אאוג'ן לובינסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אאוג'ן לובינסקו

אֵאוּגֵ'ן לוֹבִינֶסְקוּרומנית: Eugen Lovinescu,‏ 31 באוקטובר 1881 - 16 ביולי 1943) היה מבקר ספרות והיסטוריון של הספרות הרומנית, פובליציסט וסופר, מייסדו בשנת 1919 של המגזין והחוג הספרותי "זבורטורול", אשר קידם מגמות מודרניות ומודרניסטיות בספרות הרומנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אאוג'ן לובינסקו, יליד פלטיצ'ן (1881) שבצפון חבל מולדובה, היה בנו של המורה להיסטוריה וסילה לובינסקו שלימד בעיירת הולדתו וביאש, ושל אשתו, פרופירה. הוא לא אהב את שמו הפרטי אאוג'ן והעדיף לרוב לחתום א. לובינסקו (E. Lovinescu)[1]. למד בבית הספר היסודי (1892-1888) ובגימנסיה על שם אלכסנדרו דוניץ' בפלטיצ'ן (1896-1892, שבו היה למשך שלוש שנים חבר לימודים עם הסופר לעתיד מיכאיל סדוביאנו) ואחר כך התיכון-פנימיה (אינטרנאט) ביאש (1899-1896). סיים אחר כך את הפקולטה לשפות קלאסיות באוניברסיטת בוקרשט (1902-1900). עם מוריו נמנו דימיטריה אבולצ'אנו, ההיסטוריון ניקולאיה יורגה ומבקר הספרות טיטו מאיורסקו. סיים את התואר הראשון עם עבודה על התחביר של השפה הלטינית (1903). עבד אחר כך בשנים 1904–1906 כמורה ללטינית בבית ספר תיכון בעיר פלוישט ואחר כך לימד בבוקרשט.

התחלת פעילותו הפובליציסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסם לראשונה בשנת 1903 מאמר (על המחזה "הפרסים" מאת איסכילוס) בדפי מוסף הספרות של העיתון "אדוורול", שנערך על ידי ראדו רוסטי. אחר כך שנים 1904–1905 כתב בקביעות בכתב העת השמרני "אפוקה" (העידן), של החוג "ז'ונימיה", בו פרסם, בין השאר ביקורת ספרות על סופרים שהשתייכו לחוג המגזין "סמנטורול", כמו מיכאיל סדוביאנו, שטפאן או. יוסיף, אלכסנדרו ברטסקו-ווינשט, יון אגרביצ'אנו, אמיל גרליאנו ואחרים. את המאמרים האלה אסף בשני כרכים שפורסמו בשנת 1906 תחת הכותרת "Pași pe nisip...,) (צעדים על החול). עוד בשנים ההן עמד לובינסקו בתקיפות על עמדותיו בפולמוסים שהחל עם ההוגים ניקולאיה יורגה וגאראבט איבראיליאנו.

לימודי הדוקטורט ופעילותו בתחום הספרות והסוציולוגיה של התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1904 נסע לגרמניה בכוונה ללמוד ארכאולוגיה, אך בשנת 1906 חזר בו ונסע לפריז לצורך השלמת לימודי ספרות בסורבון. בעת לימודיו בצרפת כתב בעיתונים שונים מאמרי בוקרת ספרות שקיבץ אותם מאוחר יותר בקובץ "Critice". בשנת 1909 סיים את לימודי הדוקטורט שלו בסורבון עם תזה על אודות ז'אן-ז'אק וייס ועל רשמי מסע של נוסעים צרפתיים ביוון. שתי התזות זכו להערכתו של אמיל פאגה. בשובו לרומניה, הגיש ביוני 1912 מועמדות למשרת פרופסור לספרות רומנית מודרנית באוניברסיטת יאשי אך נדחה לטובת גאראבט איבראיליאנו. בשנת 1913 מילא את מקומו של פומפיליו אליאדה בהרצאות על הרומנטיזם אך לא הושאר בסגל של האוניברסיטה. גם אחר כך כל נסיונותיו במהלך השנים לקבל משרה אוניברסיטאית עלו בתוהו והוא נותר מורה בתיכון עד שנת 1938 כשפרש לגמלאות. לימד לטינית התיכון על שם מאטיי בסאראב ובתיכון על שם מיכאי ויטיאזול (מיכאי האמיץ) בבוקרשט.

בשנים 1907–1909 כתב במגזין "Convorbiri literare" ("קונבורביר ליטרארה" -שיחות ספרות) ופרסם את שני הכרכים הראשונים של מאמרי הביקורת "Critice". באותה תקופה כתב מונוגרפיות על הסופרים גריגורה אלכסנדרסקו (1910) וקוסטקה נגרוצי (1913) ומאוחר יותר על המלומד והמורה גאורגה אסאקי (1921). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה לובינסקו בבוקרשט, אולם כשבירת רומניה נכבשה על ידי הצבא הגרמני, נמלט ליאש. בשנת 1936 נדחתה מועמדותו לאקדמיה הרומנית. התנגד לה, בין השאר, ניקולאיה יורגה, שהאשים אותו ב"הכפשת מורשתו" של המשורר הלאומי, מיכאי אמינסקו.

אאוג'ן לובינסקו היה אביה של מבקרת הספרות מוניקה לובינסקו, ודודם של המחזאי הוריה לובינסקו, מבקר הספרות וההוגה וסילה לובינסקו ושל הסופר אנטון הולבן.

השקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זבורטורול

בשנת 1919 הקים לובינסקו את המגזין לספרות "זבורטורול" ואת החוג הספרותי שהתארגן סביבו. בדפי העיתון ובחוג אירח סופרים בעלי מגמה מודרניסטית, סימבוליסטית, אוונגרדיסטית או שתוכן ספריהם נסב על חיי העיר. לובינסקו ועיתונו טיפחו את הקריירה של כמה מחשובי הסופרים והמשוררים של רומניה במאה ה-20: יון בארבו, קמיל פטרסקו, אילריה וורונקה ואחרים. אף על פי שהמגזין "זבורטורול" יצא לאור, בניהולו, רק תקופה קצרה בשנים 1919–1921 ו-1927-1926, החוג שלו המשיך להתקיים עד שנת 1945. לובינסקו נשען תחילה על מורשתו של טיטו מאיורסקו בתפיסה כי הסופר ומחבר ומבקר הספרות אינם לעולם מנותקים מן הסביבה החברתית והתברתית שבהן חיים. הוא התנגד ל"תאורית הבריריה" של גאראבט איבראיליאנו (שדיבר על פשרה בין הגאונות האינדיבידואלית לבין הדרישות החברתיות) והציע במקומה הרעיון לפיו היצירה והדרישה תופסות אותו הרגע ברצף הזמן. ניתוחיו נשענו, בין השאר, על השקפותיו של אמיל פאגה, של ז'ול למטר ועל המונח מיסודו של גבריאל טארד, "נפש קיבוצית". הוא אימץ גם את עקרונות האסתטיים של האימפרסיוניזם.

לובינסקו, תומך ראשי של המודרניזם בארצו, דחה את עיסוקם האובססיבי של החוגים הפופורניסטים והסמנטוריסטים בנושאים כפריים, וטען לטובת הכתיבה בנושאים הקשורים לחיי העיר. כתב העת "זבורטורול" שהקים בשנת 1919 פרסם יצירות של בני דור חדש של סופרים, מריאליסטים ועד סימבוליסטים ואוונגרדיסטים: קמיל פטרסקו, טודור ויאנו, יון בארבו, ליביו רבריאנו, בנימין פונדויאנו, אילריה וורונקה, הורטנסיה פאפאדט בנג'סקו ורבים אחרים.

הפולמוס שלו עם "סמנטורול" וראש אותו חוג, ניקולאיה יורגה, נחקק בזיכרון בגלל דחייתו את התפיסות האתנוצנטריסטיות של יורגה בנוגע לחברה הרומנית בימי הביניים, כמו למשל הדעה בנוגע למקור מוסד הוויבוד או ה"הוספודר" בנסיכויות הרומניות. יורגה טען שהוויבודים היו תוצר של החלטת הקהילות הכפריות שבחרו להאציל כוח למיומנים שבחבריהם בתחום אזורי המנותק משאר אירופה. לעומת זאת, לובינסקו ראה במוסד הוויבוד תופעה אנלוגית לזו שהייתה קיימת בשאר אירופה, ותאמה את היחסים הפאודליים ואת ההשפעה התרבותית מבחוץ. עדות לכך היא למשל תמונת הוויבוד שנמצאה במנזר קורטיה דה ארג'ש מזכירה מאוד באופן הלבוש את אופנת האצילים בשאר אירופה.

בשנים שבין מלחמות העולם השפעת המגזין והחוג סמנטורול הייתה מוגבלת לחוג משתתפיהם וקוראיהם. אחרי נפילת המשטר הצבאי-פאשיסטי באוגוסט 1944 הוכרו ספריו ודעותיו כחלק אינטגרלי בעל חשיבות בתולדות הספרות הרומנית. בשנות 1960–1970 הייתה השקפתו למקור אחיזה משמעותי בפולמוסים סביב האוטונומיה של התחום האסתטי. בשנים האחרונות של משטר צ'אושסקו, בשנות ה-80, האשימו מחברים אתנוצנטריים המקרובים לשלטון אותו כי טירפד את המקוריות היצירתית הרומנית בשם האדרת העליונות התרבותית של המערב.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקורת ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Istoria civilizației românești moderne כרכים 1-3(תולדות הציוויליזציה הרומנית המודרנית)
    • 1924 Forțele revoluționare (הכוחות המהפכניים)
    • 1924 Forțele reacționare (הכוחות הריאקציוניים)
    • 1925 Legile formației civilizației române (חוקי התהוותה של היציוויליזציה הרומנית)
  • Istoria literaturii române contemporane 1929-1926 (תולדות הספרות הרומנית בת זמננו) כרכים 1–4
  • Eseuri critice) Critice 1929 - 1925 ) (מסות בקורתיות) 10 כרכים
  • Memorii (זכרונות, כרכים 1–3)
  • 1940 Titu Maiorescu כרכים 1–2
  • 1944-1943 - Titu Maiorescu și contimporanii lui (טיטו מאיורסקו ובני זמנו)
  • 1943 Titu Maiorescu și posteritatea lui critică (טיטו מאיורסקו ומורשתו בבקורת הספרותית)
  • 2003 - מאמרי בקורת נוספים על אודות סופרים אחדים פורסמו בקובץ "Revizuiri" בהוצאת Paralela 45 בעריכתו של יון סימוץ

זיכרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Memorii,1932 ‏ 3 כרכים
  • Agende literare (אג'נדות סיפרותיות) (פורסמו אחרי מותו)

ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים ונובלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1906 - Nuvele florentine (נובלות פלורנטיניות), פורסמו שוב תחת הכתורת Crinul (השושנה) (1912)
  • 1913 -Aripa morții, רומן (כנף המוות)
  • 1932 - Viața dublă רומן (החיים הכפולים)

לובינסקו כתב שני רומנים על אהבותיו של מיכאי אמינסקו:

  • Mite 1934 (מיטה) על מיטה קרמניץ
  • 1935 Bălăuca ("בלאוקה") על ורוניקה מיקלה
  • המחזור Bizu הכולל את הרומנים:
    • Bizu -1932
    • 1932- Patru (ארבעה)
    • Diana -1956 (דיאנה) (פורסם אחרי מות המחבר)
    • Acord final

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • De peste prag, 1906 (מעבר לסף)
  • Lulu, 1924, (לולו) יחד עם הורטנסיה פאפאדט בנג'סקו

תרגומים וספרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לובינסקו היה מתרגם מוערך של טקסטים מלטינית ומיוונית

ספרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשפה הרומנית

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ahmet Ersoy, Maciej Górny, Vangelis Kechriotis (ed) Modernism: Representations of National Culture

Discourses of Collective Identity in Central and South-East Europe(1770-1945), Texts and Commentaries vol.3 Central Europe University Press, Budapest 2010 ‏ כולל קטעים מ Istoria civilizației moderne române 1900-1937 Editura Minerva, București 1997 בעריכתו של זיגו אורניה (Zigu Ornea), מבוא מאת מריוס טורדה (Marius Turda), תרגום לאנגלית מאת מריה קובאץ'

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Eugen Dimitriu Lovineștii, Editura Spiru Haret, Iași, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אאוג'ן לובינסקו בוויקישיתוף

על פי המקור: : Eugen Lovinescu. Scrieri, 6. Istoria literaturii române contemporane. 1900—1937. Ediţie şi postfaţă de Eugen Simion. Editura Minerva. Bucureşti, 1975. Eugen Lovinescu. Critice. Vol. 1–3. Ediţie de Eugen Simion. Antologie şi Repere istorico-literare de Mihai Dascăl. Seria „Patrimoniu“. Editura Minerva. Bucureşti, 1982.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוח כרונולוגית, ראה Zigu Ornea