משה גרשוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה חופשיתאין תמונה חופשית

משה גרשוני (נולד ב-1936) הוא אמן ישראלי.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעורים

גרשוני נולד בשנת 1936 למשפחה של חקלאים. אביו נהרג בתאונת דרכים בהיותו בן 19 וגרשוני נדרש למלא את מקומו במטעים. בשנת 1960 החל בלימודי ערב ב"מכון אבני" בתל אביב, אליהם הגיע לאחר יום עבודה במטעים. בשנים בהן למד גרשוני באבני שלטה במוסד ובעולם האמנות הישראלי ההגמוניה של תנועת "אופקים חדשים". גרשוני סיים את לימודיו בשנת 1964.

[עריכה] תקופת האמנות המושגית

"הרוח חפצה אבל הבשר רפה (תיקון)" (2008), שיחזור מיצב שהוצג בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 1969, בתערוכת "לידת העכשיו" במוזיאון אשדוד לאמנות.
"יד ענוגה" (1975 / 2003), שיחזור המיצב בגלריית "המדרשה", תל אביב-יפו.

את דרכו האמנותית החל גרשוני כפסל מושגי ומינימליסט. את תערוכת היחיד הראשונה שלו הוא הציג בשנת 1969 במוזיאון ישראל. על הקירות נתלו ציורים מופשטים וגאומטריים בצבע צהוב-ירוק ובחלל התערוכה עצמו פוזרו אובייקטים עשויים חומרים רכים בהשפעתו של אמן הפופ ארט קלאס אולדנבורג[1]. בשנת 1970 הציג גרשוני מיצב פיסולי גדול במסגרת "תערוכת הסתיו" הקבוצתית בביתן הלנה רובינשטיין. העבודה, שנקראה "אבובים"[2], הציגה שורות של 64 פנימיות של צמיגי מכוניות שסודרו בערימות ויצרו גריד (רשת) בסגנון האמנות המינימליסטית בת התקופה[3].

התייחסות נוספת של גרשוני אל הגריד נעשתה בעבודה "קוביות מרגרינה על נייר" (1970). העבודה, שהייתה בעצם תיעוד של "פעולה" אמנותית ובה קוביות המרגרינה "נמסות" אל תוך הנייר, חידדה את עיסוקו של גרשוני לא בביסוסו של גריד מודרניסטי, כי אם בפירוקו אל מול הגוף האנושי. חיזוק לנטייה זו ניתן למצוא גם בשני קטעי וידאו שיצר גרשוני עבור תוכנית טלוויזיה שהכין ז'ק קתמור בטלוויזיה הישראלית. בקטע הווידאו "זחילה" (1970, 32 שניות, שחור-לבן) ביצע גרשוני פעולות של סימון באמצעות הגוף. הוא צולם כשהוא זוחל על דיונה, לבוש מדים צבאיים. הפרֵיים (היחידה הבסיסית של סרט הקולנוע) הורכב משני קטעי זחילות (שוֹ‏טים) לכיוונים מנוגדים ששולבו, זה מעל זה, לכדי קטע וידאו אחד כך שנוצר מעין סימן בצורת האות X. פעולה זו נותחה על ידי אילנה טננבאום כביטול ו"איוּ‏ן" של הפעולות, תוך התייחסות אירונית בהקשר הצבאי-ישראלי[4]. עבודה נוספת, שהוצגה בתוכנית, כללה פעולה ארס פואטית של כיסוי או אטימה של מסך הטלוויזיה "מבפנים" בצבע שחור.

סדרת עבודות מרכזית, גם היא משנת 1970, היא סדרת רישומים על נייר הנושאים שמות כגון "הנייר נראה לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור" (1970). בעבודות הדגיש גרשוני את קצות הנייר על ידי קריעתו או על ידי השחרתו. פעולות אלו נועדו על פי גרשוני "להוכיח שלנייר יש עובי, שהוא תלת-ממדי"[5]. בהצבעה על הפנים השחור ניסה גרשוני לסמן את מה "שמעבר", כלומר את הטרנסצנדנטי, תוך שהוא מלכלך אותו כמה שיותר. אולם הנייר נשאר אטום ובלתי נגיש לכל הבנה.

בעקבות הפסל יצחק דנציגר, ששימש כמעין אב רוחני לאמנים צעירים רבים בשנות השבעים של המאה ה-20, השתתף גרשוני בכמה מיצגים, שכונו באותה תקופה 'פעולות'. "היינו נעריו של דנציגר, אפשר לומר", סיפר גרשוני, "בתחילת שנות השבעים, בתקופה שהוא עבד על מחצבת נשר ועשה את כל הנסיונות שלו... זו הייתה התקופה שהוא תלה את החיטה במוזיאון, כל הכיוון הנסיוני הזה שהיה ברוח אחת עם הדברים שאנחנו חיפשנו"[6]. את הפעולות האלו, שנשאו אופי פוליטי וחברתי, פיתח גרשוני במעין קבוצה שעבדה באזור חדרה ובה היו שותפים מיכה אולמן, אביטל גבע ויחזקאל ירדני. הקבוצה הקפידה על פגישות סדירות עם דנציגר בחיפה ובתל אביב והשתתפה במיני-סיורים שארגן.

בקבוצה של פעולות שביצעו חברי הקבוצה ושנקראו "מצר-מסר" (1972), יצר גרשוני תצלומי נוף בקיבוץ מצר, כינס אספת קיבוץ ובה "חילק" את אדמות הקיבוץ לחברים. אולמן ביצע פעולה של החלפת אדמות בין הכפר הערבי מסר לבין הקיבוץ השכן לו, גבע מיין ספרים שנשלחו למיחזור במפעל אמניר והקים ספרייה מאולתרת. הממד החברתי בפעולות אלו הדגיש את תהליכי העבודה של האמנות כאלמנט לקידום חברתי. "אז דיברתי על זה שאני לא צריך סטודיו כי אני מייצר מוצרים"[6].

בשנת 1978 הציג גרשוני בתערוכה קבוצתית גדולה בשם "אמן-חברה-אמן" שהתקיימה במוזיאון תל אביב. עבודתו "יד ענוגה" (1975) כללה כתבה הלקוחה מהעיתון שתיארה התעללות שעבר רופא ערבי בידי חיילי צה"ל. במקביל השמיע ברמקול מעל גג המוזיאון כמואזין הקלטה של קולו כשהוא שר את השיר 'יד ענוגה' של זלמן שניאור. בקטלוג התערוכה סיפק גרשוני הסבר כפול פנים - פוליטי ורגשי כאחד לעבודה: "אם אני אגיד שהשיר הוא מלפני 50 שנה ומקורו בתקופות של התיישבות מסוימת בארץ, וציונות מסוימת, האם זה אומר משהו? לשיר יש משמעות רגשית בשבילי. המנגינה היא בעלת מוטיבים מזרחיים. אני שר אותה כמו שאני זוכר שאילקה רווה היה שר את השיר במועדוני לילה ביפו, והוא שר כמו שהיו שרים פעם, בזמן ההתלהבות המזרחית, כשעדיין ניסו להיות מושפעים מהמזרח. בפס קול שמופיע כאן אני כאילו יושב ולומד לעצמי איך אני צריך לשיר יד ענוגה נכון"[7].

בשנת 1979 הציג גרשוני את הכתובת "מי ציוני ומי לא", על קירות הגלריה "ג'ולי מ." בתל אביב. בתערוכה נכתבו אותיות גדולות בגירי פסטל ('פנדה') ורודים אשר יצרו את הטקסט. מיצב נוסף הוצג ב-1980 בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה.

[עריכה] שנות ה-80

"איזה חייל נהדר" (1982), אוסף בנו כלב

בשנת 1980 הציג גרשוני מיצב גדול במוזיאון תל אביב לאמנות שכונה "בדם ליבי". המיצב כלל 150 צלחות חרסינה לבנות שהוכתמו בכתמי צבע אדומים. גרשוני המשיך את הכיוון האמנותי הזה במיצב שנקרא "אטימה אדומה: תיאטרון" והוצג בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה. בשנה זו, ביצע גרשוני פעולות של איטום סדקים בחלל הביתן בצבע אדום עז והוסיף פריטים הקשורים אל הביוגרפיה שלו. פעולת האטימה בעבודה התפרשה, בעיני גרשוני, כסימן וכנוכחות מהדהדת של עול אשר אינה יכולה להיעלם[8]. בדיעבד אף הציג גרשוני את העבודה "כמו סצנה של רצח"[5]. אמנון ברזל, אוצר התערוכה, תיאר את העבודה כתיאור טרנסצנדנטי המנגיד בין פעולת הטבע לבין פעולת האדם. אולם, ציטוט של דברי גרשוני על העבודה יכול להאיר אותה כזעקה אירונית אל מול עוולות העולם: "אני מכנה את הפרויקט שלי בשם תיאטרון", כתב גרשוני, "משום שהספק שיצירת אמנות, או צבע אדום, מסוגלים להעיד על החיים עצמם או להגיב עליהם במידה מספקת [...] הצעקה של היחיד היא הצידוק היחיד לחברה, ויצירות אמנות הן ההצדקה היחידה לקיום בתוך אי-הצדק והמלחמות"[9].

העבודה הציגה מגוון של דימויים חדשים וכן התפתחות איקונוגרפית בולטת, אך הייתה חסרה את האופי המינימליסטי של יצירתו עד כה.

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-20 חווה גרשוני משבר זהות אישי. הוא גילה את זהותו ההומוסקסואלית ועבר מיצירה קונספטואלית אל ציור חומרי. בציוריו הופיעו דימויים של פרחים, דמויות חיילים, דימויי גוף וטקסט מן התנ"ך, הברית החדשה ומקורות רבים נוספים והיו מצוירים בשכבת אימפסטו עבה, לעתים תוך שימוש באצבעות למריחת הצבע. פיתוחו של סגנון זה הושפע מסגנון ה"ציור הרע" (Bad paintinga) שהתפתח באמנות האירופית והאמריקנית בשנים אלו.

תערוכה מרכזית ראשונה של ציורים אלו התקיימה בגלריה גבעון בתל אביב ונקראה "היי, חייל". עבודותיו מאותה עת כגון "חייל! חייל!" (1981) או "תשיר, חייל" (1981) הציגו סממנים של ביטוי והתנגדות הומואירוטיים ביחס לציונות ולמפעל הציוני. בדמויות החיילים שבציוריו הודגשו הסממנים המיניים כגון שפתיים מודגשות. ציורים רבים הכילו כתובות ובהן פנייה ישירה אל החייל.

"הנני" (1988)

קבוצה של עבודות הכילה דימויים מתוך יצירות אמנות איקוניות. בציור ללא כותרת משנת 1980, לדוגמה, צייר גרשוני על גבי רפרודוקציה של הציור "דיוקן ברנרד פון ריסן" (Porträt des Bernhart van Resten, 1521) מאת אלברכט דירר. גרשוני כסה את פניו בצבע שקוף כחול, כמעין רעלה, וצייר על דש בגדו השחור מגן דוד ששוליו מוכתמים בצבע אדום. איתמר לוי תיאר את פעולת הציור הזו של גרשוני כבדיקת היחס שלו אל הציור: "בטיפולו של גרשוני הציור הופך ללכלוך, הלכלוך הוא איפור, האיפור הוא איפור בדם. בטיפולו של גרשוני הציור הופך לזירה של מתקפה זועמת על הציור. ואולם במקביל הגבר הופך לאישה מפורכסת, למושא תשוקה, אולי תשוקה אסורה..."[10].

בסוף שנות השמונים חזר גרשוני ויצר עבודות העושות שימוש בכלי חרסינה ישנים. עבודות אלו, כ"הנני" (1988), "צדק לפניו יהלך" (1988) או "ואיפה כל היהודים?" (1988) הכילו דימויים טקסטואליים השואבים מן המקורות היהודיים. גרשוני עימת אותם עם דימויים גראפיים כגון כוכבים או מגני דוד, צלבי קרס וטביעות אצבעות.

[עריכה] שנות התשעים

"זרים" (1990)

בחודש מאי 1996 הציג גרשוני תערוכה משותפת עם רפי לביא בגלריה גבעון בתל אביב. התצוגה נתפסה כאחת מן התערוכות החשובות של אותן זמן לא רק בשל בהצגת גוף עבודות של שני אמנים קאנונים של האמנות הישראלית, או כפי שהוגדרו "מאייסטרים מקומיים, בני 60", אלה בקשר שלה אל החברה הישראלית[11]. עבודותיו של גרשוני בתערוכה כללו דימויים של כתמי צבע גדולים וכהים, מעין "עיניים" עשויות אימפסטו עבה. שמן של העבודות - "אל מלא רחמים", הלקוח מתוך תפילת ה"קדיש", אף נכתב על גבי בד הציור באקספרסיביות. החיבור של ציורים אלו עם עבודותיו של לביא, אשר הכילו לראשונה ביצירותיו איזכור קונקרטי של כתמי צבע אדום ו"יריות" ציוריות, התפרשו כתגובה על רצח יצחק רבין, על אף שעבודותיו של גרשוני נוצרו עוד לפני הרצח.

בשנת 1997, בעקבות אשפוזו לניתוח, יצר גרשוני רישומים רבים אותם כינה "עין חרוד", שם המאזכר אטימולוגית את המילה "חרדה". הרישומים המשיכו את עיסוקו של גרשוני בסוג של הפשטה של צורה עגולה, מוטיב שהופיע כבר ביצירות כגון "זרים" (1990) או קבוצת עבודות מופשטות משנת 1994. בראיון לקראת הצגת הרישומים בתערוכה בשנת 2003 במשכן לאמנות על שם חיים אתר פירש גרשוני את שם היצירות ומשמעותן: "קראתי לתערוכה 'עין חרוד'. זה נראה לי מתאים מהבחינה האמנותית, כי רישומי הנופים האלה, מין קו אופק ועיגול מעליו, הם נורא אבסטרקטיים, ודווקא השם הזה נותן להם קונקרטיות ומקום. עין חרוד זה עין החרדה, עין הסערה. נראה לי שהסדרה נעשתה מהבדידות הכי גדולה או מתוך המסע הבדידותי הכי גדול שעשיתי"[12].

בשנת 1999 הוזמן גרשוני לאצור תערוכה מאוספי מוזיאון ישראל. לאחר שהסתיימה אצירת התערוכה ניסו אוצרי המוזיאון לבטל את התערוכה משום צילומי עירום של גרשוני ושל זוהר קניאל, אמן ובן זוגו של גרשוני באותה עת, שנתלו בתערוכה. טענה נוספת הייתה כי התערוכה עושה שימוש מועט באוספי המוזיאון. לאחר שהמוזיאון לא הצליח לבטל את תערוכתו של גרשוני, בעקבות צו מניעה שהגיש גרשוני, נתלתה בפתח התערוכה מודעה לפיה "התערוכה כוללת אמירה אישית של האמן ואינה מבטאת את עמדת המוזיאון"[13].

במקביל, הוזמן גרשוני להציג עבודות בתערוכת הביאנאלה הישראלית "ארטפוקוס", שהתקיימה באצטדיון טדי בירושלים. התערוכה נקראה "פיידרוס", כשם הדיאלוג האפלטוני "פיידרוס" הדן במשמעות האהבה ובמבנה הנפש. בתערוכה הציג גרשוני צילומים שצילם במשותף עם קניאל. הצילומים הציגו סצנות של אינטימיות זוגית בחדר אמבטיה ביתי והזוג השתקף מבעד למראות החדר.

עבודות של גרשוני בתערוכה בגלריה העירונית כפר סבא, 2008

בשנת 2003 התבשר גרשוני על הכוונה להעניק לו את פרס ישראל על עבודתו בתחום הציור. גרשוני הודיע כי הוא מסרב ללחוץ את ידו של רה"מ אריאל שרון ושל שרת החינוך לימור לבנת והודיע כי אינו מתכוון לקחת חלק בטקס הענקת הפרסים. "אני מאוד שמח לקבל את הפרס", הודיע גרשוני, "אבל מאוד עצוב לקבל אותו בתנאים הפוליטיים והתרבותיים שקיימים עכשיו בישראל". מאוחר יותר הוסיף כי "זה לא הזמן לטקסים וחגיגות"[14]. במקביל לדיון סוער באמצעי התקשורת הישראלים עתר גרשוני לבג"ץ וביקש לקבל את הפרס גם ללא השתתפות בטקס, אך הפרס נשלל ממנו.

החל מסוף שנות התשעים החל גרשוני ליצור קבוצה גדולה של ציורים מופשטים-למראה, שהיו עשויים בשכבות אימפסטו עבות של צבעי שמן ומדיום (חומר המשמש בדרך כלל לעיבוי צבעים). היצירות שמראיתן היא כשל "שדות צבע" בנוסח "אסכולת ניו יורק", ניסו, כדברי גרשוני, להוות "מסך שקוף של צללים שבאים מהמקום השחור"[15]. בכך ביקש גרשוני להתבונן ולהביא אל המודעות אל האופן שבו הציור יוצר אשליה אמנותית. בתערוכה שהציג ב"גלריה גבעון" אף כיוון אל הציורים גופי תאורה כך שיצרו מוקדים שונים של אור על פני מצע הציור.

[עריכה] יצירתו של משה גרשוני

ליצירתו הרבגונית של גרשוני הייתה השפעה רבה באמנות הישראלית. האופן שבו נכרכה הביוגרפיה שלו בעבודות מהווה עדיין את הדוגמה הבולטת להשפעות האנטי-מודרניסטיות החל משנות השבעים של המאה ה-20 בפן זה.

בשנות השבעים יצר גרשוני אמנות מינימליסטית, המתכתבת עם השפעות אמריקניות. אולם, עבודותיו שילבו לצד הממד הצורני הקשוח פן נוסף אשר היה עסוק בחומריות של חומרי היצירה האמנותיים. בעבודותיו משנים אלו בולטת החתירה תחת הגריד המודרניסטי תוך הדגשת אופן בדיקה עצמי וגופני וכן אימוץ של טכניקות אמנותיות חדשות כגון מיצבים, מיצגים ועבודות סביבתיות.

"הרבה עבודות שעשיתי בשנות השבעים היו קשורות לעניינים שלנו עם אירופה" העיר גרשוני על עבודתו משנים אלו, "זו בעצם המולדת שלנו, מפני שאין לנו בארץ היסטוריה של אמנות משלנו [...] ומצד שני ישנו כל העניין הציוני... אנחנו רוצים להיות חלק מהמזרח, לא רוצים להיות חלק מהדקדנס האירופי"[16]. במאמרה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" (1986) תיארה שרה ברייטברג-סמל את עבודתו של גרשוני כמנהלת דיאלוג מורכב ו"כפול פנים" עם אירופה ותרבותה. מן הצד האחד ספוגה יצירתו של גרשוני בסממניה של אותה תרבות עימה הוא מנהל "חשבון דמים בשם העם היהודי"[17].

[עריכה] תערוכות נבחרות

[עריכה] פרסים

  • 1969 פרס ע"ש איקה בראון, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1982 פרס סנדברד, לאמן ישראלי, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1988 פרס משרד החינוך והתרבות לפיסול וציור.
  • 1989 פרס קולב, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
  • 2003 פרס ישראל, נשלל ממנו בעקבות סירובו להשתתף בטקס.
  • 2003 פרס "יקיר הקהילה" על תרומתו לתרבות מטעם אגודת הלהט"ב.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ ראו: עפרת, גדעון, "גרשוני באפור", סטודיו, גיליון מס' 40, ינואר 1993, עמ' 22
  2. ^ במאמר של גדעון עפרת היא מכונה "4X4". ראו: עפרת, גדעון, "גרשוני באפור", סטודיו, גיליון מס' 40, ינואר 1993, עמ' 22
  3. ^ ראו: גינתון, אלן, "העיניים של המדינה": אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1998, עמ' 50-52
  4. ^ טננבאום, אילנה, "ההקשר הישראלי: בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי", וידאו Zero, כתוב בגוף, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, 2006, 51
  5. ^ 5.0 5.1 גרשוני, משה, "שתי פגישות עם משה גרשוני", סטודיו, גיליון מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 63
  6. ^ 6.0 6.1 גרשוני, משה, "דנציגר בעיני משה גרשוני", סטודיו, גיליון מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 19
  7. ^ סגולי, אירית, "האדום שלי הוא דמך היקר", סטודיו, גיליון מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 38-39
  8. ^ טלמור, יאיר, "התרבות שועטת קדימה, ואנחנו איתה", אתר gogay
  9. ^ גרשוני, משה, בתוך: ברזל, אמנון (אוצר), ישראל / הביינאלה של ונציה 1980, משרד החינוך והתרבות, 1980
  10. ^ ראו: לוי, איתמר, משה גרשוני, עבודות 1987-1990, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1990, ללא מספרי עמודים. לצפייה בציור של דירר בויקישיתוף לחצו כאן
  11. ^ בריטברג-סמל, שרה, "תיק גרשוני", סטודיו, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 24
  12. ^ סלעי, אורי, ראיון עם משה גרשוני7, ידיעות אחרונות, "7 ימים", מוסף כ"ג בניסן תשס"ג, 25.4.03. ראו: עין-חרוד / משה גרשוני באתר המשכן לאמנות
  13. ^ ראו: בריטברג-סמל, שרה, "ככה יעשה לאיש שהמוזיאון חפץ ביקרו", סטודיו, מס' 103, יוני 1999, עמ' 6-7
  14. ^ ראו: גילרמן, דנה "משה גרשוני יחרים את טקס פרס ישראל", וואלה!
  15. ^ גילרמן, דנה, "אני פועל בבית חרושת", אתר הארץ
  16. ^ גרשוני, משה, שתי פגישות עם משה גרשוני, סטודיו, מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996, עמ' 66
  17. ^ בריטברג-סמל, שרה, דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986; וגם בתוך: המדרשה, עלון מס' 2, 1999, עמ' 278
  18. ^ ‏על התערוכה "אני הולך והוא לא ישוב אלי"‏

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%94_%D7%92%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%99
כלים אישיים