אביהו רונן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרופ' אביהו רונן, 2016

אביהו רונן (נולד ב-1948) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור חבר במכללה האקדמית תל חי, ומרצה מן החוץ באוניברסיטת חיפה. תחומי מחקרו הראשיים הם היסטוריה של הלוגיקה, מחקרי מנהיגות וחקר השואה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביהו רונן נולד בקיבוץ העוגן ליעקב רוזנברג (רונן) ממפעילי המחתרת בסלובקיה במלחמת העולם השנייה, ולחייקה קלינגר (רוזנברג) מפעילות הארגון היהודי הלוחם בבנדין וראשונת העדות על מרד הגטאות שהגיעה לארץ ישראל. בשנת 1958 התאבדה אמו של רונן, ושנה לאחר מכן הופיעה גרסה ראשונה של ספרה בדפוס מיומן בגיטו.

רונן השלים את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי של השומר הצעיר "רמות חפר" בקיבוץ מעברות. בשנה האחרונה ללימודיו היה בין יוזמיו של הקמת גרעין בנים ראשון של השומר הצעיר, גיל"ת (גרעין ילדי תנובה). יחד עם חבריו לקח רונן חלק באזרוח היאחזות כרם שלום בשנת 1968. במלחמת ההתשה (1968 – 1971) שירת בצה"ל כקצין קרבי בסיירת אגוז. במשך השנים שירת רונן במילואים גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה והשתחרר בדרגת רב סרן.

עם שחרורו מצה"ל הצטרף רונן לחבריו בכרם שלום, והיה שותף לעיצוב וגיבוש הקיבוץ, שניתפס בשנים אלה כסמן רדיקלי של השמאל. יחד עם חברי הקיבוץ פעל כנגד ניסיונות הגירוש של הבדואים מפתחת רפיח, כנגד תחילת ההתנחלויות הבלתי חוקיות בגדה המערבית ובקידום תנועות שמאל כגון שי"ח, ושל"י. כמו כן היה שותף לניסיון לעצב את כרם שלום כקיבוץ פתוח מדגם מחדש. בשנים אלה, מילא רונן תפקידים חברתיים ומשקיים רבים בכרם שלום וביניהם מזכיר קיבוץ ורכז בניין.

בשנת 1979 עזב רונן את כרם שלום ועבר לתל אביב שם החל את לימודיו באוניברסיטת תל אביב. במקביל היה פעיל באגודת הסטודנטים החדשה ובשלום עכשיו. רונן למד היסטוריה ופילוסופיה במסלול ישיר לתואר שני, אך לאחר שהתקדם בלימודיו במסגרת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן, בחר לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא השואה, זאת בהשפעת גילוים המחודש של יומני אמו חייקה קלינגר. לאחר קבלת תואר שלישי (1990) עבד רונן במשך שנים אחדות במוסדות לחקר והוראת השואה בין השאר במורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' ובבית לוחמי הגטאות שם היה ראש האגף הרעיוני (1999 – 2001).

מאז שנת 1996, מלמד אביהו רונן במכללה האקדמית תל חי, ומ-1998, באוניברסיטת חיפה. נשוי, אב לבת ובן.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסתו הבסיסית של רונן היא אינטרדיסציפלינרית, אך התפתחותו המחקרית הייתה גם כתוצאה של מפנים אישיים שעבר. שלושת תחומי המחקר וההוראה שלו הם: היסטוריה של הלוגיקה, מחקרי מנהיגות וחקר השואה. בתחום הלוגיקה, כתב את עבודת המ"א שלו על ג'ורג' בול ואלגברה בוליאנית (1985). אך משפנה לכיוונים אחרים לא פרסם עוד בתחום זה, הגם שפיתח את עיסוקו בלוגיקה מבחינה דידקטית.

התפתחותו של רונן בחקר המנהיגות הייתה תוצאת עבודתו בבית הספר הצבאי לפיתוח מנהיגות בשנים 1981 – 1989. במסגרת זו התבקש לכתוב מספר מאמרים ואחר כך לערוך את ספר היסוד של המכון. רונן ערך את הספר על המנהיגות יחד עם מיכה פופר מפקד המכון אז. רונן כתב את מאמריו וערך את הספר במתכונת הומניסטית, תוך שהוא משלב בו קטעים פילוסופיים, היסטוריים וספרותיים שנועדו להמחיש לקצינים צעירים את העושר העצום של תופעת המנהיגות. הגם שהספר כלל גם עמדות ביקורתיות, זכה הספר לפופולריות גדולה בקרב קציני צה"ל, והופיע במספר רב של מהדורות. הקשר עם גורמי המחקר בצבא נמשך גם בשנים הבאות, זאת למרות עמדותיו הרדיקליות של רונן. בשנת 1996, התפרסם צבא ואתיקה, שהיווה מחקר רב-תחומי בנושא האתיקה הצבאית ובשנות האלפיים המשיך רונן לחקור ולייעץ בנושאי המנהיגות הצבאית.

פנייתו של רונן לחקר השואה לקראת כתיבת הדוקטורט נעשתה משיקולים אישיים ובניגוד לאזהרות מנחיו וחבריו דאז, כי הוא נכנס לתחום מחקר רווי אידאולוגיה. בפרט הזהירו מורו, פרופסור יהודה אלקנה שלא האמין בחקר השואה וטען לזכות השכחה.[1] בתקופה זו מרבית חוקרי השואה היו בני הדור הראשון לשואה, ומרביתם ניצולים. באופן טבעי הייתה להם רגישות גבוהה במיוחד לעמדות חריגות. עוד בעבודת הדוקטורט (יהודי זגלמביה בתקופת השואה, 1989), הטיל רונן ספק בצדקת מרד הגטאות, במיתולוגיזציה של הלוחמים, ובהדגשה היתרה שהייתה מקובלת בהיסטוריוגרפיה הישראלית של היסודות הציוניים שלהם. מצד שני הוא חשף כי חלק ניכר מאנשי היודנראט באזור שחקר, ובפולין בכלל, היו ציונים, וכן הבליט את הדברים מנקודת המבט של פעילי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ואת המחדלים של הנהגת היישוב בסיוע ליהודי אירופה. מבחינה היסטוריוגרפית הבליט רונן את עמדותיו הביקורתיות והמרכסיסטיות של עמנואל רינגלבלום שלא עלו בקנה אחד עם הצגתו כ"קדוש היסטורי". גם תפיסתו כי חקר השואה צריך להתבצע בכלים בינתחומיים תוך שימוש בכלים פסיכולוגיים, פילוסופיים וספרותיים עוררה התנגדות בשעתו. כיום, עם התקדמות המחקר, מרבית גישות אלה אינן נראות חריגות או יוצאות דופן. אך בשנות התשעים ואף ראשית האלפיים, היה רונן מבודד מבחינת הממסד המחקרי, וזאת למרות שנמנה עם ראשוני חוקרי השואה מבין ילידי הארץ.

בשנת 2008 שב רונן למחקריו הראשוניים על יומני אמו חייקה קלינגר, ולאחר עריכה מחודשת ותוספות שונות פרסם את נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר (2011). הספר שעוצב באמצעות כתיבה רב קולית המבוססת על שלושה נרטיבים משולבים – היומנים המקוריים של קלינגר, הקונטקסט ההיסטורי של חייה ותהליך ההיזכרות מקץ שנים, זכה במפתיע לתהודה רחבה, הן מצד הקהילה האקדמית והן מצד קוראי ספרות היסטורית. סיפור יומניה המצונזרים של קלינגר, בקורתה הנוקבת על המוסדות ועל הציבור היהודי בתקופת השואה ועל היישוב בארץ ישראל, כמו גם סיפור התאבדותה - התקבלו עתה כעמדה נוקבת אך לגיטימית בכל הקשור לאירועי השואה, דרכי כתיבה וזיכרונה המשותף.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקרב על החיים: השומר הצעיר בהונגריה, 1944, תל אביב: הוצאת יד יערי, 1994.
  • נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר, תל אביב: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2011.

ספרים בעריכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על המנהיגות (עורך לצד מיכה פופר), תל אביב: הוצאת משרד הביטחון. תל אביב: 1989 – 2006.
  • גוף שלישי יחיד: ביוגרפיות של חברי תנועות נוער בתקופת השואה, (עורך לצד יהויקים כוכבי). שני חלקים. חיפה: הוצאת בית לוחמי הגטאות, מורשת, יד יערי 1994 – 1995.
  • צבא ואתיקה: היבטים היסטוריים, סוציולוגים, פילוסופים ומשפטיים (עורך), תל אביב: הוצאת קצין חינוך וגדנ"ע ראשי ובית הספר לפיתוח מנהיגות, צה"ל 1996.

מבחר ממאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מרדכי אנילביץ בזגלמביה", ילקוט מורשת מ"ז (נובמבר 1989), עמ’ 105 – 138.
  • "טוהר הנשק – גלגולי המושג והתפתחותו", סקירה חודשית, מספר 2 – 3 (אפריל 1991) עמ’ 5 – 24.
  • "ארבע מסורות מנהיגות בצה"ל", בתוך על המנהיגות, עמ' 95 – 130.
  • "הפונקט הגדול: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה", משואה, י"ז (1989), עמ’ 102 – 147)
  • ”Institutionen, Politik und Identität der jüdische Selbstverwaltung im Ghetto von Zaglembie", in Wer zum Leben, Wer zum Tod…,eds: D. Kiesel et. Al., Frankfurt – New

York: Campus Verlag, 1992, pp. 97-114.

  • "חיי יום יום במחנות העבודה של ארגון שמלט בזגלמביה, 1939-1943", דפים לחקר תקופת השואה, מאסף י"א (תשנ"ד), עמ’ 17 - 41.
  • "רעיון הלחימה בתפיסת תנועות הנוער בתקופת השואה – היבטים היסטוריים ופסיכולוגיים" (בשיתוף עם יוסי הדר), דפים לחקר תקופת השואה, מאסף י"ב (תשנ"ה), עמ’ 43-61.
  • "אתיקה צבאית", בתוך מנהיגות הלכה למעשה, עורכים: איציק גונן ואליאב זכאי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון,1999, עמ' 233 – 256.

“The Jews of Będzin”, in Before They Perished… Photographs found in Auschwitz, eds. Kersten Brandt, Hanno Loewy, Krystyna Oleksy, Auschwitz-Birkenau State Museum, Oświęcim and München: Kehayoff Verlag, English, 2001-2002, pp. 16-27.

  • "Poland: Women Leaders in the Jewish Underground During the Holocaust", essay in Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia, eds.: Paula E. Hyman and Dalia Ofer, Jerusalem: Shalvi Publishing ltd., 2006.
  • “The Suffering of The Other: Arab Teachers Studying the Holocaust", in The Multicultural Challenge in Israel, eds: Avi Sagi and Ohad Nachtomy, Boston: Academic Studies Press, 2009 pp. 226 – 242.
  • "Collaborator or Would-Be Rescuer? The Barenblat Trial and the Image of a Judenrat Member in 1960s Israel" (with Hadas Agmon and Assaf Danziger), Yad Vashem Studies, vol. 39:2 (2011), pp. 117 - 165.
  • "ניצולים או מייסדים: השתקפות דימויים ודימויים עצמיים של ניצולים בעלוני קיבוצים, בתוך ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה (עורכת: דליה עופר), הוצאת יד ושם 2015, עמ' 31 – 89.
  • "שתי תפיסות אוונגרד: פעולות השומר הצעיר בפולין ובהונגריה בתקופת השואה", עבור גיליון מיוחד של ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל 23 (2016), עמ' 183 - 204.

חוברת חינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שלוש שורות בהיסטוריה – תנועות הנוער בפולין בתקופת השואה", תוכנית עבודה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצאת משואה, תשנ"ב (1992).

מאמרים נבחרים בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "להרוג אותם", שדמות ל"ה, (סתיו תש"ל), עמ’ 32 - 38.
  • "יהודה עמיחי – כאן ועכשיו" (מלחמת יום כיפורים) על המשמר, 8.3.1974.
  • "המורה שלי לפילוסופיה", שדמות, ס"א (סתיו תשל"ז), עמ’ 56 - 61.
  • "רשימותיו של תבוסתן" (מלחמת לבנון), הארץ, 4.8.1982.
  • "האומץ להיות בודד", הארץ, 30.1.1989.
  • "בנתיבי אברהם" (זיכרון היודנראט), הארץ, 1.5.1992.
  • "המלחמה לא תברח", על הצפון, 3.6.2002.
  • "יצירת מופת אנרכיסטית", הארץ, 8.7.2012

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס ואלנברג, מטעם אוניברסיטת תל אביב לשנת 1986 לעבודת הדוקטורט, יהודי זגלמביה בתקופת השואה.
  • פרס קרן עגיט מיסודה של ההסתדרות, לשנת 1995, לספר גוף שלישי יחיד.
  • פרס בהט לכתבי יד פורצי גבולות לשנת 2011, מטעם הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה לספר: נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר.
  • פרס בינלאומי לספר מחקר בנושא השואה ע"ש אברהם-מאיר שוורצבאום, של המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם לשנת 2013, לספר, נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Eilat Negev, What they wouldn't allow her to say, Haaretz, 1.5.2012

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1], הארץ, 13 באוקטובר 2012