אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
Otto III
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
לידה יוני 980
קאסל, האימפריה הרומית הקדושה
פטירה 23 בינואר 1002 (בגיל 21)
צ'יביטה קאסטלאנה, האימפריה הרומית הקדושה
מדינה האימפריה הרומית הקדושה
מקום קבורה הקתדרלה של אאכן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שליט, קיסר, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
השושלת האוטונית
אב אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
אם תאופנו
מלך הרומאים
25 בדצמבר 98323 בינואר 1002
(18 שנים)
מלך איטליה
12 באפריל 99623 בינואר 1002
(5 שנים ו־40 שבועות)
קיסר האימפריה הרומית הקדושה
21 במאי 99623 בינואר 1002
(5 שנים ו־35 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושהגרמנית: Albrecht II Heiliger Römischer Kaiser ‏יוני 980 קאסל23 בינואר 1002 צ'יביטה קסטלנה. כונה גם Mirabilia mundi[1]) היה קיסר האימפריה הרומית הקדושה מ-983 ועד מותו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו כמלך הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו נולד ביוני 980 לאוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ולתאופנו (אנ'), נסיכה ביזנטית, בתו של קונסטנטין סקלרוס ורעייתו סופיה פוקאינה.

אביו, אוטו השני, מת בארמונו ברומא ב-7 בדצמבר 983, כתוצאה ממחלת המלריה[2]. אוטו הוכתר כמלך הרומאים בהיותו בן שלוש. בהתחשב בעובדה כי בזמן שאביו נפטר הוא היה בגיל צעיר מידי מכדי למלוך נאלץ השלטון למצוא מחליף זמני לאוטו הצעיר. בתחילה ניסה בן דודו היינריך מבוואריה לתפוס את השלטון בשיתוף פעולה עם ארכיבישוף קלן, ואף הפך למלך לזמן קצר[1], אולם משנוכח לדעת שאין לו תמיכה מהאצילים הסיר את תביעתו ונקבע שעד בגרותו של אוטו ישלטו בשמו אמו וסבתו אדליידה מאיטליה. כשנפטרה אמו החליפה אותה אדלייד מאיטליה (עד 994).

אוטו קיבל חינוך מהמעלה הראשונה במשך נעוריו וילדותו - תחילה כשהיה צעיר יותר היה החינוך מפי ברנארד, בישוף הילדסהיים, שהקנה לו חלק נרחב מהחינוך בחייו והמשיך על ידי האדם שהעתיד להיקרא סילבסטר השני ולהיות אפיפיור והוא Gerbert d'Aurillac[1].

הכתרתו לקיסר במהלך מרד האפיפיורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 996, שנת הכתרתו כקיסר, מסתמנת כשנה בעלת חשיבות רבה בחייו כשהוא עובר דרך האלפים עד לאיטליה, מוכתר כמלך לומברדיה בפאביה ואף מצליח לדכא מרידה של האצולה הרומאית כנגד האפיפיור.

המרד הונהג בידי איש האצולה קרסצנטיוס השני ולאחר שדיכא אוטו את המרד, החליף את קרסצנטיוס בדודנו, ברונו מקארינתיה, שהוכתר על ידו כאפיפיור וזכה לשם גרגוריוס החמישי, ב-21 במאי שנת 996 לספירה והפך לאפיפיור הראשון ממוצא גרמני. קרסצנטיוס פתח במרד נוסף בשנת 998, הדיח את ברונו והכתיר תחתיו את יוחנן השישה עשר. אוטו דיכא פעם נוספת את המרד, הוציא להורג את שניהם והכתיר בתור האפיפיור את סילבסטר השני הנאמן לו, ובכך חיזק את כוחו ברחבי האימפריה.

כמנהיג ראה עצמו אוטו בחסד האל אף כמנהיג העולם הנוצרי כולו. כשהוא מאמץ את רומא כמרכז האימפריה (בפועל מעין כבירה) הוא למעשה אימץ גם תארים כגון "משרת השליחים", "משרתו הראשון של ישוע" ואף "קיסר העולם". הוא אימץ אורח חיים רומאי לארמונו ולחצר מלכתו המתאפיינת אף בחידוש תלבושות מרומא ויוון העתיקות בנוסף לאלו עם מראה גרמני עתיק[3]. חלק מחצר ארמונו היו גם אנשי דת וכמורה (ובהם גם בישופים). הוא אף ידע לטינית באופן מרשים במיוחד, כל זאת כחלק מהחייאת המורשת של קרל הגדול בחצר המלוכה[4]. בעולם ההשכלתי של התקופה הקים אוטו ספרייה גדולה ורחבה כשבחצר ארמונו מתגוררים הוגי דעות חשובים. חוץ מהעובדה כי הבישופים של התקופה זכו לחינוך גבוה בבתי ספר ייחודיים או אף בחצר המלכות, האנשים שהקיפו את אוטו היו לידועים ובהם ניתן למנות את לאו מוורסלי (אנ')[5].

כמעריץ דגול של קרל הגדול הוא ערך מסע מלכותי אל אקס לה שפל, בירתו האגדית של קרל כאשר הוא אף מעז לפתוח את קברו המיתולוגי של קרל הגדול. לפי עדויות שנשמרו מאותה התקופה ברגע הפתיחה לא נראה קרל הגדול בתנוחת שכיבה כנהוג למנוחים אלא דווקא בתנוחת ישיבה כל זאת כשהוא נראה עדיין כיושב על כיסא מלכותו. כך תוארו הדברים:[6]

הוא (קרל) לא נמצא שוכב, אלא יושב אל כס המלכות כפי שהוא היה כשחי. הוא היה מוכתר עם נזר מוזהב כשהוא מחזיק שרביט בידו. אף אחד מהנוכחים השחית; [כך שאוטו] בנה מחדש את הקבר ועזב אותו"

John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, page 32

מאבקי הכוח מול בכירי הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1000 ייסד את ארכיבישופות פולין[7]. אל ארכיבישופות זאת המשיך לייסד את ארכיבישופות הונגריה בשנת 1001[8].

תחילה לא היה ידוע מה יעלה בגורלן של הארכיבישופויות אותן הקים אך הסתבר לבסוף כי הן הוכרו בעקיפין על ידי הכנסייה הקתולית כאשר התייחסו אליהן במכתבים מכתב ידו של האפיפיור גרגוריוס השביעי בעצמו. כך בעקיפין הן גם הוכרו על ידי השליחים ששלח גרגריוס ואף גם יורשיו העתידיים בתפקיד - כל זאת לאותו הזמן עוד לא הספיק כי ארצות אלו בהחלט יתבססו כארצות נוצריות-קתוליות גם לעתיד אך עקב גורמים נוספים שבאו מאוחר יותר הן תהליך הטמעתן אכן הושלם[8].

אוטו פעל רבות על מנת להפריד אף יותר את הכנסייה מהאצולה הגבוהה. אז עדיין הייתה קיימת השפעה של החברה הגבוהה על אנשי הכמורה והדת ואוטו פעל על מנת לשנות זאת. כך לעיתים הוא אף נתן לבישופים ולראשי מנזרים סמכויות כוח גדולות יותר כשהוא למעשה מעניק להם טריטוריות גדולות לשלטונם[5].

מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל תקופת שלטונו של אוטו נאלץ להיאבק בסלבים שמרדו מיד לאחר מות אביו, וניסה להחזיר את שלטונו בשטחים ממזרח לאלבה. אוטו קשר קשרים טובים עם פולין, הונגריה ובוהמיה, ואף תמך בהכתרת אישטוון, מנהיג ההונגרים למלך הונגריה.

הריבונות במרכז אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה רומאית, גאלית, גרמאנית וסלאבית (מימין לשמאל) מעלות מנחה לקיסר אוטו

אוטו היה היוזם והמבצע של ה-Donation of Constantine, מסמך שלמעשה ביסס את הטענה כי הבעלות על מערב האימפריה הרומית (העתיקה) למעשה עבר הוא לתחת חסותו של האפיפיור על ידי הקיסר קונסטנטינוס כאשר אצלו נשארים החלקים המזרחיים שלה (מה שעתיד לאותה התקופה להיות האימפריה הביזנטית)[5].

המרידות באזור רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שאוטו הפך את רומא למרכז האימפריה, הדבר לא הספיק כדי למנוע מהומות באזור. כאשר תושבי טיבולי הסמוכה מרדו בו בשנת 1001, העיר הוקפה תחת מצור, אך אוטו חס עליה ולא השמידה. ידיעות על כך, שהגיעו לרומא הקרובה - יריבה מרה של טיבולי באותם הימים, גרמו למרד על כך שאוטו לא השמיד את טיבולי והחריב אותה. המרד פגע מאוד בשלטונו של אוטו ואילץ אותו לבקש עזרה מבן דודו, היינריך, לימים היינריך השני, או הנריך הקדוש. היינריך נעתר לבקשה, כשאז היה לדוכס בוואריה, ושלח כוחות צבאיים אל רומא לעזרתו של אוטו. עם זאת הכוחות הגיעו מאוחר מדי, לאחר מותו של אוטו[3] ב-23 בינואר 1002 מקדחת. לימים החליפו היינריך כקיסר וכמלך, לאחר מאבק ירושה קצר, וארדואינו, מלך איטליה מונה למלך איטליה.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

היינריך הראשון, מלך גרמניה
 
מטילדה מרינגלהיים
 
רודולף השני, מלך בורגונדי
 
ברטה משוואביה
 
פנתריוס סקלרוס
 
גרגוריה, בתו של ברדס
 
לאו פוקאס הצעיר
 
מאלאינוס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
 
 
 
 
אדליידה מאיטליה
 
 
 
 
 
קונסטנטין סקלרוס
 
 
 
 
 
סופיה פוקאינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תאופנו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 William Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, Forgotten Books, 2015, עמ' 112
  2. ^ 255.Reuter T. (2000). The New Cambridge Medieval History, Vol. III: c. 900-c. 1024, Cambridge University Press. p
  3. ^ 1 2 "Otto III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  4. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 31
  5. ^ 1 2 3 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton books, 2017, עמ' 34–35
  6. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle, A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 32
  7. ^ "Otto III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2017. 
  8. ^ 1 2 R.I.Moore, The First European Revolution, c. 970-1215, BlackWell Publishers Inc, 2000, עמ' 99
אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
השושלת האוטונית
נולד:יוני 980 מת:23 בינואר 1002
אוטו השני האימפריה הרומית הקדושה
9831002
היינריך השני
ממלכת איטליה
9961002
ארדואינו