לדלג לתוכן

עבודת אלילים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל (מורטי) של האלה קאלי במקדש דקשינסוור קאלי בהודו.
איור המתאר את הפולחן לעגל הזהב, המהווה ביהדות את האב-טיפוס המקראי לאיסור עבודה זרה.

עבודת אלילים (או אידולטריה; מיוונית עתיקה: εἰδωλολατρία, הלחם של 'אידולון' – דמות או צלם, ו - 'לטרייה'– סגידה) היא פרקטיקה של פולחן דתי המופנה כלפי חפץ פיזי, כגון פסל, תמונה, סמל או טוטם, מתוך תפיסה שהחפץ עצמו הוא אלוהות, או שהוא מייצג כוח עליון ומכיל את נוכחותו.[1][2] המונח משמש הן לתיאור טקסים דתיים המשתמשים בפסלים או תמונות, והן ככינוי גנאי בפי דתות מונותאיסטיות (בעיקר בדתות האברהמיות) לשלילת אמונות זרות, המוקעות כסגידה לאלי שקר.[3]

לאורך ההיסטוריה, המושג היווה מוקד לסכסוכים דתיים עזים. ההתנגדות התאולוגית לייצוג חזותי של האל מכונה אניקוניזם, והיא הובילה לעיתים לתופעות של איקונוקלאזם – השחתה או ניפוץ מכוון של פסלים וצלמים דתיים.[4] האשמות ב"עבודת אלילים" אינן נחלתן של דתות מונותאיסטיות כלפי דתות פגניות בלבד, אלא רווחות גם בתוך הזרמים המונותאיסטיים עצמם; כך למשל, זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית מגדירים את פולחן הקדושים והשימוש בצלמים בכנסייה הקתולית כסוג של עבודת אלילים.[5]

מבחינה אנתרופולוגית ומחקרית, המונח נחשב לרוב לכינוי שיפוטי המבטא את נקודת המבט של המתבונן מבחוץ. בעוד שהמאמין רואה בחפץ סמל המייצג את האל או מאפשר קירבה אליו, המבקר רואה בו חומר דומם ("עץ ואבן") תוך התעלמות מהמשמעות שהמאמין עצמו מייחס לחפץ.[6]

נהוג לעיתים לבלבל בין המונח לבין פגניזם, אך במחקר הדתות וההיסטוריה קיימת ביניהם הבחנה מהותית: בעוד שפגניזם הוא שם כולל למערכות אמונה, דתות אתניות וזהויות חברתיות (כגון הדתות הפוליתאיסטיות של יוון ורומא העתיקות), "עבודת אלילים" מתייחסת לפרקטיקה הפולחנית הספציפית של שימוש בצלמים. לא כל פגני הוא בהכרח "עובד אלילים" (למשל, בפולחן כוחות טבע מופשטים או אנימיזם ללא ייצוג פיזי), והשימוש בצלמים היה קיים היסטורית גם בזרמים מסוימים בתוך דתות שאינן מוגדרות כפגניות בהכרח.[7]

בדתות המזרח (כגון הינדואיזם, בודהיזם וג'ייניזם), השימוש בצלמים (הנקראים בהודו "מורטי") נפוץ ומקובל. על פי תפיסות אלו, הפסל אינו האל עצמו באופן מוחלט, אלא משמש כסמל למוחלט (האבסולוט), כאיקונה של רעיונות רוחניים, או ככלי למיקוד המחשבה והכוונה (Bhakti) של המאמין בזמן התפילה.[8]

ביהדות, המונח המקביל והרווח בספרות הרבנית הוא עבודה זרה. עם זאת, קיים הבדל בדגש: "עבודה זרה" הוא מושג הלכתי-משפטי הכולל כל פולחן האסור על פי התורה (לרבות שיתוף, אמונה באלים אחרים גם ללא פסל, או פולחן לאל אחד שנעשה בדרך אסורה);[9] לעומתו, המונח "עבודת אלילים" משמש בהקשר רחב יותר, אנתרופולוגי והיסטורי, לתיאור התופעה האוניברסלית של סגידה לחומר ולדמות.

העת העתיקה ותרבויות קדומות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר המעידים על ייצוג פיגורטיבי (דמויות) הם "צלמיות ונוס", פסלונים קטנים של נשים בעלות מאפייני מין מודגשים. צלמיות אלו נוצרו בתקופה המכונה התקופה הפלאוליתית העליונה (תקופת האבן הקדומה המאוחרת), לפני כ-35,000 עד 40,000 שנים. עדויות נוספות לפסלונים נמצאו באיי הים האגאי, שם פרחה בתקופת הברונזה התרבות הקיקלאדית (האלף ה-3 לפנה"ס), וכן בתרבות עמק האינדוס הקדומה. עם זאת, בהיעדר טקסטים כתובים מאותן תקופות קדומות, קיים קושי מחקרי לקבוע האם צלמיות אלו שימשו לפולחן דתי כ"אלילים", או שהיו בעלות תפקיד אחר, כגון צעצועים, קמעות פוריות או חפצי נוי.[10]

העדויות ההיסטוריות המובהקות הראשונות לשימוש בצלמים בפולחן מגיעות ממצרים העתיקה ומהמזרח הקדום (מסופוטמיה). בתרבויות אלו התפתחו שתי מסורות עיקריות של ייצוג האלים, שקיבלו ביטוי באמנות ובפולחן:

  • ייצוג זואומורפי (צורת בעל-חיים): תפיסה המציגה את האל בדמות חיה או כשילוב היברידי בין גוף אדם לראש חיה. סגנון זה היה נפוץ במיוחד במצרים העתיקה (למשל האל אנוביס המיוצג כבעל ראש תן, או הורוס בעל ראש בז).
  • ייצוג אנתרופומורפי (צלם אנוש): תפיסה המציגה את האל בדמות אדם מושלם. סגנון זה אפיין שבטים הודו-אירופיים, והפך מאוחר יותר לסימן ההיכר של הפיסול ביוון הקלאסית.

ביוון העתיקה וברומא, הפולחן היה פוליתאיסטי (ריבוי אלים) ומבוסס באופן מובהק על פסלים וצלמים שהוצבו במקדשים מפוארים ובמרחב הציבורי. עם זאת, כבר בעת העתיקה התקיים דיון פילוסופי ער על מהותם של פסלים אלו, ועל היחס בין החומר לרוח. פילוסופים כגון אריסטו טענו כי הצלם משמש כמתווך מנטלי הכרחי, מעין "גשר" המגשר בין עולם החושים האנושי לעולם התבונה האלוהי, וכי הסגידה אינה מכוונת לפסל עצמו אלא לאידאה שהוא מייצג. לעומתם, הוגים כאפלטון הביעו חשש כי הדימוי החזותי עלול להטעות, להרחיק את האדם מן האמת המופשטת ולשמש כ"סם" (Pharmakon) שיכול להיות תרופה, אך גם רעל לחוויה הרוחנית.[11]

דתות אברהמיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – עבודה זרה, איקונוקלאזם ביהדות
"משה זועם על עגל הזהב", ציור מאת ויליאם בלייק, 1799–1800.

היהדות אוסרת באופן מוחלט כל צורה של עבודת אלילים,[12] גם אם הפולחן מכוון כלפי אלוהי ישראל, כפי שאירע בחטא עגל הזהב. על פי הדיבר השני בעשרת הדיברות, קיים איסור חמור: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". פולחן לאלים זרים בכל צורה או דרך איקונות אסור גם הוא.[13]

הוגים יהודים רבים, בהם רב סעדיה גאון, רבנו בחיי ורבי יהודה הלוי, עסקו בהרחבה בסוגיות של עבודה זרה. אחד הדיונים המצוטטים ביותר הוא זה של הרמב"ם.[13] לשיטתו, עבודת האלילים כשלעצמה אינה רק חטא פולחני, אלא ביטוי לכפירה במופשטות האל ואמונה בהגשמה (גשמיות האל). לפי האמונה היהודית, "צלם אלוהים" היחיד הוא האדם החי והחושב; לאל אין דמות הגוף, ועל כן אבסורד הוא ליצור או לעבוד פסלים, ותחת זאת על האדם לעבוד את האל הבלתי-נראה בלבד.[14]

חוקרי מקרא נהגו בעבר להתבסס בעיקר על הטקסט המקראי כדי לשחזר את ההיסטוריה של העבודה הזרה ביהדות, אך חוקרים מודרניים ופוסט-מודרניים החלו לערער על נרטיב זה.[15] לטענת חוקרת הדתות נעמי ינוביץ', הפולמוס המקראי נגד האלילות עיוות את המציאות ההיסטורית של הפרקטיקה הישראלית הקדומה. הממצאים הארכאולוגיים הישירים אמינים יותר מהטקסט הפולמוסי, והם מצביעים על כך שהפרקטיקה הדתית הייתה מורכבת יותר: היהדות כללה שימוש בדימויים ובפסלים בתקופת בית ראשון, בית שני ואף בתקופת המשנה והתלמוד (מאות 2–8 לספירה).[15][16] עם זאת, יש הטוענים כי ממצאים אלו משקפים פרקטיקות של חוגים מסוימים (אולי סוטים מן הדרך) ואינם מעידים על הדת המקראית המרכזית שאסרה זאת.[17]

הממצאים הארכאולוגיים כוללים פסלונים וצלמיות משנהב, טרקוטה (חרס), פיאנס וחותמות שנמצאו באתרי יישוב יהודיים.[15] עדויות אלו, לצד תיאורים טקסטואליים של כרובים במקדש, מרמזים כי סימבוליזם וייצוג חזותי היו חלק אינטגרלי מהיהדות, בדומה לשימוש בחפצי קודש כמו ספר תורה, תפילין, מזוזה ומנורת שבעת הקנים.[15]

נצרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – איקונוקלאזם
בנדיקטוס הקדוש מנפץ אליל פגני. ציור מאת חואן ריזי (המאה ה-17).

התפיסה הנוצרית ביחס לעבודת אלילים מתבססת על הדיבר הראשון והשני בעשרת הדיברות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", ו"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל".[18]

ניתן לחלק את ההשקפה הנוצרית בנושא לשתי קטגוריות עיקריות:

  1. הגישה הקתולית והאורתודוקסית: מקבלת שימוש בצלמים דתיים (איקונות ופסלים) ומבחינה בין "סגידה" ל"הוקרה".
  2. הגישה הפרוטסטנטית: מגבילה באופן ניכר את השימוש בדימויים ולעיתים רואה בהם עבודת אלילים, למעט השימוש בצלב כסמל.[19]

הכנסייה הקתולית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערצת מריה הקדושה, ישו והמדונה השחורה היא פרקטיקה נפוצה בכנסייה הקתולית.

הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית הגנו באופן מסורתי על השימוש באיקונין. הוויכוח על משמעותם של צלמים דתיים – והאם השימוש בהם נחשב לעבודת אלילים – נמשך מאות שנים, במיוחד מתקופת האיקונוקלאזם (מיוונית: "שבירת סמלים") באימפריה הביזנטית במאה ה-8. הייתה זו תקופה שבה הקיסרים הביזנטיים, בהשפעת פרשנות מחמירה של האיסור המקראי, הורו על ניפוץ שיטתי של איקונות ודימויים קדושים בכנסיות, בטענה שהסגידה להם מהווה עבודה זרה וחזרה לפרקטיקות פגניות. המחלוקת שקעה במזרח אך התעוררה מחדש במערב עם הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16.[20] כנסיות אלו (הקתולית והאורתודוקסית) תומכות בשימוש בציורים ופסלים של ישו, מריה והשליחים, וכן בשימוש בוויטראז'ים, נרות ותהלוכות דתיות עם פסלים.

יוחנן מדמשק (מאה ה-8) הגן על השימוש באיקונות בתגובה לאיקונוקלאזם הביזנטי. טענתו המרכזית התבססה על דוקטרינת ההתגלמות (אינקרנציה): מכיוון שהאל הבלתי-נראה בחר להתגלות בבשר ודם בדמותו של ישו, הרי שניתן לתאר את דמותו האנושית באמנות. לדידו, "הכבוד הניתן לדימוי עובר אל אב-הטיפוס שלו" (הדמות המצוירת), ואין מדובר בסגידה לחומר עצמו.[21]

התאולוגיה הקתולית מבחינה בין שני מושגים:

  • Latria (לטריה – סגידה/הערצה): פולחן המיועד לאלוהים בלבד.
  • Dulia (דוליה – הוקרה/וינרציה): כבוד הניתן לקדושים, למריה, ולחפצי קודש המייצגים אותם.

על פי הקטכיזם הקתולי (מדריך רשמי לעיקרי האמונה הנוצרית), "הכבוד הניתן לצלמים קדושים הוא 'הוקרה מכובדת', ולא הסגידה המיועדת לאלוהים בלבד".[22]

הכנסייה האורתודוקסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה האורתודוקסית מחמירה עוד יותר בהבחנה בין "Latria" (לאל בלבד) ל-"Dulia" (לאיקונות). השימוש באיקונין אינו רק מותר אלא נחשב לחובה ולחלק בלתי נפרד מהליטורגיה. האישור הרשמי לשימוש באיקונות (פרוסקינסיס) עוגן בוועידת ניקיאה השנייה (787 לספירה), שסיימה את תקופת האיקונוקלאזם הראשונה.[23]

פרוטסטנטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מזבח עם צלב ותנ"ך בכנסייה לותרנית.

הוויכוח על עבודת אלילים היה אחד הסממנים המובהקים של הפיצול בין הקתוליות לפרוטסטנטיות. רפורמטורים רבים, בראשם ז'אן קלווין, גינו בחריפות את הפרקטיקות הקתוליות (כגון הערצת מריה, פולחן הקדושים והמיסה) והגדירו אותן כעבודת אלילים לכל דבר.[24]

כתוצאה מכך, כנסיות פרוטסטנטיות רבות (במיוחד הקלוויניסטיות והפוריטניות) הסירו פסלים ותמונות מבתי התפילה שלהן. עם זאת, הצלב נותר סמל מרכזי ומקובל ברוב הזרמים (למעט קבוצות קיצוניות בעבר שדחו גם אותו).[25]

אסלאם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – שירכ, איקונוקלאזם באסלאם
מוחמד בכעבה. איור מתוך כתב יד עות'מאני מהמאה ה-16 (פניו מוסתרים ברעלה).

באסלאם, המושג המקביל לעבודת אלילים הוא שירכ (شرك – שיתוף). משמעותו המילולית היא "לשתף" שותפים עם אללה, והוא נחשב לחטא החמור ביותר בתאולוגיה המוסלמית (חטא שאין עליו כפרה אם האדם מת ללא תשובה).[26] המושג כופר (كافر) מתייחס למי שאינו מאמין באל האחד, ובכלל זה עובדי אלילים.

הקוראן אוסר איסור חמור על עבודת אלילים ומזכיר את המושגים "שירכ" ו"כופר" מאות פעמים. האיסור הוא כה גורף, עד שבאסלאם הסוני האורתודוקסי קיימת מסורת של אניקוניזם (הימנעות מיצירת דמויות) מוחלטת, במיוחד של דמויות חיות, מחשש שהדבר יוביל לסגידה להן.

עם זאת, קיימים הבדלים בפרשנות וביישום:

  • סַלַפִיה ווהאביה: זרמים פונדמנטליסטיים המפרשים "שירכ" באופן נרחב מאוד. הם מתנגדים לא רק לפסלים, אלא גם לבניית מבנים על קברים, לעלייה לרגל לקברי קדושים ולעיתים אף לשימוש בתמונות וצילומים, בטענה שכל אלו מהווים פגיעה בייחוד האל.
  • אסלאם עממי, סופיות ושיעה: זרמים אלו נוטים להיות סובלניים יותר כלפי פולחן קדושים, עלייה לרגל לקברים (כמו קברי אימאמים בשיעה) ושימוש באמנות דתית, מתוך תפיסה שהדבר אינו סותר את ייחוד האל אלא משמש כאמצעי קרבה אליו (תַוַ֫וסּוּל (אנ')).[27]

על פי המסורת המוסלמית, בתקופת הג'אהליה (הבערות שקדמה לאסלאם), הערבים בחצי האי ערב היו עובדי אלילים. הכעבה במכה שימשה כמרכז פולחני שהכיל כ-360 פסלים ואלילים, שהמפורסמים שבהם היו ה֫וּבַּל (אנ') (אל מרכזי) ואל-לאת. לאחר שכבש את מכה בשנת 630 לספירה, ניפץ מוחמד את כל הפסלים בכעבה וטיהר אותה לפולחן האל האחד בלבד.[28]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עבודת אלילים בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Moshe Halbertal; Avishai Margalit; Naomi Goldblum (1992). Idolatry. Harvard University Press. pp. 1–8. ISBN 978-0-674-44313-6.
  2. ↑ DiBernardo, Sabatino (2008). "American Idol(atry): A Religious Profanation". The Journal of Religion and Popular Culture. 19 (1): 1–2. doi:10.3138/jrpc.19.1.001.
  3. ↑ Angelini, Anna (2021). "Les dieux des autres: entre «démons» et «idoles»". L'imaginaire du démoniaque dans la Septante: Une analyse comparée de la notion de "démon" dans la Septante et dans la Bible Hébraïque. Leiden and Boston: Brill Publishers. pp. 184–224. doi:10.1163/9789004468474_008. ISBN 978-90-04-46847-4.
  4. ↑ Marina Prusac; Kristine Kolrud (2014). Iconoclasm from Antiquity to Modernity. Ashgate. pp. 1–3. ISBN 978-1-4094-7033-5.
  5. ↑ Erich Kolig (2012). Conservative Islam: A Cultural Anthropology. Rowman & Littlefield. p. 71.
  6. ↑ Janowitz, Naomi (2007). "Good Jews Don't: Historical and Philosophical Constructions of Idolatry". History of Religions. 47 (2/3): 239–252.
  7. ↑ Frohn, Elke Sophie; Lützenkirchen, H.-Georg (2007). "Idol". In von Stuckrad, Kocku (ed.). The Brill Dictionary of Religion. Leiden and Boston: Brill Publishers. doi:10.1163/1872-5287_bdr_SIM_00041. ISBN 9789004124332.
  8. ↑ Jeaneane D. Fowler (1996). Hinduism: Beliefs and Practices. Sussex Academic Press. pp. 41–45. ISBN 978-1-898723-60-8.
  9. ↑ רמב"ם. "משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק א'". ויקיטקסט. הרמב"ם מתאר את ראשיתה של העבודה הזרה לא כמרד באל, אלא כ"טעות גדולה" שנבעה מרצון תאולוגי שגוי לכבד את הכוכבים והמזלות כ"משרתי האל" וכמתווכים (אמצעיים). לדבריו, יצירת הפסלים והצלמים החלה ככלי לפולחן זה, אך הובילה בסופו של דבר להשכחת האל המונותאיסטי מלב ההמון ולסגידה לחומר עצמו.
  10. ↑ Peter Roger Stuart Moorey (2003). Idols of the People: Miniature Images of Clay in the Ancient Near East. Oxford University Press. pp. 1–15.
  11. ↑ Paul Kugler (2008). The Cambridge Companion to Jung. Cambridge University Press. pp. 78–79.
  12. ↑ Barry Kogan (1992). Proceedings of the Academy for Jewish Philosophy. University Press of America. pp. 169–170.
  13. 1 2 David Novak (1996). Leo Strauss and Judaism: Jerusalem and Athens Critically Revisited. Rowman & Littlefield. pp. 72–73.
  14. ↑ Hava Tirosh-Samuelson; Aaron W. Hughes (2015). Arthur Green: Hasidism for Tomorrow. BRILL Academic. p. 231.
  15. 1 2 3 4 Janowitz, Naomi (2007). "Good Jews Don't: Historical and Philosophical Constructions of Idolatry". History of Religions. 47 (2/3): 239–252.
  16. ↑ Timothy Insoll (2002). Archaeology and World Religion. Routledge. pp. 112–113.
  17. ↑ Reuven Chaim Klein (2018). God versus Gods: Judaism in the Age of Idolatry. Mosaica Press.
  18. ↑ T. J. Wray (2011). What the Bible Really Tells Us: The Essential Guide to Biblical Literacy. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 164–165.
  19. ↑ Leora Batnitzky (2009). Idolatry and Representation. Princeton University Press. pp. 147–156.
  20. ↑ Moshe Halbertal; Avishai Margalit; Naomi Goldblum (1992). Idolatry. Harvard University Press. pp. 39–40, 102–103.
  21. ↑ Saint John (of Damascus) (1898). St. John Damascene on Holy Images. T. Baker. pp. 5–6.
  22. ↑ Catechism of the Catholic Church – Paragraph # 2132.
  23. ↑ Ambrosios Giakalis (2005). Images of the Divine: The Theology of Icons at the Seventh Ecumenical Council. Brill Academic. pp. viii–ix.
  24. ↑ Anthony Milton (2002). Catholic and Reformed. Cambridge University Press. pp. 186–195.
  25. ↑ Carlos M. N. Eire (1989). War Against the Idols: The Reformation of Worship from Erasmus to Calvin. Cambridge University Press. pp. 5–7.
  26. ↑ Shirk, Encyclopædia Britannica
  27. ↑ Motahari, Morteza (1985). Fundamentals of Islamic thought.
  28. ↑ Ibn Ishaq (1955). Ibn Ishaq's Sirat Rasul Allah.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עבודת_אלילים&oldid=43210883"