פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הגהה, חלוקה לפסקאות, ויקיזציה.

תבנית:מלחין פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (רוסית: Пётр Ильич Чайковский, ‏האזנה^ⓘ‏^?‏)‏ (7 במאי 1840 - 6 בנובמבר 1893) מגדולי המלחינים של רוסיה.

ילדות

צ'ייקובסקי נולד ב־7 במאי 1840 בכפר שליד מפעל הברזל "קמסקו-ווטקינסקי" במחוז ויאטקה של האימפריה הרוסית (כיום העיירה ווטקינסק באודמורטיה). משפחתו השתייכה למעמד הבינוני. אביו איליה היה מהנדס מכרות; אמו אלכסנדרה אסייר הייתה ממוצא צרפתי. אחיו הצעיר מודסט איליץ' צ'ייקובסקי היה מחזאי ידוע.

בבית המשפחה היה פסנתר ואורכסטריון - כלי נגינה אוטומטי שהשמיע יצירות מוזיקליות על־פי תוכנית שהוזנה בכרטיס מנוקב. צ'ייקובסקי נהנה להאזין ליצירות של המלחינים מוצרט, רוסיני, בליני, ודוניצטי במכונה זו. בעקבות זאת ניסה ללמוד באופן עצמאי לנגן בפסנתר. כבר בגיל 4, באוקטובר של שנת 1844, חיבר, בעזרת אחותו, יצירה לכבוד נסיעת אמו לסנקט פטרבורג.

אמו הביאה מסנקט פטרבורג אומנת גרמניה בשם פאני דירבאך (Fanny Dürbach), שלימדה את ילדי המשפחה צרפתית וגרמנית. פיוטר הקטן הצטיין בלימודיו, האפיל על אחיו הגדולים וכבר בגיל 6 ידע לקרוא היטב בשתי השפות הזרות. דירבאך חיבבה את פיוטר, בין היתר בזכות אופיו העדין; היא תיארה אותו כ"ילד של זכוכית", רגיש למצוקות הקטנות ביותר.

בגיל 5 החל צ'ייקובסקי ללמוד לנגן בפסנתר עם מורה מקומית בשם מריה פאלצ'יקובה (Мария Пальчикова).

בשנים 1850-1858 למד ב"בית הספר למשפטים של הצאר" בסנקט פטרבורג, אחד מבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ביותר באימפריה הרוסית. הוא התחבב על המורים והתלמידים בזכות מזגו הנוח וסיים את הלימודים שלישי בכיתתו.

תחילת הקריירה המוזיקלית

בשנת 1854 מתה אמו של צ'ייקובסקי מכולרה והאובדן הכאיב לצ'ייקובסקי מאוד. כחודש לאחר מכן החל לעסוק במוזיקה. הוא לקח שיעורי שירה אצל גבריאיל לומקין (Гавриил Ломакин) ומילי באלאקירב, שייסדו מאוחר יותר את בית הספר החופשי למוזיקה. בתמיכת אביו לקח צ'ייקובסקי שיעורי פסנתר עם מורה מנירנברג בשם רודולף קינדינגר (Rudolph Kündinger). קינדינגר הודה כי לצ'ייקובסקי יש כישרון נגינה מסוים, אך לדעתו לא היה לו עתיד בתור מלחין או מבצע בולט, ובעקבות זאת העדיף אביו לכוון את הבן לקריירה במשפטים.

עם סיום הלימודים החל צ'ייקובסקי לעבוד במשרד המשפטים הרוסי בתור עוזר זוטר. הוא לא הצטיין בעבודה, אולם התשוקה למוזיקה הניעה אותו בגיל 23 להתפטר מעבודתו ולהתחיל את לימודיו בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. בהדרכתו של המלחין אנטון רובינשטיין למד הלחנה והפך במהרה לאחד מתלמידיו המצטיינים, אם כי צ'ייקובסקי לא העריך ביותר את רובינשטיין. באחת משנות לימודיו היה אמור צ'ייקובסקי להגיש עבודת סיום, יצירה לתזמורת. צ'ייקובסקי כתב את הפתיחה "הסערה" למחזה מאת אוסטרובסקי, אך לא הגיש את היצירה ישירות לרובינשטיין, משום שהוסיף ליצירה כלים שהיו בזויים בעיני המורה, כגון: קרן אנגלית, נבל ועוד. אנטון רובינשטיין היה שמרן בדעותיו, וזאת ניתן לראות ביצירותיו המבוססות על המבנים הקלאסיים. יתרה מזאת, הוא ביסס את תזמור יצירותיו על מבנה התזמורת הבטהובנית אשר זה זמן כבר התפתחה והתרחבה. צ'ייקובסקי, שחשש מתגובתו של רובינשטיין, שלח אליו את היצירה עם אחד התלמידים שלמדו אתו.

הפתיחה "הסערה" במי מינור אופוס 76 למחזה מאת אוסטרובסקי. עוד בעודו סטודנט בקונסרבטוריון בשנת 1864, צ'ייקובסקי נמשך אחרי הדרמה הרליסטית "הסערה" מאת אוסטרובסקי. בתחילה חשב צ'ייקובסקי לעבד את הדרמה ללברטו כדי לכתוב אופרה, אך הוא נמלך בדעתו והחליט שהפורמט של פתיחה סימפונית יותר יתאים. מה גם שצ'ייקובסקי עצמו חשב שזה יכול להיות תרגיל יוצא מהכלל בחופשת הקיץ, לאחר שמנהל הקונסרבטוריון הטיל עליו לכתוב יצירה תזמורתית. הדרמה המתארת את החיים קשיי היום של קטיה קאבאנובה עם בעל חלש אופי ואל מול אימו השתלטנית, הרעידו מיתר בלבו של המלחין. הפריטיטורה עברה שינויים רבים עד שקיבלה את המבנה אשר מופיע היום בדפוס. צ'ייקובסקי כתב יצירה זו במבנה הסונטה אשר מאפשר לו להציג את הנושאים והאירועים אותם הוא מתאר מתוך דרמה טראגית זו. לאחד הפתיחה המבשרת על בוא הסערה, הנושא הראשון אותו מציג צ'ייקובסקי הוא קטיה הבוכיה אל מול הסערה האימתנית. החלק לאחריו הוא רגע קצר של אושר ושמחה בחייה של קטיה. הסערה פעם נוספת ולסיום ההתאבדות של קטיה. הפיתוח של הנושאים איננו כה הדוק ומראה הוא על חוסר הנסיון של צ'ייקובסקי. יחד עם זאת, על אף שהיצירה איננה מאוחדת ואחידה מבחינת המבנה והתוכן, התיזמור מלא דימיון ועשיר בהמצאות, ישנן פסקאות מוסיקליות ומלודיות אשר מתארות במדוייק את הלך הרוח של הנפשות הפועלות ואת רגשותייהם. ביצירה זו צ'ייקובסקי מגלה את יכולויותיו, ליצור בצלילים תחושות ורגשות אשר נוגעים הם ישר בלבותיהם של המאזינים. היצירה לא פורסמה בימי חיו של צ'ייקובסקי אלא רק לאחר מותו ולכן מספר האופוס הגבוה.

מתחילת דרכו הייתה לצ'ייקובסקי שפה תזמורתית משלו. הייתה לו הבנה מעמיקה בגוני הקולות התזמורתיים. צ'ייקובסקי היה מתזמר מעולה. אפשר אמנם לטעון שהוא לא ידע לעתים לשים גבול לפרץ רגשותיו. יחד עם זאת, התזמורת אצל צ'ייקובסקי מצלצלת בגוונים מבריקים. היכולת לשמוע את גוני הכלים ולהרכיבם יחדיו, הייתה הכישרון הבולט של צ'ייקובסקי.

עם סיום לימודיו בשנת 1865 עבר צ'ייקובסקי לעבוד כמוֹרה בקונסרבטוריון החדש שהקים הפסנתרן ניקולאי רובינשטיין (אחיו של אנטון) במוסקבה, שם הלחין את יצירותיו הרציניות הראשונות, כמו הסימפוניה הראשונה "חלומות של חורף", ואת האופרה הראשונה שלו "וויוודה". את הסימפוניה הראשונה שלו שהיא גם היצירה הראשונה לתזמורת בפורמט גדול ונרחב, התחיל צ'ייקובסקי לכתוב במרץ 1866. צ'ייקובסקי דחף את עצמו לקצה גבול היכולת שלו בכתיבת סימפוניה זו, בעיקר בשל היותו יושב בשעות ליל וכותב. המחיר היה כבד. לאחר שביוני אותה השנה, צ'ייקובסקי התחיל לתזמר את היצירה הוא התמוטט רגשית וסבל מהתמוטטות עצבים קשה. לאורך כתיבת יצירה זו חווה צ'ייקובסקי פחדים שמא ימות ולא ייספיק לסיים אותה. הדרישות לשלמות אותן הציב אל מול פניו, גבו את מחירן. לאחר שהתאושש וסיים את הסימפוניה, הגיש אותה לבדיקה והמלצות לאנטון רובינשטיין. רובינשטיין לא אישר את היצירה ודרש שינויים נרחבים. צ'ייקובסקי ישב ללא דיחוי אל המלאכה ושינה בהתאם להמלצות. בביצוע הבכורה של הסימפוניה בסנקט פטרסבורג בוצעו רק הפרק השני והשלישי. המנצח ניקולאי רובינשטיין לא הסכים עם הסימפוניה ובעיקר לא עם הפרק הראשון והאחרון. אמנם סימפוניה זו נושאת כותרת "חלומות של חורף" אך היא לא סימפוניה פרוגרמטית. צ'ייקובסקי ביטא הלך רוח ותחושות אשר הובילו לכתיבת הנושאים והכותרת. על אף המלעיזים כי צ'ייקובסקי בכתיבתו היה יותר מדי "מערבי" או "גרמני", הפרק הראשון מבוסס על שתי מנגינות עם רוסיות. גם לפרק השני כתב צ'ייקובסקי מנגינה בסגנון מוזיקה רוסית עממית. הפרק השלישי "סקרצו" מבוסס על סונאטה בדו דיאז מינור לפסנתר, אשר נכתבה שנה לפני כן. העדות להשפעת מנדלסון ושומן ניכרת בפרק זה. יחד עם זאת, החלק המרכזי, הכתוב בקצב הואלס, אופייני לצ'ייקובסקי ומבשר את בוא הואלסים, שכתב בבאלטים ובאופרות שלו. את הפרק האחרון של הסימפוניה מבסס צ'ייקובסקי על שיר עם רוסי ידוע באותם ימים, "פריחת הפרחים". כבר ביצירה זו ניתן לראות, שיכולת התיזמור של צ'ייקובסקי התפתחה והבשילה לחלוטין, על אף גילו הצעיר.

בשנת 1868 כתב צ'ייקובסקי פואמה סימפונית. הפואמה הסימפונית "גורל" בדו מינור אופוס 77. פואמה סימפונית על נושא אשר רדף אותו כל חיו "הגורל". הוא קרא ליצירה בפשטות "גורל" ולא נתן הסברים כל שהם מדוע הוא כתב את היצירה ומה הניע אותו לכתוב את היצירה. לקראת ביצוע הבכורה של היצירה תחת שרביטו של המנצח ניקולאי רובינשטיין, חשש המנצח שהמאזינים לא יוכלו להתחבר ליצירה אך ורק בשל השם ומשאין תיאור המתאר את הלך הרוח והרגשות ביצירה. צ'ייקובסקי נעתר לניקולאי רובינשטיין ושירבט כמה מילים לעת מוצא בדף הראשון של הפרטיטורה, אשר בינן ובין היצירה אין כל קשר: "היצירה מתארת את לידתו, חיו ומותו של בן אדם אשר כל חיו היה עבד". "גורל" הינה יצירה אורגינלית מפרי עטו של המלחין. זהו נסיון ראשון של צ'ייקובסקי לחרוג מהמקובל וליצור מבנה עצמאי ליצירה פרי עטו ולהתרחק ככל האפשר ממבנה הסונטה המקובל. מכיוון שצ'ייקובסקי כבר לא היה תלמיד בקונסרבטוריון כתב הוא יצירה זו לתזמורת גדולה מאד לאותם הימים ללא החשש מה יאמר מנהל הקונסרבטוריון. הוסיף הוא נבל, קרן אנגלית, חצוצרה שלישית, תוף גדול, מצלתיים, טאם טאם, משולש ותפקיד לפיקולו. כבר ביצירה זו ניתן לשמוע את התיזמור של צ'ייקובסקי במלוא עצמתו ובגרותו, את שפתו המיוחדת בהצגת הנושאים ויחד עם זאת מלודיות אשר חודרות את הלב. ועל אף זאת, חוש המידה של צ'ייקובסקי בדרך כלל לא עמד לצידו וגם ביצירה זו ניתן לשמוע הכיצד היצירה לעיתים בומבסטית בשל תיזמור מסיבי ביותר. צ'ייקובסקי הקדיש את היצירה למלחין באלאקירב אשר לא היה מרוצה מהתוצר הסופי של היצירה. צ'ייקובסקי בתחילה אמר שזו היצירה הטובה ביותר שהוא כתב עד כה. אלא לאחר שקיבל הוא במכתב את הביקורת של באלאקירב על היצירה, הוא החליט שמן הצדק עם באלאקירב והחליט להשמיד את הפרטיטורה כאשר הוא מבטיח לעצמו שיום אחד הוא ישב לכתוב משהוא טוב יותר מזה. ואכן כך עשה הוא, הפרטיטורה הושמדה. לרוע מזלו של צ'ייקובסקי מכיוון שיצירה זו בוצעה בביצוע בכורה, אשר לא נחל הצלחה רבה, הוא לא השמיד את התכלילים של כל כלי וכלי ולכן ניתן היה ליצור פרטיטורה מלאה מתוך תכלילים אלו. יצירה זו פורסמה לאחר מותו של צ'ייקובסקי ולכן קיבלה היא מספר אופוס גבוה.

בעת שהותו במוסקבה הכיר גם את המלחינים רימסקי-קורסקוב ובאלאקירב. השניים הובילו אסכולה של מוזיקה רוסית מקורית, שכללה מלבדם את המלחינים: אלכסנדר בורודין, מודסט מוסורגסקי וצזאר קואי, חברים בקבוצה שנקראה "החמישה", שדגלו בניתוק מן ההשפעות המוזיקליות הגרמניות־אוסטריות. בעקבות היכרות זו נוצר קשר בין באלאקירב וצ'ייקובסקי. באלאקירב הציע לצ'ייקובסקי לכתוב פתיחה המבוססת על המחזה "רומיאו ויוליה" מאת שייקספיר. השפעות מוזיקליות כגון אלו, לטענתם, ניכרו בסגנון הכתיבה של צ'ייקובסקי. אפשר אומנם להגיד, שהמוזיקה של צ'ייקובסקי שייכת באופן כללי לאסכולה הזאת - הוא העריץ במיוחד את מוצרט, שאותו כינה "ישו של המוזיקה", ואת שומאן, שהמוזיקה שלו ליוותה אותו בילדותו ובנעוריו. הוא הושפע מאוד גם ממלחינים צרפתיים כמו ביזה ואופנבך, אולם ניכר בו סגנון אישי מיוחד עם מאפיינים רוסיים, גם אם המוזיקה שלו איננה לאומית או שורשית בצורה עמוקה כמו יצירותיהם של בורודין, מוסורגסקי, גלינקה ורימסקי־קורסקוב. בתגובה לטענות של רימסקי־קורסקוב ובאלאקירב, הלחין צ'ייקובסקי את הסימפוניה השנייה שלו, המכונה "רוסיה הקטנה" ומשופעת בלחנים עממיים רוסיים ואוקראיניים ויחד עם זאת גם בסימפוניה זו ניכרת ההשפעה של שומאן ומוצרט, אף כי ניתן לשמוע בה את שפתו הייחודית של צ'ייקובסקי. במקביל, כדי להגדיל את הכנסותיו, החל לעבוד כמבקר מוזיקה בעיתון מקומי.

הסימפוניה השניה בדו מינור אופוס 17 "רוסיה הקטנה" בפרטיטורה המקורית נכתבה ותוזמרה בין יוני ודצמבר 1872 משצ'ייקובסקי שהה "בקמנקה" אחוזת ביתה של אחותו אלכסנדרה דווידובה ובני משפחתה. סימפוניה זו נכתבה שש שנים לאחר כתיבת הסימפוניה הראשונה. לאחר הבעיות בכתיבת הסימפוניה הראשונה ואף התמוטטות העצבים אותה חווה צ'ייקובסקי עם כתיבתה, לא היה קל בעבור צ'ייקובסקי לחזור אל זה הז'אנר. מה גם שבתחילת דרכו צ'ייקובסקי לא חשב על כתיבת סימפוניה כהכרח והוכחה להיותו מלחין וזאת על אף שהעיר כי הוא רוצה להביא את עצמו לכדי שלמות מבחינת מבנה סימפוני ומבנה הסימפוניה. את שמה קיבלה הסימפוניה לא עלי ידי המלחין, אלא על ידי ניקולאי רימסקי קורסקוב, מלחין, מורה למוסיקה ומבקר מוסיקה אשר היה שותף לקבוצת החמישה ויחד עם זאת היה חבר קרוב של צ'ייקובסקי. השם "רוסיה הקטנה" ניתן עלי ידי הרוסים לאוקראינה. ביצירה זו השתמש צ'ייקובסקי בשירי עם ושירי רחוב אוקראיניים בכול פרק ופרק מהיצירה. לאחר כתיבת היצירה, צ'ייקובסקי עצמו חשב שהיצירה איננה אחידה ואיננה יוצרת אחדות בין פרקיה השונים. הייתה בראשו כוונה לשכתב מחדש את הסימפוניה, אלא שסימפוניה זו לאחר ביצוע הבכורה שלה במוסקבה- 7 לפברואר 1873 בקונצרט שנערך בחברה המוסיקאלית הרוסית ובניצוח ניקולאי רובינשטיין, התקבלה בברכה וחום רב על ידי המאזינים והמבקרים, שצ'ייקובסקי הניח את כוונתו אלי צד. ההצלחה הייתה כה גדולה שהנהלת החברה שינתה את תוכנית הקונצרטים חודשיים לאחר מכן על מנת לבצע את הסימפוניה פעם נוספת. בשל השימוש אותו עשה צ'ייקובסקי בשירי עם אוקראיניים, אין כל פלא מדוע יצירה זו התקבלה בברכה רבה על ידי "החמישיה" אשר ברכו את צ'ייקובסקי על כך ואף קרבו אותו אל חברתם. ב- 26 לדצמבר 1872 רימסקי קורסקוב ערך מסיבה בביתו אליה הוזמן צ'ייקובסקי. צ'ייקובסקי ישב אצל הפסנתר וניגן את פרק הסיום מתוך הסימפוניה השניה שאך זה עתה סיים. "כל החבורה כמעט קרעה אותי לגזרים מתוך התלהבות. ומאדאם קורסקובה התחננה אלי בדמעות בעינייה שאני אשכתב את הפרק הזה לנגינה בפסנתר-ארבע ידיים". את זאת כתב צ'ייקובסקי במכתב (13 לפברואר 1873)לאחיו מודסט. את הפרק הראשון פותח אקורד מאסיבי על ידי כל כלי התזמורת. הקרן משמיעה צליל אשר אט אט דועך. הקרן מנגנת את המלודיה המבוססת על שיר עם ידוע, "על יד נהר הוולגה". צ'ייקובסקי לא היה נאמן למלודיה של שיר זה בשלמותה וערך הוא את המלודיה על פי רצונו ובעיקר שתתאים למבנה הסימפוני של הפרק הראשון. מלודיה זו מופיעה בהקדמה בכמה וריאנטים עד לסיום תצוגת הפתיחה. מלודיה זו מופיעה בהמשך בפיתוח ובקודה של הפרק הראשון. את הפרק השני כתב צ'ייקובסקי בקצב המארש. צ'ייקובסקי השתמש בפרק זה במלודיה אותה הוא לקח מתוך אופרה אותה הוא כתב כ-שלוש שנים לפני- "אונדין" אותה הוא השמיד והשאיר אך כמה תכלילים ומלודיות מהאופרה. החלק המרכזי בפרק זה מבוסס על שיר עם- "התגלגל גלגל כישור הטוויה שלי". גם בחלקו האמצעי של הסקרצו צ'ייקובסקי משתמש בשיר עם אוקראיני. המעניין הוא שלאחר כמה שנים, צ'ייקובסקי עצמו אסף שירי עם אוקראיניים ורוסיים אותם הוא קיבץ יחדיו לקובץ: "50 שירי עם רוסיים לפסנתר בארבע ידיים". צ'ייקובסקי עצמו כתב את ההרמוניות. ובתוך שירים אלו ניתן למצוא את השיר: "התגלגל גלגל כישור הטוויה שלי ועוד רבים אחרים אותם ניתן למצוא ביצירות שונות אותן כתב צ'ייקובסקי ואף מחבריו לחמישיה. בפרק הסיום צ'ייקובסקי מתבסס על שיר עם ידוע "העגור". בפעם זו צ'ייקובסקי איננו משנה את המלודיה. אמנם צ'ייקובסקי כתב מנגינת ביניים אשר מופיעה לאורך הפרק כולו, אך פרק זה מבוסס כולו על השיר. ניתן לומר שצ'ייקובסקי כתב וריאציות על שיר זה, אלא שאין אלו וריאציות על המלודיה. המלודיה נשארת כשהייתה, הוריאציות ניתנות לליווי ולהרמוניות. בכל פעם שהמלודיה מופיעה, צ'ייקובסקי משנה את הליווי, את ההרמוניות ואת התיזמור ונע בין סולמות שונים עד להופעת צליל הטאם טאם (גונג) אשר מוביל אל הקודה הזוהרת בצלילי סולם- דו מג'ור המביא את היצירה אל סיום מפואר.

לאחר כשש שנים, צ'ייקובסקי מימש את רצונו ופנה לשכתב את הסימפוניה מחדש. הוא שכתב רבות מהפיסקאות בפרק הראשון, הוציא קטעים שלמים וחתך רבים אחרים. כך עשה הוא אף בפרק השלישי. בפרק האחרון- "הפינאלה" הוא חתך והוציא קטעים רבים על מנת לשוות לפרק יותר אחידות ואחדות עם שאר הפרקים. לאחר השיכתוב היצירה בוצעה בביצוע בכורה בסנקט פטרסבורג- 12 לפברואר 1881 ורכשה מאזינים חדשים נלהבים. הקיצוצים והשינויים אותם ערך צ'ייקובסקי נוטים חסד ליצירה, אשר נשמעת כקלה ביותר להאזנה משאר הסימפוניות אותן כתב צ'ייקובסקי.

התפתחותו המוזיקלית

בשנת 1873 מבקר המוסיקה ןלאדימיר סטאסוב וחברם של חברי החמישיה ואף צ'ייקובסקי, הציע לצ'ייקובסקי לכתוב פנטזיה על פי מחזה של שייקספיר: "הסערה". צ'ייקובסקי הודה לולאדימיר אך סרב לכתוב יצירה זאת. על אף הסירוב, המחזה "הסערה" הטריד את מנוחתו. צ'ייקובסקי חשב על הנושא והפך בו בעת חופשה אליה יצא בשלהי הקיץ. לאחר כמה שנים מאותו זמן, צ'ייקובסקי כתב במכתב לאלמנה פון מק על אותו הזמן:- "בשעות היום אני הסתובבתי בין עצי היער להנאתי. בשעות הערב אני צעדתי נמרצות. ועם בוא הלילה אני ישבתי על יד החלון הפתוח והקשבתי לדיממת הלילה ואף לקולות הלילה אשר מדי פעם נשמעו מהמרחק. הייתה זו תקופה של שלווה. במשך שבועיים אלו, וללא כל מאמץ מצידי, כמו כוח על ולא טבעי אני כתבתי את הפנטזיה הסימפונית "הסערה" בפה מינור אופוס 18". ליצירה זו יש תכנית אשר פורסמה ביחד עם הפרטיטורה:- הים. הקוסם פרספרו שולח את אריאל, אחד ממשרתיו, ליצור סערה אימתנית בלב ים כדי להטביע את האניה הנושאת את פרדינאנד. הרגעים הראשונים שבהם הנצו ניצני האהבה בין פרדינאנד ומירנדה. אריאל. קאליבאן. הנאהבים נכנעים לקסם האהבה והתשוקה. פרוספרו מסיר את הקסם אותו הוא הטיל על האי והולך לדרכו. הים.

תכנית זו איפשרה לצ'ייקובסקי להציג כמה אלמנטים נבחרים מהמחזה וליצור פנטזיה סימפונית אשר איננה תלויה במבנה מסויים, אלא יוצרת מבנה עצמאי. על אף כי יש אלו אשר יאמרו כי יצירה זו נשענת על מבנה הסונטה, המרחק גדול מדי. הנושאים אינם מפותחים דיים ואילו הפיתוח של הנושאים בעיקר מפתח את נושא הסערה עצמה ואין כל נגיעה למוטיב דואט האהבה. הים תיבה 1 עד תיבה 82: הפתיחה בפה מינור יוצרת תחושה של גלי הים הנעים לאיטם בכלי הקשת עליהם בונה צ'ייקובסקי מלודיה המנוגנת בקרן היער. יחד עם זאת מוסיף צ'ייקובסקי אלמנטים המבשרים את בוא הסערה מתיבה 83 ועד תיבה 142. הקוסם פרוספרו שולח את אריאל, אחד ממשרתיו, ליצור סערה אימתנית בלב ים כדי להטביע את האניה הנושאת את פרדינאנד מתיבה 143 ועד תיבה 251: קטע על פי מיטב המסורת משל צ'ייקובסקי. הסערה נשמעת בכול כלי התזמורת בפורטיסימו. החלילים וכלי הקשת לעיתים מנגנים תרוצות עולות ויורדות. כלי הנשיפה ממתכת מבססים את מוטיב הסערה על המלודיה אותה ניגנה הקרן הפתיחה בשילוב כלי ההקשה השונים. לאחר סערה כה עזה, המוסיקה אט אט דועכת. קטע מעבר מתיבה 252 ועד תיבה 264 כהכנה לסצינת האהבה. הרגעים הראשונים בהם הנצו ניצני האהבה בין פרדינאנד ומירנדה מתיבה 265 ועד תיבה 342: מלודית אהבה אשר איננה נופלת בעוצמתה מסצינת האהבה ברומיאו ויוליה. קטע חושני משהמנגינה עוברת חליפות בין כלי הנשיפה מעץ וכלי המיתר. יחד עם זאת בין לבין מוסיף צ'ייקובסקי בתצוגת מוטיב האהבה אלמנטים מתוך הסערה אשר לאחר זמן נעלמים ולא מופיעים יותר. אריאל מתיבה 343 ועד תיבה 373: תצוגה מקאברית של אריאל זה אשר בפקודתו של פרוספרו הסעיר את הים. קטע פנטסטי היוצר דו שיח מרתק ועתיר דימיון בין כלי הנשיפה מעץ לכלי הקשת. קאליבאן מתיבה 374 ועד תיבה 384: הבאסים והצ'לים מנגנים את המוטיב ועליו עדין נשמע הנושא של אריאל. קטע מעבר אל הפיתוח. פיתוח מתיבה 384 ועד תיבה 458: צ'ייקובסקי מתרכז בפיתוח בעיקר בנושא הסערה. הוא מציג את הפיתוח בכעין קטע פוגלי. אמנם אין זו פוגה בשלמותה, אלא כעין פוגה. יחד עם זאת זהו קטע מרשים ביכולת הכתיבה ובעיקר התיזמור. הנאהבים נכנעים לקסם האהבה והתשוקה מתיבה 459 ועד תיבה 550: בזו הפעם המלודיה מקבלת נופך שונה ואחר. הליווי יותר אינטנסיבי. המנגינה מנוגנת בהתחלה על ידי כלי הנשיפה מעץ כאשר כלי הקשת מלווים. תצוגה שניה של המלודיה ניתן לכלי הקשת כאשר כלי הנשיפה מעץ מלווים בתרוצות עולות ויורדות. לאחר קטע מעבר בתרוצות עולות ויורדות בכלי הקשת, המלודיה מופיעה פעם נוספת ופורטיסיסימו בכול כלי התזמורת. פרוספרו מסיר את הכישוף אותו הטיל על האי וממשיך בדרכו מתיבה 551 ועד תיבה 581: תרועת ניצחון נשמעת בכול התזמורת, הכישוף הוסר. לאחר קטע אשר נשמע כמארש עוצמתי המוסיקה דועכת במה שנשמע ככוראל הודיה. הים מתיבה 582 ועד תיבה 629: צ'ייקובסקי שב ומציג את נושא הים עם המלודיה בקרן היער עד הסיום השקט. כמו נשמע הדבר שיש מספר אשר מספר את הסיפור בצלילים, והנה מסתיים הסיפור ואנחנו מתרחקים מהסצינה ומכול אשר היה.

היצירה בוצעה לראשונה בדיצמבר 1873 במוסקבה. המנצח על התזמורת היה ניקולאי רובינשטיין. היצירה התקבלה בחום רב על ידי המאזינים ובעוינות רבה מצד המבקרים. המאזינים צדקו בשיפוטם, אלא שצדק זה עם יצירה זו נעשה רק במאה ה-20 כאשר יצירה כבירה זו על התזמור המבריק שלה ויחד עם זאת הדורשני ביותר מצד נגני התזמורת, ואחת הראשונות אשר צ'ייקובסקי כתב לתזמורת, התקבלה בחום רב הן על ידי המאזינים והן על ידי המבקרים.

בשנים 1874 - 1875 הלחין צ'ייקובסקי את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר ותזמורת, הקונצ'רטו בסי-במול מינור שאותו הקדיש בתחילה לפסנתרן והמנצח ניקולאי רובינשטיין. צ'ייקובסקי הגיע בערב חג המולד, שנת 1874 אל ביתו של רובינשטיין על מנת להציג לו את יצירתו החדשה. הוא התיישב אצל הפסנתר וניגן את הקונצ'רטו עד תומו כשרובינשטיין שותק לאורך כל היצירה. בסיומה, כשצ'ייקובסקי התעניין בדעתו של רובינשטיין, הוא זכה לביקורת נוקבת על היצירה כולה. רובינשטיין טען שהיצירה איננה מתאימה לנגינה על פסנתר, שהיא מורכבת מחלקים שונים שמורכבים יחדיו בצורה רופפת ביותר. שהתרוצות קשות לנגינה והנן התפארות לשמה ואינן אומרות דבר, שהיצירה חלשה ואף מחקה יצירות אחרות וצריך לשכתב אותה מן ההתחלה ועד הסוף, ושרק כמה דפים בודדים הם בעלי ערך כלשהו. ולא זאת בלבד, אלא שרובינשטיין הציע שהוא זה שייעשה את מלאכת השכתוב. לאחר שניקולאי ראה את פניו של צ'ייקובסקי, הוא ריכך מעט את תגובתו ואמר, שלאחר השינויים הנדרשים הוא ייבצע את היצירה בביצוע בכורה. צ'ייקובסקי ההמום הגיב בחריפות: "לא אשנה ולו תו אחד". לאחר זאת שינה צ'ייקובסקי את ההקדשה של הקונצ'רטו מרובינשטיין לפסנתרן והמנצח הגרמני הנס פון בילוב (Hans Guido von Bülow), שביצע את הבכורה של הקונצ'רטו בסיור שלו באמריקה, בעיר בוסטון. צ'ייקובסקי אומנם שינה לאחר מכן במעט את היצירה, אך לאחר שהקונצ'רטו התפרסם וזכה להצלחה כה רבה, הבין רובינשטיין את טעותו והפך להיות אחד המבצעים המוצלחים של יצירה זו. עד היום הקונצ'רטו הזה נחשב אחת היצירות הפופולריות ביותר שנכתבו לפסנתר ולתזמורת ואף אחת הקשות ביותר לביצוע קונצרטנטי.

ניקולאי רובינשטיין היה המום ממבנה הקונצ'רטו ובעיקר מהפרק הראשון. הפרק נפתח בתרועת קרנות חגיגית כהכנה לנושא המלודי הראשון. יחד עם זאת, צ'ייקובסקי משנה לאחר כמה אקורדים את הבסיס הטונאלי מסי במול מינור לרה במול מז'ור. מעשה שרובינשטיין ראה בו כפירה. על סולם זה הוא מבסס מנגינה, אשר הייתה ידועה כשיר קבצנים אוקראיני. לאחר תצוגת הנושא על ידי התזמורת, עובר התפקיד הראשי אל הפסנתר, המפתח את הנושא ברחבות ווירטואוזיות, עד אשר התזמורת מצטרפת אליו ברוב פאר והדר בפעם השלישית. לאחר פתיחה כה מרשימה, אין הנושא הזה חוזר להופיע, לא בפרק הראשון ולא ביצירה כולה. רובינשטיין הביע את מחאתו על כך, שזה מעשה שלא יעשה, מה גם בקונצ'רטו. אחד ממבקרי המוזיקה במאה ה-20 הגדיר זאת כך: "כמו קוראים אנו ספר מתח מעולה שכבר בתחילתו אנחנו מתוודעים אל אחת הדמויות החשובות בספר והנה, לאחר פרק אחד, הדמות נעלמת מהספר ואיננה שבה עוד". לאחר מכן צ'ייקובסקי מבסס את הפרק על שלוש מלודיות, המבוססות על שירי עם אוקראינים. מלאכת הרכבת הנושאים והופעתם, הפיתוח הארוך, הקדנצה הארוכה והקשה מאוד לביצוע, והסיום הנמלץ, הרתיעו את רובינשטיין, שחש כי מלאכת הרכבת הפרק איננה אחידה.

גם הפרק השני, על המלודיה הענוגה שבו, לא זכה אצל רובינשטיין לביקורת חיובית. המעבר בין סולמות, שלדעתו אין קשר ביניהם, החלק המרכזי המהיר והחזרה הרופפת על הנושא הראשון, הותירו את רובינשטיין המום.

הפרק השלישי הוא רונדו בצורת סונאטה. יחד עם זאת, גם בפרק זה, המבוסס על שירי עם אוקראינים, מוצא צ'ייקובסקי את דרכו המיוחדת להביע את נושאיו. נלוו לכך גם ההרמוניות, שהיו חדשניות מדי לטעמו של רובינשטיין. התזמורת, הכוללת גם טרומבונים, והתיזמור של צ'ייקובסקי, הבומבסטי לעתים ויחד עם זאת מבריק, שכולם לא התאימו לתפיסתו השמרנית של רובינשטיין.

הפרסום וההצלחה של יצירה זו משך את תשומת לבם של אנשים רבים, בהם אלמנה עשירה בשם נאדייז'דה פון מק, שהחליטה להעניק לצ'ייקובסקי תמיכה שנתית בסך 6,000 רובל כדי שיוכל להקדיש את עצמו להלחנה בלבד; התנאי היחיד של האלמנה פון מק הייתה שהם לעולם לא ייפגשו פנים אל פנים. ואכן, הקשר ביניהם, שנמשך 14 שנה, התבצע דרך מכתבים בלבד והם מעולם לא נפגשו (למעט שני מפגשים מקריים שבהם התעלמו זה מזו). הקשר ביניהם, אף שהתנהל דרך מכתבים, היה הדוק ביותר והפך להיות סוג של תרפיה עבור צ'ייקובסקי, שסבל מבעיות פסיכוסומטיות רבות (כמו כאבי הראש, שהטרידו אותו לעתים קרובות וגרמו לו הרגשה, כאילו ראשו עומד להתנתק מגופו. מסיבה זו נהג לא פעם, בעת ניצוח על תזמורת, להחזיק ביד אחת את ראשו מאחור או להחזיק את סנטרו).

הבעיה החמורה ביותר שממנה סבל היו רגשות אשמה והניסיונות להסתיר את ההומוסקסואליות שלו, מה שהניע אותו להתחתן בשנת 1877 עם תלמידה שלו בשם אנטונינה מיליוקובה, מעשה שצ'ייקובסקי התחרט עליו במהרה. הוא נטש את אשתו הטרייה ימים ספורים לאחר שהזוג יצא לירח דבש. מצבו הנפשי היה מעורער ביותר. רק שכנועיו של אחיו, מודסט, מנעו ממנו ברגע האחרון לשלוח יד בנפשו.

השיא

צ'ייקובסקי הצעיר, 1874

חרף הכישלון בנישואין והמשברים הרבים, תקופה זו נחשבת גם כאחת הפוריות ביותר בחייו של צ'ייקובסקי. הוא סיים להלחין את המוזיקה לסימפוניה הרביעית (אותה הוא הקדיש לנדייז'דה פון מק), ולבלט "אגם הברבורים", אם כי יצירה זו לא זכתה להצלחה במופע הבכורה שלה בשל כוריאוגרפיה לא מוצלחת. רק לאחר מותו של צ'ייקובסקי זכה הבלט "אגם הברבורים" לכוריאוגרפיה מוצלחת מאת מריוס פטיפה והבלט הפך להיות אבן בוחן לכל להקת בלט קלאסי. לאחר משבר הנישואין של צ'ייקובסקי הוא נשלח לשווייץ לאגם קלרנס כדי לנוח. הוא יצא לשווייץ יחד עם חבר כנר בשם יוסף קוטק, תלמיד קומפוזיציה שלו בקונסרבטוריון. קוטק הביא עמו את הרדוקציה של "הסימפוניה הספרדית" ברה מינור מאת לאלו. צ'ייקובסקי ניגן בפסנתר וקוטק בכינור. במהרה מצא צ'ייקובסקי את רוח היצירה וישב לכתוב קונצ'רטו לכינור. תוך שבועיים נשלמה מלאכת הכתיבה לפסנתר וכינור כהכנה לתזמור. לאחר בדיקה מחודשת של היצירה, על ידי קוטק ואחיו של צ'ייקובסקי, מודסט, הוציא צ'ייקובסקי את הפרק השני אשר לא השביע את רצונם וכתב את הקנצונטה בסול מינור, המוכרת כיום כפרק השני של היצירה, ביום אחד. הפרק שהוצא הפך לאחר זמן להיות הפרק הראשון ב"זיכרון ממקום יקר" אופוס 42, שלושה פרקים לכינור ופסנתר. לאחר מכן תוזמרה היצירה על ידי אלכסנדר גלאזונוב. עד ה-12 באפריל 1878 תוזמרה היצירה והושלמה. המעניין הוא, שצ'ייקובסקי לא הקדיש את היצירה לכנר שהיה שותף לכתיבתה. צ'ייקובסקי הגיש את היצירה לכנר ליאופולד אאואר, אשר דחה את היצירה כבלתי ניתנת לנגינה. שנתיים עברו בלי שהיצירה בוצעה, גם לא על ידי הכנר יוסף קוטק. ביצוע הבכורה של היצירה התקיים ב-4 בדצמבר 1881 בווינה על ידי הכנר אדולף ברודסקי והמנצח הנס ריכטר. היצירה נוגנה כמה זמן לאחר ש ברהמס העלה לביצוע בכורה את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת ברה מז'ור, אופוס 77. בקהל ישב אדם, שהיה אימת המלחינים והנגנים, המבקר אדוארד הנסליק, שכתב על היצירה כי נדמה שאפשר לשמוע סירחון מהמוזיקה שצ'ייקובסקי כתב, בעיקר בשל הפרק האחרון בקונצ'רטו שנכתב על מוזיקה קוזאקית עממית. הסערה שהמאמר חולל, הובילה לפרסום היצירה ברחבי העולם כולו. הפרק הראשון מבסס את עצמו על מבנה הפרק הראשון של הקונצ'רטו לכינור במי מינור אופוס 64 מאת מנדלסון. לאחר פתיחה קצרה בתזמורת, נכנס הכינור עם הקדמה משלו עד אשר הוא מתחיל לנגן את הנושא הראשון השירתי והפואטי, שרמזים לו שומעים בפתיחה לתזמורת. לאחר עיבוד הנושא הראשון ופיתוחו, כשהכינור מראה את יכולתו הווירטואוזית, מגיע הנושא השני, לירי ומעודן, המבוסס ברובו על הנושא הראשון. ושוב לאחר פיתוח הנושא, כשהכנר חייב להראות את שליטתו בכלי, מגיעה התזמורת וסוחפת את המנגינה הראשית בקול תרועה גרנדיוזית אל עבר הפיתוח, שלאחריו מגיעה קדנצה קשה לנגינה, הממשיכה את פיתוח הנושא הראשון והשני. התזמורת שבה ומופיעה עם צלילו העדין של החליל, המבשר את שובו של הנושא הראשון. הקודה של הפרק סוחפת ומלאת אנרגיה עד לסיום, כשהכינור מנגן בווירטואוזיות מרשימה. הפרק השני "קנצונטה" (שיר קטן) בסול מינור, מתחיל בהקדמה לכלי הנשיפה מעץ עד אשר נכנס הכינור המנגן ברכות מנגינה שירתית וענוגה, משהחלק המרכזי מתבסס על ההקדמה לפרק. הפרק השלישי מופיע ללא הפסקה. ההקדמה לתזמורת מבססת את המוטיב אשר עליו מבוססת המנגינה הראשונה, ריקוד קוזאקי. זהו פרק במבנה סונאטה, הכולל שלוש מנגינות המבוססות על שירי עם. הפרק מסתיים בווירטואוזיות מלהיבה, כשהכנר מנגן צלילים כפולים ואף משולשים. זוהי יצירה תובענית ביותר מן המבצע. הכנר נדרש למיומנות נגינה וירטואוזית ולירית כאחת כדי שיצליח להעביר הן את הרגשות העמוקים והן את הרגשנות שביצירה זו.

יצירתו הבאה של צ'ייקובסקי הייתה האופרה "יבגני אונייגין" המבוססת על רומן בחרוזים אותו כתב "פושקין". עם פרסומה של כל יצירה חדשה גברה הפופולריות של צ'ייקובסקי, הוא אף יצא לסיורי קונצרטים באירופה ובאמריקה בין השנים 1887-1891 (הוא הופיע בקונצרט הפתיחה החגיגי של קארנגי הול בניו יורק), שבהם ניגן וניצח על יצירותיו.

בתחילת חודש מאי 1877 התחיל צ'ייקובסקי בהלחנת הסימפוניה הרביעית בפה מינור אופוס 36. היה זה אך חודשיים לפני נישואיו החפוזים והטראומה אשר התלוותה לכך. יצירה זו בעלת האופי הדרמתי ויחד עם זאת בעלת אופי מטריד בשל צליליה ובעיקר תרועת הקרנות בפתיחת הסימפוניה המלווה סימפוניה זו כמוטו, כמו מסתכלת קדימה על העתיד לבוא בסימפוניה השישית, מששתי יצירות אלו מכילות תוכן אוטוביוגרפי אינטימי ורגשי מחיו של המלחין. במרבית ימי חיו היה רדוף צ'ייקובסקי על ידי עיסוק אובססיבי בנושא "הגורל, החיים והמוות". תרועת הקרנות הפותחת יצירה זו מייצגת את הגורל, הגורל שממנו לא ניתן לברוח, הגורל שבעקבותיו היאוש, חוסר האונים כי דבר לא ניתן לשנות, הגורל שנגזר מלמעלה. במכתב אותו כתב צ'ייקובסקי לאלמנה פון מק לה הקדיש הוא את הסימפוניה הוא ניסה להסביר: אכן לסימפוניה שלי יש פרוגרמה, אבל פרוגרמה אשר לא ניתן לתאר במילים. תרועת הקרנות מכריזה על הגורל אשר לא ניתן לשינוי, היאוש כי נגזר עלינו גורל ממנו לא ניתן לחמוק. הפתיחה לסימפוניה זו במוטיב הגורל. הקרנות והבסונים מנגנים את מוטיב הגורל בפורטיסימו, ולאחר מעבר בסולם יורד אליו מצטרפים שאר כלי הנשיפה ממתכת. מוטיב הגורל מוצג פעם נוספת עלי ידי החצוצרות המנגנות באוניסונו עם כלי הנשיפה מעץ בליווי כלי המיתר. לאחר מספר אקורדים בכל כלי התזמורת משהעוצמה דועכת, הבסונים והקלרניות מנגנים וריאנט על המוטיב אשר מכין את תצוגת הנושא הראשון בסימפוניה.

לאחר כישלון נישואיו של צ'ייקובסקי ב1877, הוא בילה יותר ויותר זמן באחוזת הבית של אחותו ובעלה "קמנקה" באוקראינה. באוקטובר 1879 התחיל צ'ייקובסקי את כתיבת הקונצ'רטו מס' 2 בסול מג'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 44. צ'ייקובסקי היה ידוע בכך שכתב הוא את יצירותיו במהירות רבה. ואכן כך היה. במהלך עשרה ימים צ'ייקובסקי השלים את כתיבת הפרק הראשון בקונצ'רטו ברדוקציה לשני פסנתרים כהכנה לתיזמור. אלא שלאחר מכן, כתיבת היצירה התעקבה והושלמה כולל התיזמור במאי 1880 (זמן כתיבה ארוך במיוחד בעבור צ'ייקובסקי) וכשם שקרה עם הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת, כך אף יצירה זו לא הושמעה בבכורה בארץ מולדתו, אלא שוב, בארצות הברית. ב12 לנובמבר 1881 בעיר ניו יורק יצירה זו זכתה לבכורה על ידי הפסנתרנית הבריטית: "מאדליין שילר" והמנצח: "תיאודור תומס". על אף הנסיון המר שהיה לצייקובסקי עם ניקולאי רובינשטיין כאשר הציג הוא בפניו את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת, החליט צ'ייקובסקי להקדיש יצירה זו למלחין, פסנתרן ומנצח זה. צ'ייקובסקי אף הגדיל לעשות ולאחר שסיים לכתוב יצירה זו הוא שלח את הפרטיטורה לבדיקתו של רובינשטיין, אשר הפעם אישר את היצירה על אף אי אילו התנגדויות קטנות בעיקר בשל אורכה והכתיבה הפסנתרנית המאסיבית. רובינשטיין נפטר במרץ 1881 כך שלא הצליח הוא להגשים את משאלתו של צ'ייקובסקי ולנגן יצירה זו. את ביצוע הבכורה ברוסיה ניגן טאנייב ב30 למאי 1882 בניצוחו של אנטון רובינשטיין אחיו של ניקולאי.

מבקרי מוסיקה ואף מוסיקאים רבים מיצירים על כך כי יצירה כבירה זו איננה זוכה לביצועים כה רבים ולהצלחה כשם שזוכה לו הקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת. אמנם ניתן לומר כי הנושאים בקונצ'רטו הראשון יותר מאוחדים ואולי אף יותר מרשימים. יחד עם זאת בקונצ'רטו זה השני במספר, ישנם מספר פסג'ים אשר יותר מעניינים, יותר מרגשים ואף יותר פסנתרניים מאשר בקונצ'רטו הראשון. צ'ייקובסקי עצמו לאחר ביצוע הבכורה שיתף מספר מוסיקאים ברגשותיו על יצירתו החדשה ובעיקר על אורך נגינתה (ביצוע ממוצע של יצירה זו נע בין 47 דק' ל49 דקות נגינה) דבר אשר לא עלה יפה אצל מספר פסנתרנים ובעיקר אצל אחד מתלמידיו: "אלכסנדר זילוטי" אשר הציע לקצץ מספר פסג'ים בפרק הראשון ובעיקר לקצץ מן הפרק השני. צ'ייקובסקי התנגד לכך בתוקף והשמיע את מחאתו בקול רם, אלא שללא הועיל. כארבע שנים לאחר מותו, כאשר יצירה זו הודפסה במהדורה שניה, כל הקיצורים אשר הציע זילוטי הודפסו וכך אף נוגנה היצירה עד שנות השבעים של המאה ה-20. היום רוב הפסנתרנים מעדיפים לנגן ולהקליט יצירה זו על פי הפרטיטורה האורגינלית שכתב צ'ייקובסקי.

בשנת 1884 הלחין צ'ייקובסקי יצירה אשר לא זכתה להכרה רבה: "פנטזיה קונצרטנטית בסול מז'ור/מינור לפסנתר ותזמורת אופוס 56. ביצוע הבכורה של יצירה זו נערך בפברואר שנת 1885 במוסקבה, על ידי תלמידו היחיד לקומפוזיציה, סרגיי טאנייב. ביצירה זו בחר צ'ייקובסקי להשתמש בתזמורת יותר גדולה מהקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת. הוא הוסיף חליל שלישי, כלי הקשה רבים ואף גלוקנשפיל, פעמוניות קטנות. הוספת כלים אלו לא נועדה ליצור מצלול שונה, אלא להעניק למוזיקה מצלול קל יותר, בשל התפיסה כי זה איננו קונצ'רטו לפסנתר ממש. הפרק הראשון אשר נקרא: "מעין רונדו" Quasi Rondo מגיש תפיסה חדשה ויצירת מבנה חדש על ידי המלחין. הפרק פותח בנגינת שלושת החלילים במלודיה, הנשמעת כמו גאבוט. לאחר הנושא השני ועיבוד קצר, הפסנתר מנגן קדנצה ארוכה מאוד ואף רפסודית בעיקרה, שאחריה חוזרים הנושא הראשון והשני בדיוק כפי שהופיעו בפתיחה. אם הצגת הנושאים לפני הקדנצה הסתיימה על הדומיננטה, הרי בסיום, תוך כדי מודולציות, צ'ייקובסקי מסיים את הפרק בביסוס הטוניקה. הפרק השני מורכב משני חלקים ונקרא "קונטראסט". פרק זה היה אמור להיות הפרק הראשון של הסוויטה השלישית בסול מז'ור לתזמורת אופוס 55. אך צ'ייקובסקי מצא אותו לא מתאים לפתיחת היצירה וכתב לסוויטה פרק חדש. הוא שינה במעט את הנושאים ושכתב פרק זה לפסנתר ותזמורת. הוא נפתח במנגינה ענוגה ואלגית לפסנתר בסול מינור. לאחר כמה תיבות מצטרף לפסנתר צ'לו יחיד. המנגינה מנוגנת פעם אחר פעם ובכול פעם בליווי אחר של הפסנתר או התזמורת. הקונטראסט נוצר במעבר מהחלק האיטי לחלק המהיר, המבוסס על ריקוד רוסי. שני הנושאים משתלבים יחדיו עד אשר החלק הריקודי כמו תופס פיקוד. גם החלק הריקודי אותו ניתן להחשיב כפרק השלישי של היצירה מחולק לחמש אפיזודות. לאחר האפיזודה הראשונה שבה ומופיעה המלודיה של האנדנטה ושוב החזרה לאפיזודה הריקודית משלבת בין שני הנושאים יחד. בסיום היצירה מבסס צ'ייקובסקי את הקודה על הנושא הראשון מהפרק הראשון. מבקרי מוזיקה שונים מצרים על כך, שיצירה זו אינה זוכה לביצועים באולמות הקונצרטים. אמנם התביעות מהפסנתר קשות ודורשות מיומנות וירטואוזית רבה, אך זו יצירה מעניינת ביותר ולו בשל המבנה הלא מקובל שלה וחדשנותה.

ב-23 במרץ 1886 נוגנה במוסקבה בביצוע בכורה סימפוניה חדשה מאת צ'ייקובסקי, שאיננה נושאת מספר סידורי: "סימפוניית מנפרד", על פי דרמה מאת לורד ביירון. מקורה של הסימפוניה במסע הקונצרטים האחרון של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז לרוסיה בשנים 1867-68, שהוביל את רימסקי-קורסקוב לכתוב את סימפונית "אנטר" המבוססת על מוטיב החוזר על עצמו. באותו הזמן, המבקר המוזיקלי סטאטוב הציע למלחין באלאקירב תוכנית מוזיקלית המבוססת על הדרמה "מנפרד" מאת לורד ביירון. הוא התווה ארבעה פרקים המתארים את מנפרד בסיטואציות שונות, וגם הוסיף מתווה מוזיקלית כגון: פרק ראשון- מנפרד משוטט בהרי האלפים וכו' כשבסיום היצירה יהיה חלק איטי שיציין את מותו של מנפרד. ההצעה לכתיבת סימפוניה לא קסמה לבאלאקירב.

לאחר 14 שנה הפגישה יד המקרה את צ'ייקובסקי עם באלאקירב לרגל ההוצאה של הפנטזיה "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי בגרסתה השלישית והמוכרת כיום. את היצירה הזו הקדיש צ'ייקובסקי לבאלאקירב, שהציע את הנושא לצ'ייקובסקי בתחילת דרכו האמנותית. באלאקירב הציע לצ'ייקובסקי לכתוב מוזיקה על פי "מנפרד" מאת לורד ביירון. במכתב שכתב באלאקירב הוא הציע לצ'ייקובסקי תוכנית לסימפוניה, כשם שבסימפוניות של ברליוז יש לייטמוטיב, כך גם בסימפוניה זו אמור היה להיות לייטמוטיב חוזר ונשנה לאורך כל הסימפוניה המציג את מנפרד.

באוקטובר שנת 1884, כאשר צ'ייקובסקי הגיע לסנקט פטרבורג להופעה הראשונה על הבמה המלכותית של האופרה "ייבגני אונייגן", הוא נפגש עם באלאקירב, והפעם באלאקירב הציג לצ'ייקובסקי את תוכניתו המקורית של סטאטוב מלפני 16 שנה. צ'ייקובסקי התחיל בכתיבת הסימפוניה באפריל 1885, וסיים את הכתיבה, כולל תזמור היצירה, ב-24 בספטמבר 1885. לאחר השלמת היצירה כתב צ'ייקובסקי בתחילת שנת 1886 למוציא לאור שלו שהוא חושב שזו היצירה הטובה ביותר שכתב. גם לאחר ביצוע הבכורה שנערך במוסקבה ב-23 במרץ 1886, כתב צ'ייקובסקי למאדאם פון מק, שזו היצירה הסימפונית הטובה ביותר שכתב. לאחר זמן, כפי שצ'ייקובסקי עצמו היה מורגל, נשמעו מפיו זמירות אחרות כגון: "רק הפרק הראשון שווה דבר מה. רק את הפרק הראשון אני כתבתי מתוך הנאה צרופה. שאר הפרקים נכתבו מתוך הכרח וכורח ולכן אני מתכוון להשמיד את שלושת הפרקים האחרונים ביצירה, ובעיקר את הפרק האחרון, ומתוך הפרק הראשון ושאר החומר אני אצור פואמה סימפונית". כוונה זו מעולם לא באה אל מימושה.

ביצירה זו השתמש צ'ייקובסקי בתזמורת גדולה מאוד. אמנם ביצירותיו התזמורתיות כגון: "הקאפריצ'יו האיטלקי" בלה מז'ור, השתמש צ'ייקובסקי בתזמורת גדולה, אך ביצירה זו ניסה ללכת בדרכו של ברליוז ולהרחיב את גבולות התזמורת בה השתמש הוא במיטב יצירותיו. ביצירה זו הוא הוסיף בסון שלישי, קלרנית בס, נבל נוסף ומספר רב של כלי הקשה. כמו כן, לסיום היצירה "מותו של מנפרד", הנשמע כרקוויאם, הוסיף צ'ייקובסקי עוגב. הפרק הראשון של יצירה זו, איננו בנוי על מבנה מקובל אלא מותאם לתוכנית עליה ביסס צ'ייקובסקי את יצירתו. הפרק נפתח עם המוטיב של "מנפרד" אשר ישוב להופיע במהלך הפרק ואף בשאר פרקי היצירה כלייטמוטיב. הפרק מתאר את שיטוטיו של מנפרד בהרי האלפים בעודו מקונן על אהובתו שמתה. צ'ייקובסקי לא פתח את היצירה על בסיס טונאלי קבוע, אלא נודד בין הסולמות השונים עד שהוא מגיע אל הסולם סי מינור אשר מוביל יצירה זו כבסיס טונאלי.

באביב והקיץ של שנת 1888 צ'ייקובסקי החל לכתוב שתי יצירות. הסימפוניה החמישית במי מינור אופוס 64 ואת הפתיחה פנטזיה "המלט" בפה מינור אופוס 67. שתי יצירות אלו נכתבו במקביל. לכתיבת שתי יצירות אלו קדם מסע קונצרטים שאותו ערך צ'ייקובסקי באירופה. היה זה מסע הקונצרטים הראשון שצ'ייקובסקי ערך באירופה כמנצח על יצירותיו שלו. באחד הימים בינואר 1888 "אדולף ברודסקי" הכנר אשר ניגן בפרמיירה את הקונצ'רטו לכינור משל צ'ייקובסקי, הזמין לארוחת צהריים מספר אומנים מפורסמים. מסביב לאותו השולחן ישבו צ'ייקובסקי, גריג, בראמס ועוד מספר מוסיקאים. צ'ייקובסקי הישר נמשך אל האומן הנורבגי אשר לו הוא חלק כבוד גדול. מבראמס הוא הסתייג, על אף כי המלחין הגרמני ניסה בכול מעודו לשאת חן בעיניי צ'ייקובסקי. אמנם הוא העריך את בראמס בתור "חבר לשתיה" אך יחד עם זאת הוא לא מצא במוסיקה של המלחין הגרמני רגש ומלודיה, מה שהוא הגדיר כמוסיקה חסרת השראה ויבשה. צ'ייקובסקי החליט שאת הסימפוניה הבאה שלו הוא יקדיש לגריג. בראמס עצמו הוסיף יום אחד נוסף למסע אותו הוא עשה על מנת לשמוע את חזרות התזמורת על הסוויטה הראשונה מאת צ'ייקובסקי, בסופה ביקר הוא את היצירה ומצא רק את הפרק הראשון: "הקדמה ופוגה" כבעל ערך כל שהוא. באפריל אותה שנה חזר המלחין לרוסיה והתחיל לעבוד על שתי היצירות שבנידון. ההיסטוריה מציגה את הקשר העובר בין שלושת הסימפוניות האחרונות של צ'ייקובסקי. את שלושתן ניתן לכנות סימפוניות פרוגרמטיות, כל אחת על פי דרכה. שלושתן מייצגות חומר אוטוביוגרפי מחיו של המלחין. ושלושתן עוסקות כל אחת בדרכה בנושא הגורל אשר העסיק את צ'ייקובסקי כמעט כל חיו. הפתיחה האיטית של הסימפוניה החמישית מציגה את המוטו אשר מניע את כל הסימפוניה. נושא זה הפותח את הסימפוניה, אותו ניתן להגדיר "הגורל" איננו אגרסיבי כשם שנושא הגורל בתרועת הקרנות ולאחר מכן החצוצרות הפותח את הסימפוניה הרביעית בפה מינור. נושא זה מנוגן בצליליו הנמוכים של הקלרינט בליווי כלי הקשת. בזו הפעם מוטיב הגורל איננו מייצג את היאוש ואת חוסר התוחלת כפי שהגורל הופיע בסימפוניה הרביעית. "האם עלי לכרוע ברך אל מול הגורל"? צ'ייקובסקי עצמו כתב מעל התווים הראשונים בפתיחה של הסימפוניה החמישית. על אף כי מוטיב הגורל שב ומופיע בכול פרק מפרקי היצירה, ואף מהווה את הפתיחה הגראנדיוזית במג'ור בתחילת הפרק הרביעי ובסיומו בקצב המארש, נושא הגורל מרוכך ואף ניתן להגדירו כמזוכך. על אף ההקשרים הקושרים בין שלוש הסימפוניות האחרונות, הסימפוניה החמישית עדיין יוצאת דופן. צ'ייקובסקי ביצירה זו ניסה ללכת על פי מבנה הסימפוניה המסורתית וכתב סימפוניה אשר יוצרת אחדות בין כל ארבעת פרקיה הן מבחינת מבנה הפרקים, הן מבחינת אחידות הנושאים, הן מבחינת האיזון והן בשל חוש המידה אותו הפעיל צ'ייקובסקי ביצירה זו. אמנם בפרק הראשון לאחר ההקדמה, מופיעים שלושה נושאים ולא שניים כמקובל בסימפוניה קלאסית, אמנם הנושאים אינם עוברים פיתוח כשם שהסימפוניות של בטהובן ו/או בראמס עוברות, יחד עם זאת צ'ייקובסקי בדרכו הייחודית הולך על פי דרכם של המוסיקאים הגרמנים. מהנושא הראשון עולה וצומח הנושא השני ומן הנושא השני עולה וצומח הנושא השלישי. הפיתוח משלב בין כל הנושאים יחדיו והרקפיטולציה מציגה את הנושאים במדויק כפי שהופיעו הם בתחילה. הקודה מסכמת נושאים אלו ומסתיימת בפיאניסימו כשם שהפרק התחיל. סגירת מעגל שלם. לאחר שפרק זה הסתיים בסגירת מעגל, אין כל צורך לכתוב פרק איטי אשר יהווה איזון לפרק ראשון ולכן צ'ייקובסקי כתב את אחד מהפרקים האיטיים הגדולים, הארוכים והגרנדיוזיים ביותר מפרי עטו. הפרק כתוב בסולם רה מג'ור. האם צ'ייקובסקי כתב סצינת אהבה? האם פרק זה כתוב כדואט אופראי? שאלות אלו נשאלות בשל המילים אותן כתב צ'ייקובסקי מעל המלודיה הענוגה והרכה אותה מנגנת קרן היער בפתיחת הפרק:- "הו, אותך אני אוהב, אהובי שלי!" (נכתב בצרפתית O, que je t'aime! O, mon amie!... and so) מלודיה זו מזכירה במשהוא את הנושא השני מתוך הפרק האיטי מהסימפוניה התשיעית ברה מינור משל בטהובן. פרק זה כתוב על פי מבנה של א-ב-א-קודה. יחד עם זאת, לאחר סיום חלק "ב" מופיע לפתע מוטיב הגורל בפורטיסימו בכול התזמורת. אף הרקפיטולציה איננה שבה על עקבות ומנוגנת כפי שהיא נוגנה בתחילה. בסיומה מופיע נושא הגורל פעם נוספת ועם סיומו הקודה המסיימת את הפרק בפיאניסימו. פרק זה אינטנסיבי בהצגת נושאיו ועל אף כי צ'ייקובסקי ביקש לשמור על האיזון אותו הוא השיג בפרק הראשון, הוא מביא את הפרק בכמה מוקדים לכדי שיאים. יחד עם זאת המוסיקה איננה גולשת אל רגשנות יתר ו/או בומבסטיות כפי שניתן לשמוע בסימפוניות הרביעית והשישית. הפרק השלישי מהווה הוא את נקודת האיזון. הפרק כתוב על מיקצב הולס. זהו ולס עדין הכתוב אף הוא במבנה של: א-ב-א-קודה. אין זה ולס המתאים לאחד הבלטים או האופרות אותן צ'ייקובסקי כתב. זהו פרק סימפוני על אף כי חלקו המרכזי קל וקליל. בסיום הפרק מופיע מוטיב הגורל בצלילים הנמוכים של הקלרניטות והבסונים. הפרק הרביעי נפתח במוטיב הגורל אשר עובר טרנספורמציה ממינור למג'ור. הפעם מוטיב הגורל נשמע כתרועת ניצחון. נוצר זיכוך ויחד עם זאת השלמה עם הגורל אשר בפרק זה נשמע מנחם משבן האדם איננו עומד חסר אונים אל מול גורלו שלו, אלא כוחו במותניו להתמודד עם החיים. לאחר ההקדמה בה מופיע מוטיב הגורל בוריאנטים שונים מתחיל הפרק. אף פרק זה מציג אחדות בין שלושת נושאיו ואף התפתחות בין הנושאים השונים. פרק זה נכתב על פי מבנה הסונטה המקובל, על אף כי צ'ייקובסקי איננו צועד צעד אחר צעד אחר מבנה זה אלא משנה אותו על פי צרכיו. כגון: לאחר התצוגה של שלושת הנושאים, צ'ייקובסקי שב להציג את נושא הגורל בכלי הנשיפה ממתכת בליווי תרוצות בכלי הקשת וכלי הנשיפה מעץ. לאחר שצ'ייקובסקי הציג את הנושאים, פיתח אותם והציגם בשנית ברקפיטולציה, מופיע מוטיב הגורל על פי קצב המארש ושוב בכמה וריאנטים המובילים היישר אל הקודה אשר בסיומה מופיע הנושא הראשון מתוך הפרק הראשון בתרועת קרנות וחצוצרות, סגירת מעגל שלם המוביל אל הפרק הראשון. בפרק זה צ'ייקובסקי איפשר לעצמו לשחרר את הרסן. ואכן יש שימוש נרחב ביותר בכלי הנשיפה ממתכת ולעיתים המוסיקה גולשת אל בומבסטיות מחרישת אוזניים. יחד עם זאת, התיזמור של צ'ייקובסקי מרשים ומלוטש. השימוש הנרחב בכלי הנשיפה מעץ, הדיאלוגים בין חטיבות התזמורת השונות, הנושאים העוברים חליפות בין כלי התזמורת השונים והאחדות אשר מתבטאת אף בתיזמור מקנים לפרק זה מצלול אחר. בחודשים הראשונים בשנה שאחרי, צ'ייקובסקי יצא למסע קונצרטים נוסף באירופה. כאשר הגיע הוא אל המבורג גילה הוא כי באותו מלון, בחדר לידו שוכן בראמס. בראמס אף בפעם זו האריך את שהותו ביום אחד על מנת לשמוע את הסימפוניה החמישית משל צ'ייקובסקי. בזו הפעם הגיע לאוזניו של צ'ייקובסקי דיווח כי בראמס העריך את הסימפוניה למעט הפרק האחרון. ומה בנוגע להקדשת יצירה זו למלחין גריג, אותה הבטיח צ'ייקובסקי עם מפגשם המשותף הראשון? צ'ייקובסקי לבסוף הקדיש את הפתיחה פנטזיה "המלט" לגריג ואת הסימפוניה הוא הקדיש למוסיקאי הגרמני "תיאודור אווה-לאימאנט, אשר היה אחד מהמבקרים של צ'ייקובסקי על כך שאין הוא כותב סימפוניה על פי המבנה המקובל. ואכן בכתיבת סימפוניה זו ביקש צ'ייקובסקי להוכיח כי אכן יכול הוא לכתוב על פי המקובל. "תיאודור אווה-לאימאנט" עצמו לא סבל לשמוע בסימפוניות כלי הקשה שונים. צ'ייקובסקי ביצירה זו כותב לתזמורת ללא כלי הקשה למעט טימפני. (כך עשה הוא אף בסימפוניה השלישית) הוא לא הוסיף תוף גדול, לא מצילתיים, לא משולש ועוד, אלא כתיבה סימפונית ללא רעש וצילצולים.

ב-24 בנובמבר 1888 הועלתה בסנקט פטרבורג יצירה חדשה מאת צ'ייקובסקי: הפתיחה פנטזיה "המלט" על פי המחזה מאת שייקספיר. זו היצירה השלישית שצ'ייקובסקי כתב למחזה מאת שייקספיר. הראשונה - "רומיאו ויוליה" משנת 1869, והשניה - "הסערה" משנת 1873. בניגוד לשתי היצירות הראשונות אשר העלו בצלילים תמונות ואף השלכות רגשיות מתוך המחזות, בהמלט פונה צ'ייקובסקי אל אלמנטים אחרים לחלוטין - אלמנטים פילוסופיים ופסיכולוגיים המלווים את הגיבורים לאורך כל היצירה. אכן יש אזכורים לרגשות שונים בעיקר בנושא אותו ניתן לשייך כדואט האהבה בין "המלט" ל"אופליה", אך זה רמז דק. היצירה כולה מושתתת על היחסים הפילוסופיים והפסיכולוגיים בין הנפשות הפועלות. הספרות המוזיקלית איננה יודעת להסביר מדוע כתב צ'ייקובסקי יצירה זו. אין עדות מספקת על תהליך כתיבה ובעיקר, אין עדות מה הניע את צ'ייקובסקי לכתוב את היצירה. על דף הפרטיטרה הראשון של היצירה, העיר צ'ייקובסקי בכתב ידו: "עשה משהו שאינו מזכיר במידה זו או אחרת את 'מנפרד'". אף שצליליה הראשונים של היצירה מזכירים את הפתיחה של סימפונית "מנפרד".

ב-22 ביוני 1887 צ'ייקובסקי הניח את "המלט" אלי צד על מנת לעסוק במלוא המרץ בתזמור הסימפוניה החמישית שלו במי מינור. ב-27 בספטמבר הוא חזר לעסוק ב"המלט", עד לסיום היצירה ב-19 באוקטובר. יצירה זו דרשה מצ'ייקובסקי כוחות נפש. משום שלא עסק בתמונות מתוך המחזה, אלא בפסיכולוגיה הרגשית של הנפשות הפועלות. המלט בדמות הנסיך הדני, אביו, אמו, אופליה וכדומה. כדרכו האישית, צ'ייקובסקי היה מעורב רגשית בכל יצירה מוזיקלית שכתב, ולעתים התמוטט בשל כך. יחד עם זאת, בכתיבת יצירה זו צ'ייקובסקי לא סבל מהתמוטטות עצבים. ביצירה זו צ'ייקובסקי קבע לעצמו משימה לא קלה, מכיוון שלתרגם לצלילים את היחסים הפילוסופיים והפסיכולוגיים המתקיימים בין הנפשות הפועלות, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אמנם יצירה זו כתובה על פי המסורת הרומנטית, יחד עם זאת זו יצירה פחות "תקשורתית" משאר יצירותיו של צ'ייקובסקי. ביצירה זו אין מלודיות קליטות וערבות לאוזן. זו יצירה הדורשת הקשבה מלאה על מנת להבין למה התכוון המלחין באמצעות צליליו. צ'ייקובסקי לא השאיר ולו ברמז קל שבקלים, מה היא התוכנית המלווה יצירה זו. בשל זאת לא זכתה יצירה זו לאהדה מצד הקהל בביצוע הבכורה שלה ואף לא לאחר מכן. התיזמור של צ'ייקובסקי ליצירה הוא מאסיבי, כרוב יצירותיו התזמורתיות האחרונות.

בשנת 1892 צ'ייקובסקי התחיל בכתיבת סימפוניה חדשה במי במול מז'ור. לאחר שכתב את כל הסימפוניה, החליט צ'ייקובסקי שאין היא מתאימה לתחושותיו ולרצונותיו והחליט להניח אותה בצד. ביוני 1893 חזר צ'ייקובסקי ליצירה זו והחליט להפוך אותה לקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת. הוא שכתב את הפרק הראשון ואף תיזמר אותו, אלא שלאחר זאת הוא זנח את היצירה לחלוטין. בין יצירה זו לסימפוניה השישית, "הפאתטית", כתב צ'ייקובסקי יצירה תזמורתית נוספת, הבלדה בלה מינור "וויוודה". ביצירה זו בחר צ'ייקובסקי לטקסט להוביל את יצירתו. הוא ביסס את יצירתו על תרגום של פושקין לבלדה "וויוודה" מאת הסופר והמשורר הפולני אדם מיצקביץ'. זהו סיפור על מושל פרובינציאלי החוזר אל ביתו רכוב על סוסו ומגלה את אשתו בוגדת בו לאור הירח. הוא משכנע את משרתו לירות באישה, אלא שהמשרת הרועד מפחד, יורה בו במקום זאת. פעם נוספת, יוצר צ'ייקובסקי מבנה עצמאי שאיננו תלוי בדבר כדי לספר את הסיפור בצלילים. היצירה נפתחת ברחש של הלמות פרסותיהם של סוסים, המושל ומשרתו דוהרים בלילה לאור הירח אל ביתו של המושל. יחד עם זאת, מוסיף צ'ייקובסקי נופך של בהילות ואף סממנים המעידים כי דבר מה לא ראוי או נאות עומד להתרחש. את סצינת האהבה בין אשת המושל לאהובה, כאשר בעלה מתבונן מן הצד, כתב צ'ייקובסקי בצלילים קסומים. כלי הקשת מנגנים עם עמעם. לא רק הנבל מקבל בסצינה זו תפקיד בעל חשיבות, אלא שצ'ייקובסקי הוסיף ליצירה זו את הצ'לסטה על צלילי הפעמונים שלה. כלי זה גילה צ'ייקובסקי בפריז והועיד לו תפקיד בעל משמעות וחשיבות בבלט "מפצח האגוזים". יחדיו הם מקנים לסצינה זו מצלול מיוחד, שונה ואחר: זה המתאר תשוקה רבה, אהבה אסורה, להט יצרים וחשקים. היצירה מסתיימת עם קול יריית האקדח ומותו של המושל. עד לביצוע הבכורה של יצירה זו (אין תיעוד ברור על התאריך) צ'ייקובסקי אמר שזו היצירה הטובה ביותר שהוציא תחת ידיו. וכהרגלו, לאחר ביצוע הבכורה שינה את דעתו וטען שיצירה זו אינה שווה דבר ואפשר להגדירה כזבל וגיבוב של שטויות. בזו הפעם צ'ייקובסקי השמיד את הפרטיטורה, אך בשל ביצוע הבכורה הוא לא היה יכול להשמיד את התכלילים של כל כלי וכלי וכך ניתן היה לשכתב את היצירה לפרטיטורה שלמה.

בשנת 1890 ביטלה האלמנה פון מק את ההקצבה השנתית שנתנה לצ'ייקובסקי בטענה לפשיטת רגל. צ'ייקובסקי הנזעם שלח אליה מכתב חריף, אם כי הוא כבר לא היה זקוק לתמיכתה הכספית; הוא פירש את המעשה הזה כבגידה, והקשר ביניהם נותק. בתקופה זו הוא הלחין גם את האופרה "מלכת-עלה" שנחשבת אחת היצירות האישיות ביותר שלו, אולם הקהל והמבקרים קיבלו את היצירה בצורה צוננת ביותר. שנה לאחר מכן המוזיקה לבלט "מפצח האגוזים" הצליחה די יפה, אבל המועקה שממנה סבל השתקפה בצורה ברורה בסימפוניה השישית שלו, המכונה "הסימפוניה הפתטית", אשר נגינת הבכורה שלה נערכה כמה ימים לפני מותו, וגם היא התקבלה ברגשות מעורבים. הקהל היה אדיש ליצירה זו. לצ'ייקובסקי זה לא שינה דבר. כפי שנהג ברוב יצירותיו, הוא טען שזו היצירה הטובה ביותר שהוציא מתחת ידיו וטען שהקהל לא מבין במוזיקה. רק לאחר מותו של צ'ייקובסקי, כאשר יצירה זו נוגנה לזכר המלחין, זכתה היצירה להצלחה אדירה.

צ'ייקובסקי מת ב־6 בנובמבר 1893, כתוצאה ממחלת כולרה שבה לקה בגלל שתיית מים מזוהמים (אף על פי שבשנים האחרונות ישנן שתי דעות רווחות בקשר למותו, האחת היא שהוא אולץ להתאבד על ידי בני האצולה הרוסית בגלל חוסר הדיסקרטיות שהפגין ביחסיו ההומוסקסואליים, והאחרת מניחה שהתאבד בשל חשש שנטייתו המינית תתפרסם ברבים). להלווייתו שנערכה בסנקט פטרבורג הגיעו אלפי ידידים ומעריצים.

מיצירותיו

לתזמורת

• סימפוניה מס' 1 בסול מינור "חלומות של חורף", אופ. 13 (1866)
• סימפוניה מס' 2 בדו מינור "רוסיה הקטנה", אופ. 17 (1872)
• סימפוניה מס' 3 ברה מז'ור "הפולנית", אופ. 29 (1875)
• סימפוניה מס' 4 בפה מינור, אופ. 36 (1877-78)
• סימפוניה מס' 5 במי מינור, אופ. 64 (1888)
• סימפוניה מס' 6 בסי מינור, "הפתטית", אופ. 74 (1893)
• סימפוניית מנפרד בסי מינור, אופ. 58 (1885) מבוססת על פואמה מאת לורד ביירון
• סרנדה לתמזורת כלי-מיתר בדו מז'ור, אופ. 48 (1880)
• סוויטה תזמורתית מס' 1 ברה מינור אופוס 43
• סוויטה תזמורתית מס' 2 בדו מז'ור אופוס 53
• סוויטה תזמורתית מס' 3 בסול מז'ור אופוס 55
• סוויטה תזמורתית מס' 4 בסול מז'ור "מוצרטיאנה", אופ. 61 (1887)
• פתיחה בפה מז'ור אופוס 67
• "גורל" פתיחה פנטסיה בדו מינור אופוס 77(1868)
• "סערה" פתיחה למחזה מאת אוסטרובסקי במי מינור אופוס 76(1864)
• פתיחה על ההימנון הדני הלאומי אופוס 15
• "הסערה" פנטזיה סימפונית בפה מינור אופוס 18 למחזה מאת שייקספיר(1873)
• מארש סלאבי בסי-במול מינור, אופ. 31 (1876)
• פרנצ'סקה דה רימיני, פואמה סימפונית במי מינור, אופ. 32 (1876)מבוססת על הדרמה מאת דאנטה
• קפריצ'ו איטלקי בלה מז'ור, אופ. 45 (1880)
• הפתיחה 1812 במי-במול מז'ור, אופ. 49 (1880)
• "המלט" פתיחה פנטזיה בפה מינור אופוס 67 למחזה מאת שייקספיר(1888)
• הפתיחה-פנטזיה "רומיאו ויוליה" בסי מינור, ללא מספר אופוס (1869) למחזה מאת שייקספיר
• "וויוודה" בלדה סימפונית בלה מינור אופוס 78(1892)

לתזמורת וכלי-סולו

• קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת בסי-במול מינור, אופ. 23 (1874-75)
• קונצ'רטו מס' 2 בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 44 (1879-1880)
• קונצ'רטו מס' 3 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 75 (בפרק אחד1892-1893)
• פנטסיה קונצרטנטית בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 56(1884)
• ולס סקרצו בדו מז'ור לכינור ותזמורת אופוס 34
• ואריאציות על נושא רוקוקו לצ'לו ולתזמורת בלה מז'ור, אופ. 33 (1876)
• פצו קפריצ'יוזו בסי מינור לצ'לו ותזמורת אופוס 62
• זיכרון ממקום יקר לכינור ותזמורת אופוס 42 (בתיזמור גלזונוב)
• סרנדה מלנכולית לכינור ותזמורות אופוס 26
• קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ. 35 (1878)

אופרות

• ייבגני אוניגין, אופרה ב- 3 מערכות, אופ. 24 (1877-78)
• מלכת-עלה, אופרה ב- 3 מערכות, אופ. 68 (1890)
• מזפה, אופרה ב- 3 מערכות, ללא מספר אופוס (1881-1883)

מוזיקה לבלט

• אגם הברבורים, בלט ב- 4 מערכות, אופ. 20 (1875-76)
• היפהפייה הנרדמת, בלט ב- 3 מערכות, אופ. 66 (1888-89)
• מפצח האגוזים, בלט ב- 2 מערכות, אופ. 71 (1891-92)
• רומיאו ויוליה, בלט

מוזיקה קאמרית

• רביעיית מיתרים מס' 1 ברה מזו'ר, אופ. 11 (1871)
• רביעיית מיתרים מס' 3 במי-במול מינור, אופ. 30 (1875)
• שלישייה לפסנתר, כינור ולצ'לו בלה מינור "לזכרו של אמן גדול", אופ. 50 (1882)
• שישיית מיתרים ברה מז'ור "זיכרון מפירנצה", אופ. 70 (1890)

מוזיקה לפסנתר

• סונטה בדו דיאז מינור לפסנתר סולו ללא מספר אופוס (1865)
• סונטה בסול מז'ור, אופ. 37 (1878)
• עונות השנה, 12 קטעים לפסנתר לפי חודשי השנה, אופ. 37aי(1876)
• אלבום לבני הנעורים לפסנתר סולו בדרגת נגינה קלה אופוס 39
• 18 קטעים לפסנתר סולו בדרגת נגינה קשה מאוד אופוס 72

קישורים חיצוניים

• Tchikovsky-Reseach, אתר המוקדש לחייו וליצירותיו של צ'ייקובסקי (אנגלית)
• יצירות לפסנתר של צ'ייקובסקי, אתר אגודת הפסנתרנים
• Classic Cat - Tchaikovsky mp3s