אדלברט מפראג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדלברט מפראג, ווֹיטייך סלביקובץ, וויצ'ך
Sanctus Adalbertus.jpg
לידה 955 או 956
ליביצה-נאד-צידלינואו
פטירה 23 באפריל 997
טרוסו (על יד אלבלונג) או ברגובוייה (אזור קלינינגרד של ימינו)
קדוש עבור הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית, הכנסייה הלותרנית
תארים בישוף פראג (989-982, 992-995), בישוף גנייזנו
קאנוניזציה 999 על ידי סילבסטר השני
מקום פולחן עיקרי קתדרלת גנייזנו
חג 23 באפריל
תכונות נזיר בנדיקטיני, מיסיונר
פטרון של פולין, בוהמיה (חלק מצ'כיה), פרוסיה[1]

אַדַלברט מפראגלטינית: Adalbertus Pragensis,, בצ'כית: Vojtěch Slavníkovec, ווֹיטיֶיך סלבניקובץ, לימים "וויטייך הקדוש" (Svatý Vojtěch), בפולנית:ווֹיצֶ'ך - Wojciech, ‏ 955 או 956 ליביצה-נאד-צידלינואו, צ'כיה - 23 באפריל 997 בפרוסיה, בשטח אזור קלינינגרד של ימינו,כעת ברוסיה) היה כומר ומיסיונר צ'כי, בישוף של פראג (989-982, 995-992), קדוש מעונה של הנצרות הקתולית והאורתודוקסית. מוקירים אותו במיוחד בצ'כיה, פולין קרואטיה והונגריה. משפחתו, בית סלבניק, לקחה את צד דוכסי פולין במלחמה עם בית פז'מיסל מפראג ובנסיבות אלה פעמיים הודח אדלברט מראשות הארכיבישופות של פראג וחי כנזיר פשוט ומיסיונר. מיחסים לו כמה מהשירים הכנסייתיים העתיקים והמפורסמים של הצ'כים והפולנים - "גוספודי, פומילוי ני" ו"בוגורודז'יצה"[2], הנחשב לעתיק שבהמנונים הפולנים. בגלל שאיפתו להנהיג שינוי במנהגים ובאורח החיים על העם מצא עצמו בסכסוך עם השלטון ועם מנהיגים דתיים כאחד. אדלברט מפראג נרצח ב-23 באפריל 997 בעת שליחות למען התנצרות תושבי פרוסיה והוכרז בשנת 999 על ידי האפיפיור סילבסטר השני לקדוש מעונה של הנצרות. הוא נחשב לקדוש פטרון של פולין, אך גם בבוהמיה, ופרוסיה לשעבר. היה הבישוף השני של פראג והצ'כי הראשון שכיהן בתפקיד זה. בקרואטיה מיחסים לו ולמשפחתו סלבניק - מוצא "קרואטי לבן"

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל האחים אדלברט וגאודנטיוס הקדושים בעיר ליביצה, בצ'כיה

אלדברט נולד בשם ווייטייך כבן למשפחת הנסיכים הצ'כים סלבניק שמרכזה היה בעיר ליביצה נאד צידלינואו, במזרח בוהמיה (בימינו היא חלק ממחוז נימורק, באזור "בוהמיה המרכזית"). אביו, הנסיך סלבניק, היה שליט עצמאי אמיד ואדוק של נסיכות זליצ'אן, שנמצאה בתחרות עם פראג. פרטים עליו ידועים, בין השאר, מן הכרוניקה של קוזמה מפראג. סלבניק היה לפי מקורות אחדים [דרוש מקור] מיוחס למלך גרמניה, היינריך לוכד הציפורים. האם הייתה סטז'זיסלבה, בת למשפחת אצילים בכירים. ייתכן כי הייתה אחותם של וצלב ובלוסלב ממשפחת פז'מיסל או קרובת משפחה של בני בבנברג [דרוש מקור]. לוויטייך היו ששה אחים: ביתר דיוק חמישה אחים - סובייסלב (נפטר ב-1004), יורשו של סלבניק, ספיטימיר,פּוברסלב, פוז'יי וצ'סלב, ועוד אח אחד למחצה, ראדים או בשמו הכנסייתי - גאודנטיוס. גאודנטיוס היה גם הוא לדמות דתית חשובה, הארכיבישוף הראשון של גנייזנו ושל פולין. בצ'כיה היו בני סלבניק היריבים של בני פז'מיסל והסכסוך הפאודלי בין שתי המשפחות הנסיכיות החריף בדיוק בימי חייו של וויטייך. אחרי ששרד מחלה קשה בילדותו, הועידו הוריו את וויטייך לשירות האלהים. בערך בשנים 973-970 נסע וויטייך ללמוד במגדבורג. הוא התחנך שם למשך כ-9 שנים בבית הספר לכמרים שליד הקתדרלה על שם הקדושים מוריץ וקתרינה במגדבורג שבניהול אוטריך (Ohtrich). מורו הרוחני היה אדלברט, הארכיבישוף (החל משנת 968) של מגדבורג, שהעניק לו את שמו בעת טקס קונפירמציה שני ושחיזק בו, ככל הנראה, את האידאלים המיסיונריים[3] אדלברט הצעיר זכה במהרה באמונו והערכתו של הקיסר אוטו השני. בשנת 975 ניהל אדלברט בפני הקיסר את הליטורגיה באאכן ובמהלכה היה זה שהניח את הכתר על ראשו.[4]

בישוף פראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל אדלברט הקדוש, חלק מאנדרטתו של וצלב הקדוש בככר וצלב בפראג

כהונה ראשונה 989-983[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 981 שב אדלברט לפראג, סיים את חוק לימודיו והוסמך ככומר על ידי הבישוף הראשון של העיר, דיטמאר[5] מפראג. ב-982 נפטר דיטמר ומספרים שאדלברט נכח בשעותיו האחרונות של הבישוף שהתוודה תוך יסורי מצפון על חטאיו. ב-19 בפברואר באותה שנה החליט הדוכס בלוסלב השני "האדוק" לבחור באדלברט לבישוף פראג, למרות גילו הצעיר, ולמרות השתייכותו לבית סלבניק היריב, מתוך הערכה לבקיאותו ולקשריו בחו"ל. אדלברט נהנה מתמיכתו של הקיסר אוטו השני, אך היסס אם לקבל את התפקיד. ייתכן כי הנסיך בולסלב סבר שאדלברט הצעיר לא יעמיד, בשם הכנסייה, מכשולים ודרישות רבים מדי בפני השלטון. את אישור המינוי השיג אדלברט אחרי שנה נוספת, ב-3 ביוני 983 בוורונה. אחר כך חזר לפראג, בה נשאר עד שנת 989.

למרות היותו בן למשפחה עשירה, ויש אומרים, כדי להיבדל ממנהגי הבישוף דיטמר המנוח, בחר אדלברט בחיי סגפנות - נהג לישון על הרצפה, הקפיד על צומות, ולא בחל מלבקר אצל עניים ואסירים. הוא נודע בצניעותו וגם בנדבנותו. אולם, אחרי 6 שנים של תפילות והטפות אין ספור בקרב תושבי בוהמיה, תהליך התנצרותם דרך במקום. הם דבקו עדיין באמונות פגאניות שהיו מושרשות בהם עמוקות. אדלברט התרעם על השתתפותם של נוצרים בסחר העבדים והתלונן על התופעות של פוליגמיה,עבודת אלילים ושל נישואי כמרים, שהיו עדיין שכיחות. כשדרש מהם לשנות את מנהגיהם נתקל הבישוף הקפדן בהתנגדות גם מצד שועי הארץ וגם מצד הכמורה. יש אומרים כי העניש אדלברט בעקירת שיניים את מי שנתפס שובר את הצומות המצווים על ידי הדת.[דרוש מקור]

באותו זמן אחיו של אדלברט, סובייסלב, ששלט בליביצה העז לקרוא לעצמו "דוכס"[6], תוך כרסום בסמכות הדוכס בולסלב השני ונמנע מלסייע לו בסכסוך עם פולין. נסיבות אלה וגם סממני העצמאות של אדלברט, שהנפיק מטבעות משל עצמו[7] גרמו להתערערות מעמדו הבישוף בפראג. מתוסכל ומר נפש, בשנת 988 או 989 נסע אדלברט לרומא וביקש מהאפיפיור יוחנן החמשה עשר להרשות לו לעזוב לפחות זמנית את הדיוקסיה ולהיכנס למנזר ברומא.

בגלות איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא פגש אדלברט בקיסרית גרמניה היווניה, תאופאנו, אלמנת אוטו השני, שכיהנה כעוצרת האימפריה בעת קטינות בנה, אוטו השלישי והיה לאחד מיועציה. שקל לעלות רגל לירושלים אך שהה בינתיים במנזר הבנדיקטיני מונטה קאסינו. מאוכזב מאורח החיים שנראה לו מנוון של נזירי מונטה קאסינו, הלך אדלברט ברגל כדי לבקר אצל נילוס מרוסאנו, נזיר יווני מפורסם בן 80, יליד קלבריה, שנמצא באותה תקופה במנזר וללוצ'ו, 12 ק"ם מרחק ממנוטה קאסינו.נילוס התרשם מאוד מאדיקותו ואישיותו של אדלברט, הניא אותו מלעלות לירושלים או מלהצטרף לקהילת הנזירים היוונים שהנהיג ושלח אותו עם המלצות אל ראש המנזר סנטי בוניפציו ואלסיו (הקדושים בוניפטיוס ואלקסיוס) שעל גבעת האוונטין ברומא. אכן באותו מנזר נקלט אדלברט בצורה נאותה וקיבל על עצמו את עול הנזירות של המקומיים בשנת 990.[8]

כהונתו השנייה 992-995[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 992 ויליג, הארכיבישוף של מיינץ, שלא ראה בעיניים יפות את עזיבת הדיוקסיה בפראג, פנה לאפיפיור עם בקשה להחזיר את אדלברט - ווייצייך לכס הבישופות בבוהמיה. משלחת ובראשה אחי הדוכס בולסלב הגיעה למסור לו לאדלברט בקשה ברוח זו.האפיפיור ציין עם זאת בהחלטתו עם כי במידה שייתקל בהתנגדות יוכל אדלברט לעזוב שוב את המשרה. אדלברט התקבל בחום על ידי תושבי פראג והקים יחד עם הדוכס בולסלב השני את המנזר הבנדיקטיני בז'בנוב, מנזר הגברים הראשון בשטחי צ'כיה. אולם גם כהונה שנייה זו של אדלברט כבישוף פראג נגמרה באקורד צורם. אדלברט ניסה באותו זמן להגן על אשה אצילה שנתפסה נואפת, חזרה בתשובה ונמלטה למנזר. היא נשלפה משם בכוח ונרצחה. מתוך מחאה על חילול קדושת המקום, הטיל אדלברט חרם על הרוצחים, דבר שעורר זעם בקרב הציבור. יש סבורים כי היה כל האירוע הזה תוצאה של מזימה נגד הבישוף. פרט לשערוריה זו, הזירה הפוליטית הייתה עדה לברית שנכרתה בשנת 995 בין בני סלבניק לקלאן החזק ורשוב (ורשובצי). כתגובה לכך ב-28 בספטמבר 995 הסתערו חיילי הדוכס בלוסלב, על העיר ליביצה נאד צידליואו וכבשוה. לפי דברי "כרוניקת הבוהמים" הם רצחו ארבעה מאחיו של אדלברט ואת ילדיהם בעת תפילת חג בכנסייה ושדדו ושרפו את העיר.[9] נסיכות זליצ'אן חדלה להתקיים וסופחה לאחוזות בני פז'מיסל. השליט סובייסלב ניצל ומצא מקלט בחצר הפולנית.

בחזרה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לסיכום עם האפיפיור, משלא הרגיש יותר ביטחון בפראג, עזב שוב אדלברט בשנת 995 את בישופות בוהמיה וחזר למנזר אלסיו הקדוש ברומא.[10] במקומו מונה סטרצ'קבאס, אך הוא מת באופן פתאומי בעת טקס הליטורגיה, כשעמד לעלות על כס הבישופות בפראג. סיבת מותו של סטרצ'קבאס נשארה מסתורית. בינתיים ברומא פקד אדלברט את חוג המלומדים שבחצר הקיסר הצעיר אוטו השלישי שהגיע בשנת 996 בראש מסע צבאי כדי להגן על האפיפיור יוחנן החמשה עשר שגורש מרומא. התנהגותו בחצר הקיסר הייתה שוניה במחלוקת, במיוחד מנהגיו הסגפניים המביכים, כמו זה שקם בלילות כדי לרחוץ את רגלי אצילי החצר. [11] האפיפיור החדש, גרגוריוס החמישי ויתר בסופו של דבר על הרעיון למנותו שוב לבישוף בפראג, והחליט לשולחו כמיסיונר בהונגריה.

השליחות בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדלברט נסע להונגריה כדי לחזק בה את הדת הנוצרית. היו שסברו כי הוא היה זה שהטביל באסטרגום את ואיק, בנו של הנסיך הגדול, גזה. ואיק קיבל את השם הנוצרי סטפאן,בהונגרית - אישטוואן ונודע לימים כאישטוואן הקדוש. עם זאת מקור אחד בלבד מדבר על מעורבותו של אדלברט בטבילתו[12]. המעמד הונצח מאוחר יותר בציור של הצייר ההונגרי גיולה בנצור. לפי עדותו של ברונו מקוורפורט את רוב המאמצים המיסיונריים הפעיל אדלברט בפני אשתו של הנסיך גזה, שרולט,[13] שהייתה ידועה כ"מחזיקה את כל הממלכה בידיה"[14]. ייתכן כי בהשפעת אדלברט קם בשנת 966 בפאנונהלמה המנזר הבנדיקטיני הראשון בהונגריה, בראשות נזיר צ'כי בשם ראדלה.[15]

בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחר כך שם אדלברט פעמיו לפולין, בה התקבל בלבביות על ידי הדוכס בולסלב הראשון "האמיץ", שמינה אותו לבישוף גנייזנו.

שליחותו ורציחתו בפרוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רציחתו של אדלברט בפרוסיה, לפי תבליט על אחת הדלתות של קתדרלת גנייזנו בפולין
ארון הכסף של אדלברט הקדוש בקתדרלת גנייזנו

אדלברט עזב בסופו של דבר את הדיוקסיה שלו בגנייזנו כדי לצאת לשליחות מיסיונרית בקרב השבטים הפגאנים בפומרניה ופרוסיה, בצפון פולין, אזור קלינינגרד וצפון-מזרח גרמניה של ימינו. הדוכס בולסלב הראשון, בהמשך מלך פולין, צייד אותו במלווים חמושים. אדלברט, שאליו התלווה גם אחיו למחצה ראדים-גאונטיוס, ערך מסע בשטחי פרוסיה, לאורך החוף הבלטי עד לגדנסק. בהתחלה מאמציו צלחו אך לבסוף גישתו הסמכותית במפעל הניצור ההמוני עורר את זעם הפרוסים מקומיים, לרבות האצילים וכהני הדת. הוא התנגד בחריפות לעבודת העצים ולהקרבת בני אדם. בנוסף המקומיים חשדו בו כי הוא מרגל לטובת השליט הפולני ואכן שליחותו הייתה חלק ממדיניות ההתפשטות של הממלכה הפולנית. [16] לפי אחד האגדות, הוא נלקח בשבי בזמן שינה יחד עם שניים ממלוויו על ידי כהן דת פגאני. אדלברט התפלל בקול, אמר שמעניק את חייו לאלהים וביקש מחילה עבור תוקפיו. אז אמר לו הפגאני "זהו רצונך מתמיד, למות למען ישו" ודקר בחזו בכידונו. עוד שישה תוקפים דקרו בו דקירות נוספות והוא מת מפצעיו ב-23 באפריל 997. מקום רציחתו לא ידוע בדיוק: היה בחוף הים הבלט, מזרחה מטרוסו (בימינו העיר אלבלונג, או אולי על יד טנקיטן (בימינו לטנויה) ופישהאוזן, בימינו ברגובויה באזור קלינינגרד של רוסיה. מלך בולסלב, יש מספרים, גאל את גופתו מהפרוסים תמורת משקלה בזהב.

שרידיו ופולחנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה שנים אחרי רציחתו, בשנת 999 הוכרז אדלברט ל"קדוש אדלברט מפראג".סיפור חייו נרשם בספרים שנקראו "'Vita Sancti Adalberti Pragensis" (חיי הקדוש אדלברט מפראג). החצר הפולנית יזמה בעצמה כתיבת ספר על חיי אדלברט-וויצ'ך הקדוש.

המחבר הראשון של ספר כזה נחשב הנזיר ג'ובני קנפאריוס מרומא. ספרים ראשונים על חיי אדלברט נכתבו באאכן ובלייז' כשבעיר האחרונה נכתבה על ידי בישוף לייז', נוטגר פון ליטיך (נוטגר מלייז'). ביוגרף מפורסם אחר של אדלברט הקדוש היה ברונו הקדוש מקוורפורט, שחיבר הגיוגרפיה עליו בשנים 1004-1001.

נודע כי שליטי בוהמיה משושלת פז'מיסל, סירבו לשלם כופר על גופת אדלברט הנרצח בפרוסיה [דרוש מקור]. במקום זאת הסכימו לכך הפולנים. עצמותיו של אדלברט נשמרו בגנייזנו, מה שסייע מאוד למלך פולין בולסלב להגביר את השפעתו הפוליטית והדיפלומטית באירופה. בשנת 1000 ערך קיסר גרמניה, אוטו השלישי, עלייה לרגל לקבר ידידו, אדלברט. בהזדמנות זו פולין השיגה העלאת מעמד של הדיוקסיה בגנייזנו לארכיבישופות (ארכידיוקסיה) והקמת בישופויות נוסופות, וכן את הכרת הקיסר אוטו במעמד המועדף של פוליו ביחסים עם האימפריה הרומית הקדושה.[17] לפי דיווחים בוהמיים, אירגן בשנת 1039 הדוכס הצ'כי בז'טיסלב הראשון פשיטה בגנייזנו על מנת לגנוב משם את שאריות גופתו של אדלברט ולהעבירן לפראג. לפי הטקסטים הפולנים הוא גנב שרידים לא נכונים, דהיינו אלו של גאודנטיוס הקדוש, מפני שהפולנים הסתירו את אלו של אדלברט, שהמשיכו להיות בגנייזנו. לפי Roczniki Polskie ראשו הכרות של אדלברט, שנעדר מן הגופה שחולצה בזמנו על ידי בולסלב האמיץ, נמצא בשנת 1127 והובאה לגנייזנו. ברבע האחרון של המאה ה-12 נוצר השער הברונזה של קתדרלת גנייזנו, המקושט בתבליטים על חיי אדלברט הקדוש. בשנת 1928 הועבר לגנייזנו גם אחד מכלי הנשק שיוחסו לאדלברט הקדוש, שהוענק על ידי בולסלב הראשון לידי הקיסר אוטו השלישי, הוחזר לגנייזנו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בספר הליטורגי הקתולי "מיסאלה רומאנום" (Missale Romanum) המאמינים קוראים טקסט ("קומונה סנקטורום) המוקדש לקדושים המעונים של הכנסייה, ביניהם אדלברט הקדוש הנחגג ב-23 באפריל.
אדלברט הקדוש, בציור מאת הצייר ההונגרי מיהאי קובאץ'
  • בימינו שתי קתדרלות טוענות לתואר מקום הקבורה של אדלברט: הקדתרלה בפראג והקתדרלה המלכותית בגנייזנו. האמת לאמיתה אינה ידועה. הגולגולת המיוחסת לקדוש בגנייזנו נגנבה בשנת 1923.
  • דלתות שער הברונזה של הקתדרלה בגנייזנו (המאה ה-12) מקושטות ב-18 תבליטים המציגים תמונות מחיי אדלברט. הן הדלתות הכנסייתיות היחידות בסגנון רומנסקי באירופה המציגים חיי קדוש ורציחה של קדוש מעונה.
  • באפריל 1997 נחגג בפולין, צ'כיה, גרמניה, רוסיה ובארצות אחרות, יובל אלף השנים למות הקדושים של אדלברט מפראג. גם נציגים של הכנסיות הרומיות-קתוליות, האורתודוקסיות והאוונגליות ערכו עליית רגל לקבר הנמצא בגנייזנו. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בקתדרלת גנייזנו וערך בה מיסה בנוכחות שבעת ראשי מדינה אירופיים ובהשתתפות כמיליון מאמינים.
  • בכפר ברגובויה, בעבר טנקיטן, שבאזור קלינינגרד, שבו סבורים כי נרצח אדלברט על ידי פגאנים פרוסים, הוצב צלב בעל גובה של 10 מטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard Fletcher The Conversion of Europe, Fontana Press, London 1998
  • Cosmas of Prague The Chronicle of the Czechs (Chronica Bohemorum) - translated with an introduction and notes by Lisa Wolverton, The Catholic University of America Press, Washington DC 2009,
  • Nora Berend,Przemysław Urbańczyk,Przemysław Wiszewski Central Europe in the High Middle Ages: Bohemia, Hungary and Poland, c.900–c 1300, Cambridge University Press 2013
  • A.P.Vlasto - The Entry of the Slavs into Christendom:An Introduction to the Medieval - An Introduction to the Medieval History of the Slavs, Cambridge University Press 1970
  • Ferdinand Gregorovius, Anne Hamilton History of the City of Rome in the Middle Ages vol.3 Cambridge University Press 2010 (first edition 1895)
  • Rosemary Ellen Guiley - The Encyclopedia of Saints, Facts on File, New York 2001

art.Adalbert of Prague, p.1-2

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדלברט מפראג בוויקישיתוף

Maciej Bielawski 2004

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ R.Guiley ע' 2
  2. ^ A.P.Vlasto 1970 ע' 123
  3. ^ R.Fletcher ע' 427
  4. ^ Cosmas ע' 78
  5. ^ או תיטמר, בצ'כית דיטמייר
  6. ^ Nora Berend ואחרים ע' 141
  7. ^ Nora Berend ואחרים ע' 141
  8. ^ M.Bielawski 2004
  9. ^ Cosmas ע' 80
  10. ^ Cosmas ע' 79
  11. ^ R.Fletcher ע' 428
  12. ^ G.Kristó Histoire de la Hongrie Médiévale tome I, Le temps des Arpads, Presses Universitaires de Rennes, 2000 p. 36
  13. ^ ברונו מקוורפורט אינו מציין את שמה, בעוד שאצל תיטמר ממרסבורג היא מכונה במלים ממקור סלאבי "בלקניגיני" שמשמעותן "הגבירה היפה" או "הלבנה" - ראו R.Fletcher ע' 432
  14. ^ R.Fletcher ע' 432
  15. ^ G.Kristó 2000 ‏ ע'36
  16. ^ Alexander Gieysztor et al Histoire de Pologne, PWN Editions Scientifiques de Pologne, Warszawa 1972,ע'60
  17. ^ A.Gieysztor et al 1972 ע' 66