר מלחמת ששת הימים, באתר עמלנט, מדינה בצמיחה - ישראל בשנים 1970-1948
• תום שגב, שיעור היסטוריה, קודם ניקח את קהיר, באתר הארץ, 20.2.2009
• תום שגב, הרשימות הסודיות של מזכיר הקבינט, באתר הארץ, 10.10.2008
• מוטי גולני, מלחמת סיני - 1956: היבטים צבאיים ומדיניים
• אלי אשד, "הקרב במעבר המיתלה" ו"גיבורי הספרות במבצע סיני", בבלוג של אשד באתר "רשימות"
• מבצע סיני, סרט על הגורמים למלחמה ומהלכיה העיקריים, מתוך אתר ארכיון שפילברג (באנגלית)
• רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים במבצע קדש, ב"אתר הגבורה"
• חמישים שנה למבצע קדש באתר ארכיון צה"ל
• נדב מן, חזרה למבצע קדש: "שינוי לטובה ביכולת צה"ל", באתר ynet‏, 25 בנובמבר 2011
• נדב מן, בחזרה לקדש: מות האלוף, שבויים ממצרים ומנזר, באתר ynet‏, 2 בדצמבר 2011