נדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נדרים" מפנה לכאן. לערך העוסק במסכת, ראו מסכת נדרים.

נֶדֶר הוא התחייבות שאדם נוטל על עצמו, פעמים רבות במשמעות דתית. החיוב לקיים נדר מופיע בתורה בספר במדבר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה." (ספר במדבר, פרק ל', פסוק ג').

מבחינות רבות קיים דמיון בין נדר לשבועה, אולם קיימים הבדלים מהותיים ומעשיים ביניהם, כאשר המרכזי שבהם הוא שבנדר האדם אוסר חפץ על עצמו, ובשבועה אדם אוסר על עצמו את המעשה.[1] הלכות הנדרים מפורטות במשנה ובתלמוד בעיקר במסכת נדרים.

מצוות קיום נדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיום נדר הוא מצוות עשה מן התורה, מצווה הנלמדת מהפסוקים "ככל היוצא מפיו יעשה",[2] "מוצא שפתיך תשמור".[3] העובר על הנדר עובר על מצוות לא תעשה של "לא יחל דברו" (במדבר, שם). מצווה זו, בשונה מרוב דיני התורה, חלה גם על קטן הסמוך לגיל מצוות לו מוצמד הכינוי "מופלא הסמוך לאיש".[4]

לצד המצווה לקיים נדרים, ישנה דעה בקרב חז"ל הרואה בעצם קבלת הנדר דבר שלילי, אפילו אם הוא מקוים: "רבי נתן אומר: כל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקטיר עליה".[5]

סוגי נדרים בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה קיימים מספר סוגי נדרים, ביניהם:

  • נדרי איסור - במסגרת נדרים אלו, יכול אדם לאסור על עצמו חפץ מסוים (לרוב, של אדם אחר) או מעשה מסוים, וכן לאסור על אחרים ליהנות ממעשיו או מחפציו האישיים. רוב דיניהם נדונים במסכת נדרים.
  • נדרי הקדש - נדרים אלו כוללים הקדשת בהמה לקורבן או התחייבות להבאת קרבן, לאו דווקא מבהמה מסוימת. בנוסף, במסגרת נדרים אלו, יכול אדם להקדיש את ממונו לבית המקדש (הקדשי בדק הבית). בהקשר זה, יכול אדם להקדיש רק דברים הנמצאים בבעלותו הפרטית.[6] דיני נדרי הקדש כלולים בעיקר במסכת ערכין.
  • נדרי נזירות - קבלת האדם על עצמו להיות נזיר. הלכות נדרים אלו נדונים ברובם מסכת נזיר.
  • נדרי תענית - תעניות שאדם מקבל על עצמו, בדרך כלל בתפילת המנחה של היום שלפני התענית, לאורך הדורות נכתבו נוסחים לקבלת התענית. דיני נדרים אלו נדונים בתלמוד במסכת תענית.[7]
  • נדרי מצווה - נדר לקיים מצווה כלשהי שנועדו לזירוז בעלמא.

נדרים ביהדות בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא לנדור לאחר חורבן המקדש להקדש, מקובל כיום לנדור (אם בכלל) אך ורק על מנת לתת תרומה לבית הכנסת או לצדקה, ויש המקפידים לסייג גם התחייבות זו באמירת "בלי נדר".

התרת והפרת נדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרת נדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התרת נדרים

אדם שנדר נדר ומתחרט על כך יכול לבוא לפני חכם או לפני שלושה הדיוטות הנחשבים לעניין זה כבית דין, ובהתקיים תנאים מתאימים גם להישאל על נדרו, כלומר שיתירו את הנדר ויבטלו אותו למפרע. דין זה אינו מפורש בתורה אולם נמסר במסגרת תורה שבעל פה, עד שחז"ל אמרו עליו "היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו"[8] - כלומר שהם נשענים בעיקר על תורה שבעל פה.

החכם מתיר את הנדר על ידי "פתח", היינו קביעה שאילו הנודר היה מודע למלוא המשמעות של הנדר לא היה נודר כלל, והרי זה כאילו היה הנדר בטעות. מחלוקת חכמים האם ניתן להתיר על סמך חרטה בלבד.

הראשונים נחלקו, האם התרת החכם היא למעשה בירור למפרע שהנדר לא חל מעיקרו,[9] או שמדובר בחלות מכאן ולהבא, אלא שההתייחסות מכאן ולהבא היא כאילו עד עכשיו לא היה קיים הנדר[10]

הליך התרת הנדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להתיר את הנדר, הנודר עצמו צריך להופיע לפני החכם ואינו יכול למנות שליח לצורך כך. המתיר צריך להיות תלמיד חכם מומחה, אך אם אין בנמצא תלמיד חכם כזה ניתן לקבץ בית דין של שלשה הדיוטות. הנודר מפרט את נדרו, ומנמק מדוע הוא מתחרט על נדרו ורוצה להתירו. המתיר שואל אם התחרט מנדרו לחלוטין? באם התשובה היא חיובית, אומר לו "מותר לך" (או בלשון דומה), ומכאן ואילך הנדר בטל. אם התשובה שלילית המתיר מציע לו פתח לחרטתו שצריכה להיות דבר עליו לא חשב הנודר בעת שנדר, אך אילו היה חושב לא היה נודר, לכשהנודר מתחרט בשל אחד הפתחים מתיר לו את הנדר.

התרת נדרים בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן עקרוני, אין מתירים נדרים בשבת, מלבד נדרים שהם צורך השבת עצמה (כגון: אדם שנדר שלא יאכל בשר, והנדר פוגע בעונג שבת).

נדרים בלתי ניתנים להתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדר על דעת רבים - אם אדם נדר על דעת הרבים אי אפשר להתיר את הנדר, כיוון שהציבור על דעתם נדר לא התחרט. אולם לצורך מצווה מתירים, שאז אנו אומרים שהציבור שעל דעתם נדר מתחרט. כך גם אם הציבור הדירו אדם[11][יש עוד גמרות בנדרים אליהן ניתן להפנות, וכך גם ברמב"ם].

התרת נדרים בימים הנוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לערוך התרת נדרים קבועה בכל שנה בערב ראש השנה, ויש נוהגים אף בערב יום הכיפורים. הטקס נערך במעמד שלושה אנשים (ויש הנוהגים במעמד עשרה). התוקף ההלכתי של התרת הנדרים הזו מוגבל, והתועלת המעשית שלו נתונה במחלוקת הלכתית. הטקס כולל גם הכרזה על ביטול מראש של כל הנדרים שיינדרו בעתיד. ביטול מראש כזה לא מועיל לכל הנדרים (כגון נדר במודע כנגד ההתרה), ולכן נוהגים לקיים התרת נדרים בכל שנה.

באופן דומה, תפילת כל נדרי בערב יום כיפור, נועדה להתיר נדרים שנעשו ללא מחשבה או מתוך הכרח.

הפרת נדרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרת נדרים

אב יכול להפר את נדרי בתו כשהיא נערה (מגיל שתים עשרה עד גיל שתים עשרה וחצי בלבד). כמו כן, הבעל יכול להפר את נדרי אשתו הנוגעים לתחומים שביניהם, או נדרי עינוי נפש. "הפרה" הוא סוג ביטול נדר שונה מ"התרה", ואינו תלוי בשום פתח, חרטה או טעות. נוסף על כך, הפרת נדרים מבטלת את הנדר רק מאותו רגע ואילך, לעומת התרה שמבטלת אותם למפרע.

דיני התרת נדרים והפרת נדרים, מבוארים בפירוט במסכת נדרים שבתלמוד הבבלי.

סיפורי נדרים בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור של נדרים בתנ"ך מופיע לרוב בהקשר של עמידה בפני סכנה, אם כי לא תמיד.

אליעזר עבד אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אברהם אבינו שלח את עבדו למצוא אישה לבנו, יצחק, העבד לא ידע כיצד ימצא אישה ונדר לה':

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

ה' אכן עשה חסד עם אברהם, ונתן לבנו אישה טובה, רבקה. בדברי חז"ל מובעת ביקורת על העבד (אליעזר) ששאל "שלא כהוגן",[12] והנערה שענתה על התנאים הייתה עלולה לא להיות ראויה ליצחק.

יעקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר יעקב ברח מאחיו עשו, ועמד לצאת מארץ כנען, ונמצא במצב של חוסר וודאות וסכנות עתידיות הוא נדר:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

מאוחר יותר הזכיר לו האל שנדר נדר, ועליו להגשימו:

אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

מלחמת בני ישראל בערד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכם לעבר הירדן המזרחי עברו בני ישראל בנגב, שם תקף אותם מלך ערד, וכמה נלקחו בשבי:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.

החרמת הערים משמעותה שהשלל שייתפס יוקדש לה'.

יפתח הגלעדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר יפתח הגלעדי נלחם נגד בני עמון הוא נדר לה':

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.

יפתח, בדומה לאליעזר עבד אברהם, נדר שלא כהוגן - שכן אין ערב שמפתח ביתו תצא דווקא בהמה טהורה. ואכן, יפתח גם נענה שלא כהוגן, ואף יותר גרוע: עם שובו מהקרב יצאה לקראתו בתו היחידה. יפתח מוכרח היה לקיים "את נדרו אשר נדר",[13] והעלה את בתו היחידה לקרבן.

חז"ל מתחו ביקורת חריפה על מעשהו של יפתח, אשר ברור שאין לו כל תוקף,[12] ועל פנחס שהיה בדורו ולא הפר את נדרו:

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

חנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנה, עקב עקרותה, נדרה נדר להקדיש את בנה לעבודת ה':

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.

בנה הוא שמואל הנביא, שהוקדש להיות כהן לה'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.