אהה ירד עלי ספרד

אהה ירד עלי ספרד
	אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם וְסֶפֶד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לְזֹאת רָפוּ יָדַיִם עֵינִי עֵינִי / יֹרְדָה מַּיִם ; בְּכוֹת עֵינַי / בְּמַעְיָנַי / עַל עִיר אַלְיוֹסְנָהּ בְּאֵין אָשָׁם / לְבָדָד שָׂם / הַגּוֹלָה שָׁכְנָה בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מְקַוֵּם אָנָּה וָאָנָה מְקוֹם תְּפִלָּה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָהּ וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה וְאֵין לִי דָּמַי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם ; וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אֲשִׁבִּילִיָּא עֲלֵי נְשִׂיאִים / וְהַקְּרֻאִים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ וְעַל אַצִּילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָהּ וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קָרְטֳבָה / וּתְהִי כַּיָּם שְׁאִיהָ וְשָׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בְּגַאֲיָן גַּם אָלָמֶרְיָהָ וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלַקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה וְהַיִּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה לְזֹאת אֶסְפְּדָהּ / וּמַר אֶלְמְדָה / וְאֶנְהֶה עוֹד נְהִי נְהִיהָ לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם ; וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סָגְלְמָאסָה, וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה וְשָׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבִּנְיָּה נֶהֱרָסָהּ וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָהּ וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאַכַּס הַמְּיֻחָסָהּ עֲלֵי יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עֵין אוֹיֵב לֹא חָסָה אֲהָהּ אָפַס / קְהַל פַאס / יוֹם נִתְּנוּ לִמְשִׁסָּה וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תַּלְמְסֵן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סַבְתָּה ומִכְּנֶּאסָה וְסּוּת אֶקְרְעָה / עֲלֵי דְּרָעָה / אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂהּ וּבְיּוֹם שַׁבָּת / וּבֶן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמָם כְּמַּיִם. ; וּמָה אַעַן / הֲכִי לְמַעַן / חַטָּאתִי זֹאת הָיְתָה וּמֵאֵלִי / וְצוּר חֵילִי / רָעָה אֵלַי כָּלְתָה לְמִי אֶשֹׁבֵּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה וְחַם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עִוְּתָה וּמֵאַרְצָה / מְחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה וְנִכְלָמָהּ / וְנֶאֱלָמָהּ / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה וְעִם כְּאֵבָהּ / וּבִלְבָבָהּ / לְחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה לְצַוֹּת פְּדוּת / וּמֵעַבְדוּת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חַסְתָּה בְּבֵית כְּלָאִים / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה וְרַק בִּכְיָהּ / עֲלֵי לֶחֱיָהּ / בְּיַד אַמָּה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יֵרָא / אֱלֹקִים מִשָּׁמַיִם.

אהה ירד עלי ספרד, קינה שחיבר רבי אברהם אבן עזרא, בה ביכה על חורבן קהילות יהודי ספרד וצפון אפריקה, במאה ה-12, על ידי שושלת אל-מוואחידון.

הרקע ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-מוואחידון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אל-מוואחידון

אל-מֻוַואחִידוּן הייתה שושלת מורית ברברית אסלאמית שנוסדה במאה ה-12 בעיירה הקטנה טינמל שבהרי האטלס (במרוקו של היום) וכבשה את כל צפון אפריקה, מסהרה המערבית במערב עד מצרים במזרח וספרד המוסלמית בצפון. השושלת הוקמה על ידי עבדאללה אבן תומארת שאיחד את שבטי המסמודה הברברים והביס את שליטי המגרב הקודמים המוראביטון, בהמשך הם הרחיבו את שלטונם אל אל-אנדלוס שבחצי האי האיברי.

הטבח בקהילות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת אל מוואחידון, ששלטה במגרב ועל חלקים מספרד משנת 1146 ועד 1269, התאפיינה בקנאות דתית ושאפה להכניס מתחת לכנפי האסלאם את כל בני המיעוטים בספרד ובמגרב, בעיקר את היהודים. דינו של מי שלא התאסלם היה מוות ומי שהתאסלם נידון לאפליה כלכלית וחברתית משום שהכנות של ההתאסלמות הוטלה בספק. רבי אברהם אבן דאוד, מלומד יהודי מספרד שהיה בן התקופה, כתב על מאורעות התקופה והשלכותיהן את הדברים הבאים:

ואחר פטירת רבי יוסף הלוי ז"ל היו שני חירום וגזרות ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם, אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. ועוד מוסף על נבואת ירמיה,^[1] ואשר לצאת מן הכלל יצא, מפני חרב בן תומרת שיצא לעולם בשנת תתק"ב, שגזר להוציא את ישראל מן הכלל, ואמרו: "לכו ונכחידם מגוי אל גוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהילים, פ"ג, ה'). וכן לא השאיר להם במדינות מלכותו שם ושאר במדינת צלא בקצה העולם (...) עד אלמהדיה. ומפני כן לא יכלו בניו של רב יוסף להושיב ישיבות...

— רבי אברהם אבן דאוד, "ספר הקבלה", בתוך: סדר החכמים וקורות העתים, חלק א, עמ' 77, באתר היברובוקס.

בכתבי הגניזה הקהירית נמצא מכתב של סוחר יהודי בשם רבי שלמה הכהן מסיג'ילמסה שבמרוקו, הכותב לאביו רבי יהודה הכהן מפוסטאט שבמצרים על מאורעות התקופה. הוא מתאר בין השאר טבח של עשרות אלפי יהודים בערים: תלמסאן, פאס ומרקש ועל התאסלמות השאר. הוא מתאר את כיבוש סיג'ילמסה בעזרת המקומיים כאשר לפני כן נמלטו ממנה מאתיים יהודים ל"קסבה" וביניהם היה חכם מפורסם במקום בשם רבי יהודה בן פרחון. כמאה וחמישים מיהודי העיר בחרו למות על קידוש השם, אחרים התאסלמו ובראשם היה רבי יוסף בן עמראן הדיין של העיר.

בתקופה זו, משנת 1159 ועד ל-1165, שהתה משפחת הרמב"ם בעיר פאס שבמרוקו. רבי מימון הדיין אבי הרמב"ם כתב ליהודי פאס את "אגרת הנחמה", והרמב"ם, כתב להם את "אגרת השמד"; אגרות אלו עוסקות בהתמודדות הדתית עם גזרות אל-מוואחידון. בעדיפות הראשונה הציע הרמב"ם ליהודי העיר לעזוב את המקומות שבשליטתם, וכעדיפות שנייה הוא הורה להתאסלם למראית עין ולא להיהרג (לפי החוק ששלט אז). באגרת לתלמידו רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון, לו הוא ייחד את ספרו מורה הנבוכים, הוא כותב: ”ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה וכל מבקש יי' נחבא ואור ישראל שם כבה...”^[2] לפי כמה מסורות רבו של הרמב"ם היה רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, החכם הבכיר של פאס, שבניגוד להוראת הרמב"ם הוא בחר למות על קידוש השם.

קינת האבן עזרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אברהם אבן עזרא, שנמלט בעצמו לאירופה מאימת אל-מוואחידון, חיבר קינה על חורבן הקהילות היהודיות בערי ספרד וצפון אפריקה, קינה שזכתה לתפוצה רבה בזמנה. את שמה היא קיבלה במילים הפותחות אותה: "אהה ירד על ספרד". היא מכילה אקרוסטיכון של שם המחבר: "אברהם". משקל הקינה לא עקבי ומדויק, אך בולטת בה צורת יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד וחמש תנועות (◡ — — — | ◡ — — — | ◡ — — — — — —).

את הבית הראשון של הקינה ייחד אבן עזרא להגשת הנושא שלה - חורבן הקהילות בספרד וצפון אפריקה. בבית השני קונן באריכות על קהילת אליוסינה, שהייתה המרכז התורני החשוב ביותר בספרד, בה שכנה ישיבתם של הרי"ף ור"י מיגאש. בבית השלישי ביכה על הקהילות היהודיות בספרד: סביליה, קורדובה, גָ'יַאן (חאאן של היום בספרד), אלמריה; ובבית הרביעי - על קהילות מרוקו ואלג'יריה: סיג'ילמסה, מרקש, פאס, תלמסאן, סאוטה, מקנס ודרעא. בבית החמישי הוא הצדיק את הדין ותיאר את תקוות ישראל לחסדיו של האל.

איך נחרב המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגניזת קהיר נמצא נוסח מורחב של הקינה, הפותח במילים איך נחרב המערב. נוסח זה כולל הרחבה, כנראה על ידי אבן עזרא עצמו, המספרת על קהילות יהודיות נוספות שנחרבו, בהן נזכרו גם הערים סוס (אנ') ואגמאת שבמרוקו, סיפורו של השמד בדרעא תואר בהרחבה, ולקהילת פאס נוספו מספר שורות, כיאה למרכז התורני הנכבד שהיא הייתה.^[3] נוסח זה לא שרד בשלימותו וחסר דבבר חורבנן של הקהילות בספרד.

תלונת משורר אלמוני על שכחת קהילות תוניסיה ולוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרסה אחרת ומאוחרת של הקינה נוספו כמה שורות על ידי משורר אלמוני, שפתח בתלונה על אבן עזרא, על ששכח כמה קהילות באזור תוניסיה ולוב, שחרבו או נרדפו. בין הקהילות שהוזכרו: טריפולי, תוניס, סוסה, ג'רבה, גאפסה, מיסראתה: ”ולמה אברהם קצת מקומות שכחת, עיר לחמה וגם קפצה וג'ירבה לא זכרת, אשר גלו ברוב גלות ועונם דלגת...”

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית א, עמ' 89 - 91, 348, תשכ"ד
נחום סלושץ, "פרשת השמדות בדורו של הרמב"ם", בתוך: אזכרה ד, עמודים ק - קכג, תרצ"ז