נוירופתיה פריפרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: דף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

נוירופתיה פריפרית (peripheral neuropathy) הוא מונח הבא לתאר נזק הנגרם למערכת העצבים הפריפרית, אשר יכול להיגרם כתוצאה ממגוון של סיבות רפואיות, כגון טראומה ומחלות שונות.

קיימים ארבעה סוגים עיקריים של נוירופתיה- פולינוירופתיה, מונו-נוירופתיה, מונונויריטיס מולטיפלקס ונוירופתיה אוטונומית. הצורה השכיחה ביותר היא של פולינוירופתיה פריפרית סימטרית, אשר משפיעה בעיקר על כפות הידיים והרגליים. במצבים רבים, הסיבה להיווצרות הנוירופתיה אינה מזוהה והמחלה מוגדרת כמחלה אידיופתית.

נוירופתיה יכולה להיות מקושרת עם מגוון של סימפטומים כגון חולשה, שינויים במערכת העצבים האוטונומית ושינויים בתחושה. פסיקולציות בשריר לעתים קיימות, ולעתים יש אובדן תחושה או לחלופין תחושות של כאב. התסמינים קשורים לסוג העצב המעורב (מוטורי, סנסורי או אוטונומי) והיכן ממוקם העצב עצמו בגוף. לעתים מעורב בנוירופתיה רק עצב אחד ולעתים כמה. סימפטומים נפוצים המקושרים בנזק לעצב מוטורי כוללים חולשת שרירים, התכווצויות ועוויתות. לעתים קיים גם מחסור ביציבות וקואורדינציה. נזק למערכת העצבים הסנסורית כולל תחושות כגון עקצוץ, נימול וכאב. כאב המקושר לפגיעה סנסורית כאמור מתואר במגוון צורות- תחושה של "שריפה" באיבר המעורב, תחושה של זרמים חשמליים, רגישות קיצונית למגע או תחושה כאילו המטופל שם כפפות וגרביים בלתי נראות (ולכן לעתים קרובות מתוארת נוירופתיה, בעיקר כתוצאה ממחלת הסוכרת כנוירופתיה של "כפפות וגרביים"). פגיעה בעצבים אוטונומיים מקושרת לתפקודים לא וולונטריים- עצירות, שליטה על שלפוחית השתן, בעיה בתפקוד המיני, בעיות בלחץ הדם ובדופק וכדומה.

סיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוירופתיה פריפרית יכולה להיות מחולקת על פי מספר העצבים המעורבים או על פי סוג תא העצב אשר נפגע (מוטורי, סנסורי או אוטונומי) או לפי התהליך המערב את העצב עצמו (דלקת למשל, בנויריטיס). הסיווג המקובל הוא לפי מספר העצבים המעורבים:

  • מונונוירופתיה- היא מעורבות של עצב פריפרי יחיד.
  • מונונוירופתיה מולטיפלקס- היא מעורבות של מספר עצבים פריפריים מבודדים, לרבו באופן אקראי.
  • פולינוירופתיה- מצב בו מספר עצבים פריפריים נפגעים בו זמנית. זה מוביל לחוסר נוירולוגי סימטרי לרוב, עם אובדן של רפלקסים בחלק מן המקרים. פולינוירופתיות מסווגות פעמים רבות על פי האתר בו העצב פגוע- למשל, מצב בו האקסון הוא זה שנפגע, נקרא distal axonopathies, ורוב הפולינוירופתיות נכללות תחת קבוצה זו. לעתים נפגעת שכבת המיאלין העוטפת את האקסון- זה קורה במחלות שונות כגון גיליאן ברה, דיפטריה, מצבים פרה-נאופלסטיים (קשורים לגידול), ומחלות תורשתיות (שרקו-מארי). דוגמה שלישית לפולינוירופתיה כוללת פגיעה בגופי התא בקרן הקדמית של חוט השדרה או בגנגליון השורש הדורסלי- מצב זה נקרא neuronopathies.

מונונוירופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונו-נוירופתיה הוא תהליך של נוירופתיה המשפיע רק על עצב בודד. הסיבות הנפוצות לכך כוללות למשל תהליך של לחץ פיזי על העצב- הידוע גם כ- compression neuropathy- למשל, תסמונת התעלה הקרפלית. מצבים תחושתיים המתוארים כתחושת דקירות או סיכות ("רגל שנרדמת") נגרמים גם הם כתוצאה ממונו-נוריופתיה זמנית, אשר יכולה להסתיים לאחר ביצוע תנועות מסוימות למשל. פגיעה ישירה בעצב כלשהו, בעיה באספקת הדם אליו או תהליך דלקתי יכולים להביא כולם למונו-נוירופתיה.

מונונויריטיס מולטיפלקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Mononeuritis multiplex הוא תהליך שבו יש מעורבות סימולטנית או המשכית של עצבים, באופן חלקי או מלא, המתרחש למשך ימים ועד שנים ולרוב מתייצג כאובדן תחושה סנסורי ומוטורי המתפתח באופן אקוטי או סאב-אקוטי. המעורבות היא א-סימטרית בתחילה, אולם ככל שהמחלה מתקדמת החסרים הנוירולוגיים הופכים להיות סימטריים ומקשים על האבחנה המבדלת בין תסמונת זו לבין פולי-נוירופתיה. על כן, קיימת חשיבות לתיאור התהליכים המקדימים.

מונו-נויריטיס מולטיפלקס יכול לכלול כאב, המתואר ככאב עמוק המציק בעיקר בלילה, ולרוב ממוקם בגב תחתון, ירך או רגל. אצל אנשים עם סוכרת, תופעה זו פעמים רבות ככאב חד בצד אחת מהירכיים, המלווה בחולשה שרירי ירך קדמיים ואובדן של רפלקס פיקת הברך. הדמיה יכולה להציג תמונה מולטיפוקאלית של נוירופתיה סנסורית ומוטורית.

מונונוריטיס מולטיפלקס מקושר עם המחלות הבאות:

פולינוירופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולינוירופתיה היא תהליך של נזק עצבי השונה ממונו-נוירופתיה. לעתים משתמשים במונח "נוירופתיה פריפרית" כדרך לתאר פולינוירופתיה. בפולי-נוירופתיה, תאי עצבים רבים באזורים שונים בגוף מושפעים, ללא קשר לעצב דרכו הם עוברים. לא כל תאי העצב מושפעים באותו אופן- במצבים של פגיעה באקסונים דיסטליים, למשל, גרעיני תא העצב לא נפגעים אולם האקסונים עצמם נפגעים באופן הפרופרוציונלי לאורכם. נוירופתיה סוכרתית היא השכיחה ביותר מבין קבוצת מחלות אלו. בפולי-נוירופתיות הכרוכות בתהליך של דה-מיאליניזציה, עטיפת המיאלין מסביב לעצב נהרסת, וכתוצאה מכך יכולת האקסון להעביר אימפולס חשמלי נפגעת. הקבוצה השלישית תחת מחלות אלו, שהיא הפחות נפוצה, כוללת פגיעה ישירה בתאי העצב הנוירונליים- לרוב פגיעה זו מתרחשת או בעצבים סנסוריים או בעצבים מוטוריים.

פולינוירופתיות לרוב מציגות תמונה קלינית הכוללת פגיעה ביותר מאזור אחד בגוף, לרוב בצורה סימטרית. בדומה לנוירופתיות אחרות, התסמינים העיקריים כוללים חולשה ומגושמות מוטורית, תחושות כגון שריפה ועקצוץ, ירידה בתחושות העדינות ותחושת טמפרטורה, וכן חוסר יציבות במהלך הליכה או עמידה. בפולינוירופתיות רבות, סימפטומים אלו מתרחשים ראשוניים ובאופן חמור בעיקר בכפות הרגליים. סימפטומים אוטונומיים, כגון סחרחורת במעבר מישיבה לעמידה, בעיות בזקפה ובעיות בשליטה על השתן, קיימות אף הן בחלק מן המקרים.

פולינוירופתיות לרוב נגרמות כתוצאה מתהליך המשפיע על הגוף כולו- סוכרת ואי סבילות לגלוקוז הן הסיבות הנפוצות ביותר. סיבות אחרות מתייחסות בהתאם לסוג הפולינוירופתיה וקיימות קבוצות רבות הכוללות מחסור בוויטמינים, מחלות דלקתיות, רעלנים כגון שימוש באלכוהול ותופעות לוואי של תרופות שונות וכן בעיות במערכת ההמטולוגית.

ברוב המקרים, פולינוירופתיה מתפתחת באופן איטי, לרוב על פני חודשים או שנים, אולם קיימות גם צורות בהן ההתפתחות היא מהירה.

  • מחלת גיליאן ברה- זוהי פולינוירופתיה המופיעה כתסמונת אקוטית היכולה להופיע לאחר מחלה זיהומית קלה (קשר לחיידק קמפילובקטר ג'ג'וני), המתבטאת בחולשה סימטרית המתחילה לרוב ברגליים, והחולשה בולטת יותר בשרירים פרוקסימליים מאחר דיסטליים (יותר בירך מאשר בשוק, למשל). לעתים המחלה עלולה להיות חמורה עד כדי סיכון חיים (אם יש מעורבות של שרירי הנשימה או הבליעה). לצורך אבחנה של גיליאן ברה יש להדגים חולשת שרירים מתקדמת של יותר מגפה אחת, חוסר או הפחתה של רפלקסים, כאשר בבדיקת ניקור מותני לרוב מופיעים ערכים מוגברים של חלבון (אולם ספירת דם לבנה תקינה). הטיפול במחלה זו כולל פלסמה-פרזיס (טיפול זה מקצר את הזמן הדרוש להחלמה ומקטין סיכון לנזק שאריתי). אצל מבוגרים וילדים יש להעדיף טיפול על ידי מתן IVIG, ולעתים יש צורך בטיפול תומך למניעת סיבוכים כמו כשל נשימתי או לבבי. לרוב, המחלה נעצרת לאחר עד 4 שבועות, וכ- 70% מהחולים מחלימים ממנה לחלוטין. 25% מן החולים נותרים עם נזק נוירולוגי קל, ו- 5% מהם מתים, לרוב מכשל נשימתי. ככל שהמחלה תוקפת בגיל מבוגר יותר ובמהלך מהיר יותר, וכן כאשר המחלה פוגעת באקסונים ויש עדות להדבקה בחיידק הקמפילובקטר, כך הפרוגנוזה גרועה יותר.
  • מחלה דומה למחלת גיליאן ברה נקראת CIDP, או chronic inflammatory demyelinating polyneuropathy: זוהי מחלה, אשר בשונה ממחלת גיליאן ברה, מאופיינת במהלך כרוני יותר, או בהפוגות ללא שיפור נראה לעין לאחר 6 חודשים מהופעתה. הגורם למחלה זו אינו ידועה. במרבית המקרים החולים מתלוננים על חולשה בידיים או רגליים (יותר בידיים, יותר בשרירים דיסטליים), וכן חוסר סנסורי בגפיים ותחושות נימול. בניקור מותני, הממצאים דומים למחלת גיליאן ברה. מחלה זו מגיבה לעתים קרובות לטיפול בסטרואידים, אשר ניתן למשך זמן ממושך במרבית המקרים. טיפול ב- IVIG או פלסמהפרזיס אף הוא אפשרי.
  • נוירופתיה סוכרתית- זוהי תופעה נפוצה מאד בסוכרת והיא יכולה להופיע כפולינוירופתיה מעורבת (פגיעות סנסוריות, מוטוריות ואוטונומיות)- ב- 70% מהמקרים, וב- 30% מהמקרים קיימת פגיעה סנסורית בלבד. ככל שמידת האיזון של הסוכרת גרועה יותר, כך גדלה המעורבות של העצבים הפריפריים במחלה. הביטוי הנפוץ ביותר של החולים הם תחושת נימול, אובדן תחושה או כאבים, יותר ברגליים מאשר בידיים. במקרים חמורים יותר, יש אובדן תחושה בכל הגפיים (בעיקר הדיסטליות- כפות ידיים וכפות רגליים) המשולבות עם הפרעות מוטוריות. אצל סוכרתיים רבים, מלווה לתהליך עצמו גם בעיה במערכת העצבים האוטונומית הכוללת פגיעה בהזעה, בתפקוד המיני, פגיעה בתפקוד השלפוחית, המעי והקיבה וכן הפרעות בקצב הלב ותת לחץ דם אורתוסטטי. אין טיפול ספציפי לסיבוכים אלו- ניתן לטפל בכאב נוירופתי באמצעות תרופות (להלן).
  • דיפתריה- החיידק קורינובקטריום דיפטריה מדביק את דרכי הנשימה העליונות או מדביק פצע עורי, ומייצר טוקסין הגורם לדה-מיאלניזציה של עצבים פריפריים. כחודש לאחר ההדבקה, החולה מפתח נוירופתיה מוטורית עם פגיעה בולטת בתפקוד העיניים- רעיה מטושטשת היא תלונה נפוצה (יש פגיעה ביכולת האקומודציה של העין). גם שרירים האחראיים על תנועות עיניים עלולים להיפגע, וכן שרירי הפנים, הלוע והסרעפת. תגובת האישונים, עם זאת, היא תקינה. החלמה בדרך כלל מתרחשת לאחר מספר שבועות, ורוב החולים מחלימים לגמרי. במקרים חמורים יש שיתוק נשימתי. הטיפול כולל מתן מהיר של אנטי-טוקסין, וכן מתן של פניצילין או אריתרומיצין כדי להכחיד את החיידק. בבדיקת ניקור מותני ניתן לראות חלבון מוגבר ופלאוציטוזיס קל.
  • מחלות תורשתיות מסוג Charcot-marie tooth הן מחלות פולי-נוירופתיות, הכוללות חולשה ודלדול שרירי גפיים דיסטאליים, בנוסף להחזרי רפלקסים ירודים ו- pes cavus של כף הרגל. המחלות מועברות בתורשה אוטוזומלית דומיננטית, כאשר CMT מסוג 1 קשורה להתחלה בעשור הראשון לחיים, עם מהלך מחלה שהוא פרוגרסיבי ואיטי ובחומרה משתנה- העצבים מעובים, וניתנים למישוש בכמחצית מהמקרים. מהירות ההולכה העצבים ירודה באופן בולט. יש פגיעה דה-מיאלנטיבית. CMT מסוג 2 אינו כולל פגיעה סנסורית, ומתבטא בפגיעה בנוירונים עצמם.

הטיפול בפולינוירופתיה כולל ראשית אבחון המחלה הראשונית או השגת שליטה על המחלה הראשונית, שמירה על תפקוד מוטורי ועל כוח השריר וכן השגת הפחתה בכאב נוירופתי.

נוירופתיה אוטונומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוירופתיה אוטונומית היא צורה של פולי-נוירופתיה אשר משפיעה על המערכת האוטונומית. מערכת זו שולטת על עצבוב איברים פנימיים כגון שרירי שלפוחית השתן, המערכת הקרדיוווסקולרית, מערכת העיכול ואיברים גניטליים. עצבים אלו מתפקדים באופן אוטומטי. מרבית המקרים של נוירופתיה אוטונומית מתרחשים אצל אנשים החולים בסוכרת.

התסמינים של מעורבות מערכת אוטונומית כוללים את הבאים:

  • בעיות הקשורות למערכת העיכול כגון דיספאגיה, כאב בטן, בחילה, הקאות, תת-תזונה, שליטה על סוגרים (צואה), שלשול ועצירות.
  • המערכת הקרדיוווסקולרית: בעיות בקצב הלב (טכיקרדיה, ברדיקרדיה), תת-לחץ דם אורתוסטטי, עליה לא מספקת בקצב הלב במאמץ.
  • אחרים- אימפוטנציה, בעיות הזעה, ללא תחושה של היפוגליקמיה.

נויריטיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נויריטיס הוא שם כללי לתהליך דלקתי המתרחש בעצב, או תהליך דלקתי כללי של מערכת העצבים הפריפרית. הסימפטומים כוללים כאבים, פרסתזיה (דקירות ונימול), חולשה, חוסר תחושה, שיתוק, דלדול שרירים והיעלמות של רפלקסים. הסיבות כוללות את הבאות:

  • פגיעה פיזית (סיבה נפוצה למשל היא נעליים לא נוחות או עקבים גבוהים המביאים לתהליך דלקתי בבהונות למשל)
  • קרינה או פגיעה כימית

מצבים הגורמים לנויריטיס מבודד (השפעה על עצב אחד לרוב) כוללים תהליכים כגון דיפתריה או נזק מקומי, בעוד מצבים הכוללים נויריטיס המשפיע על מספר עצבים כולל מחלות כגון בריברי, מחסור בוויטמין B12, הרפס, תת-פעילות בלוטת התריס, פורפיריה, מחלות אוטואימוניות כגון טרשת נפוצה, זיהומים ועוד.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפולים רבים בנוירופתיה פריפרית הם טיפולים הנוגעים לתסמינים עצמם. קיימות מספר תרופות הפועלות על מערכת העצבים המרכזית כגון נוגדי דיכאון ותרופות לטיפול באפילפסיה, אשר נמצאו יעילות בהקלת כאב נוירופתי. טיפולים קיימים כוללים שימוש בתרופות טריציקליות (כגון אמיטריפטילין) וטיפול בתרופות נוגדות אפילפסיה כגון גבאפנטין או ולפוראט.

מחקרים רבים נעשו במהלך השנים 2005-2010, המצביעים על כך שקנבינואידים סינתטיים (מריחואנה רפואית למשל) הם טיפולים יעילים להפרעות נוירופתיות.

פרהגבלין היא תרופה אנטי-פרכוסית המיועדת לכאב נוירופתי. היא נמצאה יעילה גם לטיפול בהפרעת חרדה מוכללת. תרופות נוספות המשמשות לטיפול כאב נוירופתי כוללות קבוצות ממשפחת ה- SNRI כגון דולוקסטין.

מחקרים[דרוש מקור] שנעשו לאחרונה[דרושה הבהרה] מצביעים על כך שטיפול בנוירופתיה סוכרתית יכול לעתים להגיב לטיפול בגירוי חשמלי עצבי דרך העור - TENS.

במידה ומוצאים גורם הניתן לטיפול, הרי שאז ניתן לרפא את המחלה, וזאת בתנאי שהטיפול הוחל במועד לפני שנגרם נזק בלתי הפיך לעצבים. דוגמאות לכך הן חסר בוויטמינים, כגון B12 ואז מתן הוויטמין בזמן יביא לריפוי הפגיעה העצבית, או מחלות דלקתיות הניתנות לטיפול על ידי תרופות, או לחץ על העצבים הניתן לשחרור על ידי ניתוח וכו'. לעתים לא מוצאים את הסיבה למחלה וזאת על אף בירור נוירולוגי מקיף, או שהסיבה אינה ניתנת לריפוי, למשל נוירופתיה תורשתית. חשוב, לציין, כי גם במקרים בהם לא ניתן לרפא לחלוטין את הנוירופתיה, הרי שקיימת אפשרות להקל באופן משמעותי על הסימפומים ולשפר את איכות החיים. כיום, קיימות תרופות רבות לטיפול בכאבים הנוירופתיים ובהפרעות התחושה. התגובה לתרופה שונה מאדם לאדם, וחשוב למצוא את התרופה שתתאים לחולה מסוים הן מבחינת היעילות והן מבחינת תופעות הלוואי. במקרים מסוימים, כאשר שימוש בתרופה אחת אינו יעיל דיו, ניתן לשלב מספר תרופות.

טיפול ברפואה סינית בנוירופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לטיפול התרופתי הקונבנציונלי, ניתן להיעזר ב[[רפואה סינית]] לטיפול בנוירופתיה. הטיפול בכאבים נוירופתיים כוללת אבחנה ייחודית לרפואה סינית המבדילה בין התופעות השונות, למשל האם ישנה תחושה של חום או קור, רגליים כבדות או רגליים חלשות, חוסר תחושה, הרגשת נימול או כאב חד ועוד. כך שבשונה מן הרפואה הקונבנציונלית אשר לרוב תטפל באותן תרופות עבור אנשים הסובלים מסימפטומים שונים של נוירופתיה פריפרית, ברפואה הסינית הטיפול יהיה שונה בין אדם לאדם. כך למשל: אדם אשר מתלונן על חולשה וקור ברגליים יטופל באופן שונה מאשר אדם עם שריפה בכפות הרגליים ושרירים הנתפסים בעיקר בלילה.

הרפואה הסינית רואה בכאבים נוירופתיים תוצר של חוסר איזון במערכות הגוף השונות במישורים שונים.

במאמר שנכתב בנושא במגזין Clinical Diabetes בינואר 2005, המליצה האגודה האמריקנית לסוכרת (ADA) לשקול שילוב של דיקור סיני כטיפול יעיל בכאבים נוירופתים.

מחקר קליני אשר פורסם על ידי חוקרים מאוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה בשנת 1997 במגזין Diabetes Research & Clinical Practice, הראה שיפור משמעותי בקרב 77% מחולי הסוכרת הסובלים מכאבים נוירופתים בגפיים, בעקבות טיפולים אשר שילבו רפואה סינית.

בתי החולים הגדולים בישראל החלו לשלב רפואה סינית בשנים האחרונות, חלקם אף מציע טיפול בכאבים נוירופתים באמצעות רפואה סינית.

מערכת העצבים ההיקפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת העצבים ההיקפית מורכבת למעשה מרשת של "סיבים מוליכים" המפוזרים ומכסים את כל הגוף: גפיים, עור, שרירים, איברים פנימיים וכו'. תפקידם של העצבים ההיקפיים הוא לקשר בין מערכת העצבים המרכזית, דהיינו המוח וחוט השדרה ובין כל איבר ואזור בגוף. בהשאלה, ניתן להתייחס למוח כמחשב המרכזי, ולעצבים ההיקפיים כחוטים מוליכים המקשרים לכל נקודה. בצורה כזו מתאפשרת שליטה מלאה של המוח על כל חלקי הגוף, והעברת אינפורמציה בדרך ההפוכה מכל חלקי הגוף למוח. העור עשיר בעצבים תחושתיים הקולטים תחושות שונות, למשל מגע נעים או תחושות לא נעימות כגון כאב, חום וכו' אשר מזהירות מפני סכנה, השרירים מופעלים על ידי העצבים המוטורים האחראים ליכולת התנועה, האיברים הפנימיים, כגון: הלב, מערכת העיכול וכו' נשלטים על ידי העצבים האוטונומים. זאת הסיבה למשל שפגיעות במערכת העצבים עלולות לגרום גם להפרעה בתפקוד איברים חיוניים כמו הלב, מערכת העיכול, מערכת השתן, בלוטות הפרשה ועוד.

כאשר העצבים ההיקפיים נפגעים נגרמות הפרעות מגוונות בהתאם לעצבים שנפגעו. בדרך כלל הפגיעות המטרידות ביותר הן התחושתיות. העצבים התחושתיים רגישים מאוד. בניגוד, לעצבים המוטורים, אשר נדרשת פגיעה ניכרת בהם על מנת לגרום לחולשת שרירים, הרי שככל שהדבר נוגע לעצבים התחושתיים – די בליקוי קל יחסית על מנת לגרום להיווצרות תחושות מטרידות וכואבות.

סימנים של נוירופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפטומים התחושתיים הם השכיחים ביותר. מדובר בסימפטומים מטרידים, לא נעימים, כואבים, אשר פוגעים באופן משמעותי באיכות החיים. הפגיעה בעצבים גורמת לעתים קרובות לפעילות יתר שלהם, דהיינו: העצבים החולים מייצרים פעילות חשמלית לא תקינה, אשר אינם אמורים לייצר באופן נורמלי. פעילות זו נקלטת על ידי המוח כתחושות לא תקינות. ניתן לחלק את הפרעות התחושה לכאלה שמופיעות באופן עצמוני, כלומר ללא כל גירוי חיצוני, וכאלה שהן העצמה של גירויים קיימים למשל, גירוי נעים נתפש ככואב, מצב של רגישות יתר. הפרעות התחושה האופייניות לנוירופתיה כוללות: תחושת שריפה או צריבה, נימול- הרגשה שנמלים מטפסות על פני העור, עקצוצים, זרמים, תחושת קור או חום, רדימות (בדומה לתחושה לאחר זריקה אצל רופא שיניים), כאבים (הכאב לרוב בעל אופי שורף).

רגישות היתר מתבטאת בכך שגירוי אשר במהותו אינו כואב נתפש כלא נעים או כואב, לדוגמה: מגע של בגד או סדין נתפש כלא נעים או כואב, או תחושה שדורכים על אבנים או סיכות בזמן הליכה. בנוירופתיה הפרעות התחושה שכיחות יותר באזורים המרוחקים של בגוף, וזאת משום שהעצבים הארוכים רגישים יותר. מכאן, שכפות הרגליים הן הראשונות להיפגע, אחריהן הידיים ואזורים אחרים בגוף. כפות רגליים שורפות או בוערות הן לעתים סימן ראשון של נוירורפתיה. כאשר התלונות מתחילות בידיים, לדוגמה: נימול, כאבים, רדימות או שריפה בידיים, יש לחשוב על פגיעה מקומית של עצב ביד, כגון: תסמונת התעלה הקרפלית, אשר בה קיים לחץ על עצב בשורש כף היד או בעיה בעמוד השדרה הצווארי עם לחץ על שורשי עצבי הידיים. יצויין, כי בתסמונת התעלה הקרפלית תחושות הרדימות, הכאב והנימול בכף היד מופיעות לעתים קרובות בלילה ומעירות משינה. עם התקדמות המחלה הפרעות התחושה שתוארו עלולות להתפשט לאזורים נרחבים על פני העור. כשהעצבים המוטורים נפגעים תתפתח חולשה של השרירים. כמו כן, השרירים יאבדו מנפחם ויהפכו לרזים יותר. כתוצאה מכך יופיע קושי בפעולות השרירים. כאשר נפגעים שרירי הידיים יהיה קושי בפעולות עדינות עם הידיים, כגון: כתיבה, החזקת חפצים, הכנסת חוט לקוף של מחט, כפתור כפתורים ועד. כששרירי הרגליים נפגעים, תופיע חולשה ברגליים, אשר תתבטא בקשיי הליכה, כפות רגליים שמוטות, קושי לעמוד על בהונות הרגליים או העקבים, ובמקרים קשים קושי לקום מישיבה ועוד. פגיעה בעצבים האוטונומים, המעצבבים את האיברים הפנימיים תגרום להפרעה בתפקודם, לדוגמה: הפרעות בקצב הלב, הפרעות בתנועתיות מערכת העיכול (שלשלולים או עצירות), הפרעה במתן שתן, תחושת סחרחרות כשקמים מישיבה, הפרעות בהזעה ועוד.

הגורמים לנוירופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ידועות עשרות רבות של סיבות לפגיעה בעצבים ההיקפיים. בעולם המערבי הסיבה השכיחה היא מחלת הסוכרת. רמת סוכר גבוה בדם, שאינה מאוזנת גורמת לפגיעה בעצבים ההיקפיים. זאת הסיבה שיש חשיבות רבה לאבחון ואיזון נכון של הסוכרת. יצויין, כי לעתים הנוירופתיה היא הסימן הראשון לסוכרת. כאמור, קיימות סיבות רבות ומגוונות אחרות, הכוללות: חוסר תזונתי, למשל חוסר בוויטמין B12 או ויטמינים אחרים; נטילת תרופות הפוגעות בעצבים; חשיפה לחומרים רעילים, למשל: חומרי תעשייה שונים הרעיעים לעצבים; מחלות דלקתיות; מחלות אוטואימוניות – מחלות בהן מערכת החיסון תוקפת איברים של הגוף עצמו; מחלות ממאירות; מחלות זיהומיות; לחץ על העצבים, כגון: תסמונת התעלה הקרפלית, או פריצת דיסק בעמוד השדרה הלוחץ על שורשי העצבים; סיבות תורשתיות, גנטיות ועוד. יצויין, כי לעתים מחלות זיהומיות (שפעת, שלשולים, מחלות חום וכו') גורמות לנוירופתיה קשה וחריפה, הקרויה תסמונת ע"ש גיליאן ברה, אשר מתפתחת לאחר חלוף הזיהום החריף, ועלולה לגרום לשיתוק שרירים. למרבה המזל, רוב הלוקים בתסמונת ע"ש גיליאן ברה מחלימים.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחון המחלה מבוצע על ידי בדיקת נוירולוג, אשר כוללת לקיחת אנמנזה רפואית, דהיינו: מידע בנוגע למכלול הסימפטומים, התפתחותם ומהלכם, ובדיקה נוירולוגית. בבדיקה הנוירולוגית בודק הנוירולוג את תפקוד מערכת העצבים, למשל: תפקודי התחושה השונים, כוח השרירים, קואורדינציה וכו' וזאת על מנת לבסס את האבחנה. יש לציין, כי סימפטומים דומים ייתכנו גם במחלות אחרות של מערכת העצבים, למשל טרשת נפוצה, ולכן חשוב לאבחן, כי אכן מדובר במחלת העצבים ההיקפיים. בדרך כלל, לאחר הבדיקה הנוירולוגית יש צורך לבצע בדיקת הולכה עצבית (EMG) על מנת לאפיין את סוג הנוירופתיה ואת חומרתה. בנוסף יש צורך בביצוע בדיקות דם על מנת לנסות לאתר את גורם המחלה. במקרים מסוימים נדרשות בדיקות נוספות, כגון ביופסית עצב, אך הדבר תלוי לגופו של עניין.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.