מיכאיל סדוביאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאיל סדוביאנו
Mihail Sadoveanu.jpg
לידה 6 בנובמבר 1880
פשקאן, הנסיכויות הרומניות המאוחדות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 באוקטובר 1961 (בגיל 80)
הרפובליקה העממית הרומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בלשן, משורר, סופר, עיתונאי, ביוגרף, סופר ילדים, מתרגם, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Profira Sadoveanu, Paul-Mihu Sadoveanu עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Hatchet עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אונורה דה בלזק, יון לוקה קאראג'אלה, אמיל זולא עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס לנין לשלום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיכאיל סדוביאנורומנית: Mihail Sadoveanu, ‏ 5 בנובמבר 1880 - 19 באוקטובר 1961) היה סופר, פובליציסט ופוליטיקאי רומני, אחד מכותבי הפרוזה החשובים והפוריים של רומניה במחצית הראשונה של המאה ה-20. אמן תאורי הטבע ושל הכתיבה בנושאים היסטוריים, יצירתו ידעה כמה מגמות בהתאם לזרמים הספרותיים שהשפיעו עליו: הזרם ה"סמנטוריסטי" (לפי כתב העת הספרותי "סמנטורול" - "הזורע") שבא לידי ביטוי בספוריו ובנובלות הראשונים, השלב הריאליסטי בהשפעת הזרם הפופורניזם שהוביל העיתון "ויאצה רומניאסקה" והשלב מיתי-סימבולי בתקופה שבין מלחמות העולם ובחלק מיצירותיו בסוף חייו - הכתיבה הריאליסט-סוציאליסטית שהסופר אימץ בהשפעת המדיניות שנכתפה בתרבות המדינה בימי הדיקטטורה הקומוניסטית. מתקופת הממלכה הרומנית סדוביאנו היה חבר האקדמיה הרומנית החל משנת 1921 ונבחר לזמן- מה כסנאטור ובין השנים 1931–1932 אף כיהן כיושב ראש הסנאט. כמו כן נמנה עם מנהיגי הבונים החופשיים בארצו.

בתקופת הרפובליקה העממית הרומנית כיהן, יחד עם עוד ארבעה אישים, בנשיאות (פרזידיום) הקולקטיבית של האספה הלאומית הגדולה של רומניהפרלמנט) - בין דצמבר 1947-אפריל 1948, לאחר מכן כסגן יושב ראש הנשיאות של האספה. אחרי מותו של פטרו גרוזה בשנת 1958 מתוקף תפקיד זה היה ראש המדינה הזמני.

רקע משפחתי ושנות ילדותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאיל סדוביאנו נולד בשנת 1880 בעיירה פשקאן (Paşcani) שבצפונו של חבל מולדובה ברומניה, כבן של עורך הדין אלכסנדרו סדוביאנו, יליד אולטניה ושל פרופירה אורסאקי, בת למשפחת איכרים (ממעמד איכרים הקרויים "רזש") ורועי צאן מולדַבים. שם משפחת האב, סדוביאנו, אומץ בסביבות שנת 1891 לפי כפר המקור - סאדובה - מאולטניה. המוצא של הסופר, על הניגוד שבין הזהויות האזוריות והחברתיות, היווה, לדעת המבקר וההיסטוריון טודור ויאנו הסבר לפתיחותו אל ה"האוניברסליות הרומנית", אם כי, לאורך כל הקריירה שלו, סדוביאנו הרגיש קשור במיוחד לשורשיו המולדביים.

לסופר היו שני אחים. אחד מהם - אלכסנדרו, שהתחתן עם מבקרת הספרות איזבלה מורצון, הידועה כסדוביאנו-אוואן (בת דודה של הפעיל הסוציאליסטי הרומני וסילה מורצון) האח השני, וואסילה היה אגרונום. מיכאיל סדוביאנו למד החל משנת 1887 בבית הספר העממי בעיירת הולדתו, פשקאן. מורו האהוד ביותר, בשם בוסויוק (שם משפחה שמובנו ברומנית "ריחן") שימש לו מאוחר יותר השראה לדמות המורה הקרוי "האדון טרנדפיר" מהסיפור בעל אותו שם ("טרנדפיר" ברומנית הוא ורד). בשעות הפנאי הילד בילה בטיולים ברגל באזור הציורי שבו נולד, עסק בציד או בדיג והביט בסקרנות בטבע. את החופשות נהג לבלות בכפר שבו נולדה אמו, ורשן (Verşeni). עשה היכרות טובה עם האיכרים והמבקרים סבורים[דרוש מקור] שדעתם ויחסם אל השלטון השפיע על עיצוב השקפותיו החברתיות.

את לימודי התיכון עשה מיכאיל סדוביאנו בגימנסיה "אלקו אלכסנדרו דוניץ'" בעיר פלטיצ'ן. בגיל 16 גמלה בלבו תוכנית, שאז לא יצאה לפועל, לכתוב יחד עם חבר ללימודים מונוגרפיה על השליט שטפאן הגדול, אחד מגיבוריו הלאומיים של העם הרומני והדמות ההיסטורית הנערצת ביותר בחבל מולדובה. מאוחר יותר בחייו סדוביאנו הגשים את משאלתו זו. לא רק שכתב ספר על חיי שטפאן אך הקדיש לתקופת שלטונו את הרומן ההיסטורי "האחים ז'דר". סדוביאנו המשיך לימודיו בתיכון ה"נציונל" (לאומי) ביאשי ולאחר מכן נסע לבוקרשט ללימודי משפטים באוניברסיטה.

התחלותיו הספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסם לראשונה בגיל 17, בשנת 1897, בכתב העת הסאטירי "דראקו" ("השד") שהופיע הבוקרשט. היה מדובר ברישום "העלמה מ. מפלטיצ'ן" שנשלח תחת שם העט "מיכאי מפשקאן". בשנת 1898 התחיל לכתוב בעיתון "ויאצה נואה" (החיים החדשים) של אוביד דנסושיאנו לצידם של סופרים צעירים כמו גאלה גאלקטיון, נ.ד. קוצ'ה וטודור ארגזי. עזב את "ויאצה נואה" בגלל אי שביעות רצון מהמגמה הסימבוליסטית של כתב העת ושל עורכו. שלח בהמשך יצירות קצרות לכתבי עת לא-סימבוליסטים כמו "אופיניה" ("הדעה") ו"פג'ין ליטרארה" ("דפי ספרות"). במקביל ייסד עיתון ספרות משלו, קצר-ימים, הידוע לחוקרים בשם "אורורה" (השחר) או "לוּמיה" ("העולם").

כותרת כתב-העת "סמנטורול" ב-1906 עם ציון שמות עורכיו-ניקולאיה יורגה - מנהל המערכת והעורכים -שט.א. יוסיף, מ. סדוביאנו וי. סקורטו

הכרתו כסופר מהשורה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1900 נסע סדוביאנו לבוקרשט על מנת להירשם שם ללימודי משפטים, נרשם לבסוף ללימודי ספרות אך הפסיק אותם בשנת 1901 והתמסר לכתיבה. חיבר בהתחלה שירים ופקד את חוגי הבוהמה בבירה, אולם כעבור זמן לא רב, התמקד יותר בכתיבת פרוזה ריאליסטית. בשנת 1901 נישא לאקתרינה בֶלו Ecaterina Bălu והזוג התיישב בפלטיצ'ן, נולדו להם אחד-עשר ילדים. בשנת 1902 כתב גרסה ראשונה לרומן היסטורי בשם "האחים פוטקואבה" ופרסם קטעים ממנו תחת שם העט "מ.ז. קובוז" במגזין הספרותי "פאג'ין אלסה" ("דפים נבחרים"). בשנה הבאה, 1903, גויס לצבא ושרת בשמירות בסמוך לעיירה טרגו אוקנה. אז כתב כמה מספוריו הראשונים שהייתה בהם נטייה לביקורת חברתית. התחיל לכתוב בעיתון "ווֹינצה נציונאלה" (Voinţa Naţională) של המפלגה הלאומית-ליברתית ובעריכתו של הפוליטיקאי וינטילה ברטיאנו ופרסם בפיליטון גרסה אחרת של ה"אחים פוטקואבה" הנקראת "הבזים" (Şoimii), עם מבוא מאת ההיסטוריון וסילה פרבאן. ב-1903 המשורר שטפאן אוקטביאן יוסיף הזמין את סדוביאנו לפרסם בכתב העת המסורתי המשפיע "סמנטורול" ("הזורע" ,Sămănătorul) שנוהל באותם הימים על ידי ההיסטוריון והמבקר הלאומן ניקולאיה יורגה. מסביב לכתב עת זה התפתח זרם אידאולוגי ספרותי שנקרא סמנטוריזם. לפי רוח מייסדיו, ג'ורג'ה קושבוק ואלכסנדרו ולחוצה, "סמנטורול" יועד לקדם את "התרבות הלאומית הרומנית" "ללא השפעה זרה" ותוך גילוי יראת כבוד כלפי ערכי האיכר הרומני. מצד שני, כפי שהצביעו המבקרים ג'ורג'ה קלינסקו וטודור ויאנו, לחוג זה הצטרפו בכל זאת גם סופרים בעלי השראה קוסמופוליטית, בעלי מגמה סימבוליסטית, למשל. לפי ויאנו ולפי התרשמותו של יוסיף (המצוטטת על ידי ויאנו), סדוביאנו, באמצעות אמנותו, היה נציג הכי מקורי וחדשני בתולדות הזרם הסמנטוריסטי. בשנת 1906 סדוביאנו צורף למערכת "סמנטורול" לצידו של יורגה ויוסיף.

בין השנים 19041906 סדוביאנו חזר לגור בבוקרשט ועבד כפקיד (מפקח על בתי התרבות) במשרד החינוך שבחלק מהזמן נמצא בידי המפלגה השמרנית (השר מיכאיל ולדסקו). בהמשך הוציא מתחת ידיו ארבעה כרכי פרוזה שבהם השתמש לעיתים במוטיבים היסטוריים: "סיפורים" (Povestiri), שזכה בפרס האקדמיה הרומנית, "כאבים עצורים" (Dureri înăbușite) ו"המסבאה של דוד פרקו" (Crâșma lui Moș Precu) ו"הבזים" (Șoimii). אז התחיל שיתוף פעולה שארך כחמישים שנה עם בית ההוצאה לאור " מינרווה". ניקולאיה יורגה ברך על התגלית החדשה בשמי הספרות הרומנית והכריז על שנת 1904 כעל "שנת סדוביאנו". אמנם סדוביאנו לא סמך תמיד על שיפוטו הבקורתי של יורגה שהשווה אותו לווסילה פופ, סופר פחות ערך מחוג חסידיו. גם מנהיג החוג השמרני "ז'ונימיה, מבקר הספרות טיטו מאיורסקו התרשם מאוד מכשרונו של סדוביאנו, הציע את מועמדותו לפרס האקדמיה בשנת 1906 וכעבור שנתיים, ב-1908 במסה שכתב, הזכיר את שמו ברשימת גדולי סופרי העם הרומני. ב-1906 שב הסופר זמנית לפלטיצ'ן ונקרא שוב לצבא לקורס קצינים. בהיותו בעל משקל-יתר סבל מאוד ממסע צעידה מפרכת שנכפתה עליו מהיישוב פרובוטה במרכז מולדובה ועד לחבל בוקובינה.

אחרי 1906 סאדוביאנו התחיל להתקרב לחוג ספרותי נוסף, גם כן בעל גישה מסורתית של הערצה לחיי הכפר, אבל מתוך עמדות שמאליות. מדובר בזרם ה"פופרניזם" שהובל ביאשי על ידי המבקר ממוצא ארמני גאראבט איבראיליאנו. ספינת הדגל של החוג הייתה כתב -העת "ויאצה רומניאסקה" Viața românească (החיים הרומניים). שם פרסם סדוביאנו את סיפורי הציד שלו. ב-1907, שנת מרד האיכרים הגדול, בימי ממשלת יון י.ק. ברטיאנו ה"לאומית-ליברלית", חזר הסופר לתפקידו במשרד החינוך שנוהל אז על ידי שר בעל מגמות רפורמיסטיות, המתמטיקאי ספירו חארט, שההיה נחוש לשפר את השכלת הכפריים. סדוביאנו, תחת רושם האירועים הטרגיים, עורר את חשדות המשטרה לפעילות חתרנית אחרי שכתב חוברת "עזרה עצמית לחורשים החרוצים".

שנות ה-1910 ותקופת מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1908 קמה חברת הסופרים הרומנים מיוזמתם של המשוררים צ'ינצ'ינאט פאבלסקו ודימיטריה אנגל. סדוביאנו נבחר ליושב ראש שלה בספטמבר 1909. באותו זמן סדוביאנו ביקר במפגשי המשכילים בבית הקפה "קיבלר" בבוקרשט וחבר לאנגל, ליוסיף ולאמיל גרליאנו והקימו יחדיו את הירחון "קומפנה" (מילה שמשמעותה "מטוטלת של באר") שכוונה נגד האקלקטיזם של המבקר אוביד דנסושיאנו ונגד אסכולה "ז'ונימיה". ב 1910 פרסם בהוצאת "מינרווה" קבצים נוספים של סיפורים: "סיפורי ערב" (Povestiri de seară), "ג'נובבה מברבאנט" וגם חוברת תחת הכותרת " איך נוכל לצאת מדלות ולזכות באדמה". באותה שנה סדוביאנו התמנה למנהל התיאטרון הלאומי בבירת חבל מולדובה, יאשי, ונשאר בתפקיד זה עד 1919. התפטר בנובמבר 1911 מראשות חברת הסופרים ומקומו נתפס על ידי אמיל גרליאנו. המשיך עם זאת להיות חבר בהנהגתה. פרוץ מלחמת הבלקן השנייה בין רומניה ובין בולגריה ב 1913 גרמה לגיוסו כסובלטננט (סגן משנה) לגדוד 15 רגלים "רזבּוייֶן" שהוצב בפלטיצ'ן ואחר כך בין 23 ביוני-31 באוגוסט השתתף בקרבות בבולגריה. בשנים 1914–1915 רומניה נותרה עדיין נייטרלית במלחמת העולם הראשונה וסדוביאנו יכול היה עדיין להתפנות בשקט לכתיבה ולסיורים ספרותיים יחד עם ידידים כמו המשורר וההומוריסט ג'ורג'ה טופרצ'אנו. בהתחלה התלהב מכניסת רומניה למלחמה לצד מעצמות "ההסכמה" (ה"אנטאנט") אבל הניסיון הצבאי החוזר וודאי השתלשלות הדברים בחזיתות לא גרמו לו נחת. גויס כלטננט במילואים במשרד לצנזורה הצבאית ונדרש לערוך עיתון לחיילים בשם România - organ al apărării naţionale ("רומניה - בטאון להגנה לאומית") שבו השתתפו כמה מחשובי הסופרים - וולחוצה, אוקטביאן גוגה, לוצ'יאן בלאגה ואחרים. חלק מהחומר שפרסם בעיתון זה נקבץ בקבצים "דפים מדממים" File însângerate ‏ (1917). מאוחר יותר פרסם את הספרים "עלים בסערה" (Frunze în furtună), הרחוב לפושניאנו (1932) ו"רכבת הרפאים" (Trenul fantomă). הלך לחזית[1] ונשאר במולדובה, השטח החופשי היחיד שנשאר בשנים 1917–1918 מהממלכה הרומנית שנכבשה על ידי הצבא הגרמני. אחרי כהונה נוספת קצרה בראש חברת הסופרים, בשנת 1919 ניסה את מזלו יחד עם טופרצ'אנו (שהשתחרר מהשבי הבולגרי) ופתח ביאשי, כתב עת והוצאה לאור משל עצמם - "אֶנסֶמנֶר ליטרארֶה" Însemnări literare (רישומים ספרותיים). בהוצאה זו פרסם את קובץ הנובלות "צללים" Umbre ואת החוברת "לזכרו של קריאנגה" (מוקדשת לגדול מספרי הסיפורים של חבל מולדובה במאה ה19 - יון קריאנגה עם המשכיל השמאלני וסילה מורצון עם ארתור גורוביי הקים מגזין נוסף לספרות - "רבאשול פופורולוי" ("אגרת העם"). ניסיונות אלה לא האריכו ימים. בתקופה זו סדוביאנו קנה ביאשי, על גבעת הקופואו, את הווילה " מון רפו" ("Mon repos") הידועה גם כ"הבית עם צריח", שהשתייכה בעבר למדינאי מיכאיל קוגלניצ'אנו ולבנקאי והנדבן היהודי יעקב נוישוץ. בבית זה התארח בימי המלחמה המלחין ג'ורג'ה אנסקו.

שנות ה-1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאיל סדוביאנו - תמונה על בול של הדואר הרומני משנת 1980
פסל דיוקן של מיכאיל סדוביאנו בשדרת ה"סופרים הקלאסיים" בקישינאו
מיכאיל סדוביאנו, דיוקן על בול של רפובליקה מולדובה משנת 2005. משמאל לדיוקן - הבית של הסופר בעיר יאש, "וילה קופואו",לשעבר הווילה "סאן סוסי" של הברון נוישוץ

בהוצאת לוצ'אפרול פרסם את הקובץ Priveghiuri (ביקורי ניחומים). גיל 41, בשנת 1921 בתור הכרה למקומו בספרות הרומנית נבחר לאקדמיה הרומנית. את נאום הקבלה לאקדמיה בשנת 1923 הקדיש לפולקלור הרומני, ובמיוחד לשירה הפולקלורית. באותה תקופה חידש את קשריו עם החוג של "ויאצה רומניאסקה" של איבראיליאנו, והתחיל לפרסם בכתב העת זה קטעי נובלות שלחלק מהן הופיעו לאחר מכן בבית ההוצאה לאור של העיתון. ביתו הפך למוקד מפגשים של דמויות משפיעות של עולם הספרות כמו ג'ורג'ה טופרצ'אנו, גאלא גלקטיון, אוטיליה קזימיר, יונל ופסטורל תאודוריאנו, ד.ד. פטרשקאנו והמנצח סרג'יו צ'ליבידאקה. עם מקורביו נמנו משורר וסופר סוציאליסטי בשם יואן שאת יצירותיו ניסה לקדם, האריסטוקרט וכותב הזכרונות גאורגה ז'ורגיה-נגרילשט ומחבר סאטירי בשם ראדו קוסמין. חרף בעיות בריאות, המשיך במנהגו לטייל ברחבי רומניה, ובעיקר לבקר מקומות אהובים עליו שנתנו לו השראה ליצירותיו: המנזרים אגפיה ווראטק ומצודת ניאמץ. אחרי שנת 1923 יחד עם טופרצ'אנו, המשורר דמוסטנה בוטז ועמיתים אחרים מהחוג של "יואצה רומניאסקה", יצא למסעות ציד רבים. אחד הנופים שהקסים אותו במיוחד, בעת טיול בשנת 1927 היה אזור ארייֶש בטרנסילבניה. בשנת 1926 ייצג סדוביאנו, יחד עם ליביו רבריאנו, את חברת הסופרים הרומנים בכנס סופרים בברלין. כעבור שנה נסע שוב לחו"ל ברכבת "אוריינט אקספרס" עד להולנד. הפופולריות שלו כסופר הלכה וגדלה, עם פרסום שלוש מיצירותיו הכי מוכרות: הנובלה "שטה טחנה על הסירט" (1925) (Venea o moară pe Siret), והרומנים "מזל סרטן" Zodia cancerului ‏ (1929), ו"הגרזן" Baltagul ‏ (1930). בשנת 1928 ראה אור הקובץ הקלאסי "החאן של אנקוצה" Hanul Ancuței שבו שילב במיומנות כתיבה אפית ולירית. התעניין גם בנושא הוראה השפה והספרות הרומנית ויחד עם טופרצ'אנו ועם המורה ט.ק. סטאן, כתב מספר ספרי לימוד. יום הולדתו ה 50 בשנת 1930 נחגג ברמה כלל-ארצית.

אחרי תקופה של לבטים, הצטרף סדוביאנו בשנת 1926 ל"מפלגת העם" שאחד מפעיליה הבולטים היה ידידו הטרנסילבני המשורר אוקטביאן גוגה. אחר כך הצטרף למפלגה שהקים גוגה עצמו - "המפלגה הלאומית אגרארית". בבחירות הכלליות בשנת 1927 סדוביאנו נבחר לפרלמנט כנציג של המחוז ביהור בטרנסילבניה ובבחריות משנת 1931 זכה למקום בסנאט הממלכה מטעם המחוז יאש. כיהן לפרק זמן כיושב ראש הסנאט - בימי הממשלה של ניקולאיה יורגה. בשלב מסוים הצטרף למפלגה הלאומית-ליברלית-הסיעה ברטיאנו הימנית שהייתה באופוזיציה מול מפלגת האם הלאומית ליברלית. מגמת הסופר הייתה משנות ה-20–30 יותר ליברלית וכתב מאמרים לעיתון בעל השקפה דמוקרטית-שמאלית "אדברול" Adevărul ("האמת").

בראש הבונים החופשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמנה עם חוגים של בונים חופשיים בעלי השקפה מתקדמת ועלה בהדרגה בהיררכיה של התנועה. בהתחלה נבחר לראש (ה venerabil) לשכת "דימיטריה קנטמיר" ביאש (1927–1930) ובשנת 1932 נבחר בראש הלשכה "מולדובה" ביאש. בין השנים 19301935 היה סגן מגיסטר גדול, אחר כך פרו-מגיסטר גדול ולבסוף מגיסטר גדול של "השלכה הלאומית הגדולה של רומניה " Marea Lojă Naţională din România ומגיסטר גדול של האיחוד הלאומי של לשכות הבנוים החופשים במקום הנסיך ג'ורג'ה ולנטין ביבסקו. [2]

למשך כמה שנים נאלץ להתמודד עם פילוג באיחוד והצליח לגבור על שתי הסיעות המורדות - זו של ביבסקו והאחרת של יואן פאנגאל, מבלי להשיג את ההכרה של ה"גארן אוריאן דה פראנס". בשנת 1934 הוכר לבסוף כמגיסטר גדול של איחוד הבונים החופשים הרומנים שכלל את כל הלשכות.

שנות ה-1930 המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר אגאפיה, אחד ממקומות המרגוע האהובים על הסופר

בשנת 1936, החל מחודש ינואר, יחד עם ג'ורג'ה טופרצ'אנו, מיכאי קודריאנו וד"ר גריגורה ט. ופופה, את הירחון "אנסמנר יֶשֶנֶה" Însemnări ieșene (רישומים מיאשי). בכתב עת זה כתב סדוביאנו הספד נוגע ללב אחרי מותו של גאראבט איבראיליאנו. המשיך לפרסם יצירות חדשות בקביעות. בשנת 1935 ראה אור הכרך הראשון של הרומן ההיסטורי האפי שלו "האחים ז'דר" Fraţii Jder . הסכים לכהן כיושב ראש לשם כבוד של העיתון אדברול ושל יומון הבוקר "דימיניאצה" Dimineaţa. שני עיתונים אלה נחשבו על ידי הימין שופר של השמאל היהודים. בשורה של מאמרים סדוביאנו הדף את התקפות התקשורת הפאשיסטית. הלגיונרים שרפו את ספריו בפומבי. סופרים ואנשי אקדמיה רבים - ביניהם ליביו רבריאנו, שרבאן צ'וקולסקו, פטרו גרוזה, אאוג'ן לובינסקו, ויקטור אפטימיו, גם טופרצ'אנו ממיטת חוליו בבית חולים - הביעו סולידריות איתו. בספטמבר 1937 באות הזדהות, אוניברסיטת יאש העניקה לסדוביאנו את התואר דוקטור לשם כבוד. הסופר התחיל להתרחק מהזירה הפוליטית אך תמך במידת מה במלך קרול השני ובחזית התחיה הלאומית שלו כשאלו ניסו למנוע את ההשתלטות התנועה הלגיונרית על דעת הקהל והשלטון. בימי הדיקטטורה המלכותית, התמנה על ידי קרול השני כחבר בסנאט המצומצם. באותה תקופה, בשנת 1940 הוצאת הקרנות המלכותיים Editura Fundaţiilor Regale פרסמה את הכרך הראשון של אוסף יצירותיו Opere.

תקופת הדיקטטורה הפאשיסטית-צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שרומניה הפכה למדינה לאומית-לגיונרית הוריד הסופר את הפרופיל. אחרי שהמרשל אנטונסקו דיכא את מרד הלגיונרים וגרש אותם מהנהגת המדינה, סדוביאנו חידש את הופעותיו הפומביות, תוך הימנעות מהתבטאויות פוליטיות והרצה על סוגיות תרבות ברדיו הרומני. אחרי שפרסם את חלקו האחרון של הרומן "האחים ז'דר" נסוג שוב לאחוזתו באזור ארייֶש שבה בנה בית קיץ וכנסייה. כתב בתקופה הזאת את "סיפורים מבראדו סטרמב" Povestirile de la Bradu Strâmb. בגיל 60 פגש עיתונאית פמיניסטית צעירה, ולריה מיטרו והתחתן איתה אחרי חיזור קצר. ב-23 באוגוסט 1944 המלך מיכאי הדיח ועצר את המרשל אנטונסקו. רומניה ביטלה עקב כך את בריתה עם גרמניה הנאצית וצבאה הצטרף לצבא הסובייטי במאבק נגד בת הברית לשעבר. בנו של הסופר, פאול מיכו סדוביאנו נפל בקרבות לשחרור טרנסילבניה ב-22 בספטמבר 1944. אחרי החזרת החוקה הדמוקרטית, סדוביאנו הציג שוב מועמדותו לראשות איגוד הסופרים אבל הובס על ידי הסופר ויקטור אפטימיו, אף הוא פעיל בחוגי הבונים החופשים. באותה שנה האקדמיה הרומנית חגגה בכינוס מיוחד 40את מלאת 40 שנה לקריירה של סדוביאנו כסופר. את הנאום המרכזי בישיבה זו נאם המבקר וההיסטוריון של הספרות טודור ויאנו.

בצל השלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאיל סדוביאנו - השני משמאל, בין חברי הנשיאות של רומניה בשנת 1948. בקצה השמאלי - ש. וויטק, לצידו השני -משמאל לימין - ג. סטרה, פרופ' ק. פרחון וי. ניקולי

אחרי כיבוש רומניה על ידי הצבא הסובייטי ותפיסת השלטון על ידי הקומוניסטים, סדוביאנו, בדומה לאקדמאים רבים, התיישר עם הקו המדיני והתרבותי של ההנהגה החדשה של המדינה. בסוף שנת 1944 כשעדיין שלט ברומניה משטר דמוקרטי שביר, ארח סדוביאנו בביתו את השליחים הסובייטים אנדריי וישינסקי וולדימיר קמנוב שהשגיחו אחר התהליך של הפיכת הארץ ללוויין של ברית המועצות. סאדוביאנו התחיל להיות פעיל בחברה הרומנית לידידות עם ברית המועצות - הידועה בראשי התבות של שמה - "ארלוס" (ARLUS), שבראשה עמד הרופא והמדען קונסטנטין יון פארחון. במהרה נבחר הוא עצמו לראש המחלקה לספרות ופילוסופיה של אגודה זו, כשסגניו היו מיכאי ראליה וד. פרפסיצ'וס. בפברואר 1945 מחה יחד עם המלחין ג'ורג'ה אנסקו, הבלשן אלכסנדרו רוסטי, הביולוג טריאן סבולסקו והמתמטיקאי דימיטריה פומפיו, נגד המדיניות התרבותית הימנית של ראש הממשלה, הגנרל רדסקו, שניסה נואשות להתחמק מלחצי הסובייטים. יחד עם נ.ד. קוצ'ה ואחרים סדוביאנו ערך את הבטאון של "ארלוס", כתב-העת "ויאק נואו" Veac Nou ("מאה חדשה"). התגיסותו לטובת הקו הפרו-סובייטי נודעה לקהל הרחב במיוחד כאשר במרץ 1945 התבקש להרצות באולם הרצאות על סטלין. הרצאה זו הייתה אחר כך בסיס לספר שפורסם בהוצאת ארלוס, תחת הכותרת "האור בא מהמזרח" Lumina vine de la Răsărit.

סדוביאנו נשלח במשלחת של אנשי רוח ומדע לחגיגות מלאת 220 שנה לאקדמיה הרוסית למדעים. בהזדמנות זאת סדוביאנו, פארחון, סבולסקו, הסוציולוג דימיטריה גוסטי, הבלשן יורגו יורדאן ואחרים ביקרו ברחבי ברית המועצות - במכוני מחקר, קולחוזים, מרכזי יום. בשובו מהטיול כתב רשמים חיוביים על מה שראה והמשיך לתת הרצאות מלאות שבחים ל"מדינת הפועלים והאיכרים". באותה שנה תרגם בשביל הוצאת "קרטיה רוסה" (הספר הרוסי) של "ארלוס" את "סיפורי הציד" של טורגנייב. בעת הבחירות המזויפות משנת 1946 סדוביאנו היה מועמד של "גוש המפלגות הדמוקרטיות" BPD, קואליציה של סיעות שהתארגנה בחסות המפלגה הקומוניסטית, ונבחר כנציג מטעם הבירה בוקרשט בפרלמנט החדש. בדצמבר 1946 נבחר כיושב ראש של הפרלמנט[3]. השלטונות העניקו לו את הווילה בכפר צ'ורוגרלה Ciorogârla שהייתה שייכת קודם לכן לעיתונאי הימני-לאומני פמפיל שייקארו שברח מהמדינה. האופוזיציה מהמפלגה הלאומית של האיכרים שחיה אז את ימיה האחרונים גינתה את המענק כדוגמה לשחיתות ועיתוניה כינו את סדוביאנו בצחוק "הרוזן מצ'ורוגרלה".

ב-30 בדצמבר 1947 כשהמלך מיכאי הודח מהשלטון ורומניה הוכרזה רפובליקה עממית סדוביאנו היה לאחד מחמשת חברי הנשיאות של הפרלמנט (יחד עם פארחון, ווֹיטק, גאורגה סטרה ויון ניקולי) שמילאה באופן יצוגי את תפקיד ראש המדינה עד אפריל 1948. הוא נבחר גם לנשיאות האקדמיה החדשה של רומניה ש"טוהרה" מחלק גדול מחבריה הישנים. בשנת 1949 נבחר ליושב ראש איחוד הסופרים. אחרי 1948 נבחר לסגן יושב ראש הנשיאות של האספה הלאומית הגדולה (הפרלמנט). מתוקף תפקיד זה, אחרי מותו של פטרו גרוזה בשנת 1958 היה ראש מדינה זמני עד לבחירתו של יון גאורגה מאורר. בתוקף מילוי תפקידים רמי מעלה בזירה הממלכתית היצוגית ובחיי התרבות נהנה עד סוף חייו ממנעמי השלטון החדש. בשנת 1950 הוא נכלל בוועדת השופטים של "פרס השלום" על שם סטלין[4].

ברוח הריאליזם הסוציאליסטי כתב ספרים בעלי ערך מפוקפק כמו הרומן "מיטריה קוקור" Mitrea Cocor שהעלה על נס את מדיניות הקולקטיביזציה שנכפתה על האיכרים על ידי המשטר, והיה לרב מכר שמכר מעל 80,000 עותקים[5], תורגם למספר שפות אירופאיות[6] ועובד לסרט קולנוע[7]. סדוביאנו כתב בתקופה זו תוך זהירות מרובה ואימוץ צנזורה עצמית. הוא המשיך את מלאכת הכתיבה עד יום מותו. בשנת 1948 פרסם למשל את הרומן "פאונה הקטנה" Păuna Mică ובשנת 1952 את הרומן ההיסטורי "ניקוארה פוטקואבה" מוקדש גם הוא לפרק מתולדות נסיכות מולדובה שבו שולבו דמויות מהעבר המשותף של הרומנים ושל הקוזקים מאוקראינה השכנה, בעיקר דמותו של איוואן ניקוארה פוטקואבה, שהיה לזמן קצר מאוד שליט נסיכות מולדובה. בשנת 1954 פרסם את הקובץ "הרפתקה על גדות הדנובה".

מיכאיל סדוביאנו נפטר ב-19 באוקטובר 1961 והובא לקבורה בבית העלמין בלו על יד מיכאי אמינסקו ויון לוקה קאראג'אלה.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לסופר היו 11 ילדים - 3 בנות - דספינה, תאודורה ופרופירה, ו8 בנים. פרופירה סדוביאנו הייתה לימים סופרת ומשוררת. אחד מבניו - דימיטריה סדוביאנו - היה צייר, בעוד בן הזקונים פאול מיכו סדוביאנו (1920-1944) חיבר רומן שפורסם לאחר מותו "כמו פרח השדה".

תרומתו לספרות הרומנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחשב לסופר המוביל של דורו ובכלל לאחד מגדולי הסופרים הרומנים, סדוביאנו הצטיין במיוחד במספר סיפורים מזהיר וזכה לשבחים בעיקר על תאורי הטבע והנופים הכפריים. מחבר יוצא דופן בפוריותו הספרותית, פרסם מעל מאה ספרים. בתקופה שבין מלחמות העולם הקהל העמיד את סדוביאנו, עם כל ההבדלים בסגנון, בשורה אחת עם ליביו רבריאנו ועם צ'זאר פטרסקו כאחד מיוצרי רומנים הגדולים של ארצו. המבקר אוביד קרוחמלניצ'אנו ראה בפעילות סופרים אלה אחד מהסממנים מובהקים של הפריחה התרבותית של אותה תקופה שבין המלחמות. גם היסטוריון הספרות הרומני-אמריקאי מרצ'ל קורניש-פופֶּה ראה בסדוביאנו וברבריאנו את שני כותבי הרומנים החשובים של ארצם במחצית הראשונה של המאה העשרים. בשנת 1944 גם טודור ויאנו דיבר על סדוביאנו כעל הסופר המשמעותי ביותר של העם הרומני, ראשון בין שווים. , תוך שימת דגש על מקוריותו בהקשר הספרות הרומנית וסיווגו בין הסופרים בעלי מגמה לאומית (בניגוד לסופרים המודרניסטים הקוסמופוליטיים) ג'ורג'ה קלינסקו, גדול ההיסטוריונים של הספרות הרומנית, העריך שברבים מסיפוריו והנובלות של סדוביאנו מצאו הד התרומות הסגנוניות של סופרים שקדמו לו או היו בני זמנו - כדוגמת יון לוקה קאראג'אלה ,קליסטרט הוגאש, אמיל גרליאנו, יואן אלכסנדרו ברטסקו-ווינשט, יואן א. בסראבסקו, יונל תאודוריאנו, דמוסטנה בוטז, אוטיליה קזימיר ואחרים. קלינסקו אף העריך כי סדוביאנו עלה ללא ספק על אמיל גרליאנו שנחשב זמן רב כשווה ערך אליו בין הסופרים בעלי מגמה זו. יתרה מזו, לפי דעתו של קורניש פופה האפיקה של סדוביאנו הייתה המשך של ה"נרטיב הלאומי" שמבשריו היו ניקוליה פילימון, יואן סלביץ' ודויליו זמפירסקו. ויאנו וזיגו אורניה היו סבורים כי סדוביאנו קיבל השראה גם מנושאים וז'אנרים שהתנסה בהם הסופר, ניקוליה גאנה, חבר בחוג ז'ונימיה. לדברי ויאנו, סדוביאנו העריץ את גאנה כמורו ורבו. בנעוריו סדוביאנו העריץ ואסף את כתביו של נ.ד. פופסקו-פופנדיה, שהיה מחבר מצליח בזמנו של אלמנכים, רומנים היסטוריים ושל הרפתקאות. קלינסקו עוד ציין כי סדוביאנו וגאנה הופשעו בעקיפין על ידי כתיבתו של וילהלם פון קוצבו, סופר ודיפלומט רוסי, שחיבר סיפור על רומניה, בשם "לסקר ויורסקו".

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-6 בנובמבר 1980 נחנך ב "וילה קופואו" ביאש (וילה "סאן סוסי" שהשתייכה בעבר למיכאיל קוגלניצ'אנו ולבנקאי יעקב נוישוץ המוזיאון הממוריאלי ע"ש מיכאיל סדוביאנו, בנוכחות בתו פרופירה סדוביאנו. הבית נתרם על ידי הסופר בשנת 1947 למכון האגרונומי ביאש.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Şoimii הבזים 1904
  • Hanul Ancuţei (החאן של אנקוצה 1928 - נובלה)
  • Fraţii Jderi האחים ז'דר רומן היסטורי, טרילוגיה; 1935—1942
  • Creanga de aur (ענף הזהב)
  • Baltagul (הגרזן) 1930
  • Viaţa lui Ştefan cel Mare חיי שטפאן הגדול
  • Nicoară Potcoavă ניקוארה פוטקואבה 1952

יצירות של סדוביאנו בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1929 - Sturmflut der Liebe (תסריט)
  • 1951 - Toamna in deltă (סרט תיעודי קצר)
  • 1953 - Mitrea Cocor
  • 1965 - Neamul Şoimăreştilor
  • 1970 - Baltagul
  • 1973 Fraţii Jderi
  • 1980 - Dumbrava minunată
  • 1980 - Vacanţa tragică
  • 1983 - Ochi de urs
  • 1989 - Noiembrie, ultimul bal - Locul unde nu s-a întâmplat nimic ׁ

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיכאיל סדוביאנו בוויקישיתוף

מכתביו בעברית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ion Lazu Scriitori în Primul război mondial
  2. ^ stefangolescu.webs.com/masoneriainromania.htm באתר לשכת שטפאן גולסקו ברשת גישה ב-12.4.2011
  3. ^ המשלחות הפארלמנטאריות מרומניה ובנלגריה, משמר, 4 באפריל 1947
  4. ^ נקבעה הוועדה לפרס השלום, על המשמר, 27 בדצמבר 1950
  5. ^ מילטון להרר, רומניה העממית - מקץ שבע שנים, על המשמר, 23 באוגוסט 1951; המשך
  6. ^ הספרות הרומנית החדשה, על המשמר, 28 בדצמבר 1951
  7. ^ הוצג הסרט הרומני מיטריא קוקור, על המשמר, 30 במרץ 1953