נחום סלושץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נחום סלושץ (מימין) יחד עם אשר ברש וש. שלום (עומד), בכנס סופרים עבריים בתל אביב, 1948

נחום סְלוּשְץ (Slouschz; כ"ח בכסלו תרל"ב, 1871, סמורגון, רוסיהב' בטבת תשכ"ז, 15 בדצמבר 1966, גדרה) היה סופר, חוקר לשונות המזרח וקדמוניות היהודים בארצות המזרח.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלושץ נולד בסמורגון שבפלך וילנה שבמערב האימפריה הרוסיתתחום המושב היהודי; כיום בבלארוס), בנו של הרב והסופר העברי חובב ציון דוד שלמה סלושץ (1852–1906). הוא גדל והתחנך באודסה, שם כיהן אביו כרב ומטיף. החל את דרכו הספרותית בנערותו, בגיל 15, במכתבים ששלח לעיתונים עבריים ורוסיים, וחיבר את הערך "אודסה" באנציקלופדיה כללית העברית "האשכול". בהיותו צעיר מאוד למד את שפת אספרנטו והוא נמנה עם חלוצי השפה, ומופיע בין 1000 הדוברים הראשונים בעולם, ב-adresaro שהוציא לאור הד"ר זמנהוף ממציא השפה.

ב-1896 נסע לז'נבה, שווייץ, כדי ללמוד ספרות קלאסית וצרפתית. שם גם הכיר את בנימין זאב הרצל. שימש מזכיר האגודה הציונית בני ציון באודסה. ב-1901, בגיל 28, עבר לפריז כדי להשתלם באוניברסיטת סורבון בלימודי ספרות, ולמד מדעים ולשונות המזרח אצל יוליוס אופרט, ויוסף הלוי. שימש גם ציר בקונגרסים הציוניים באותה תקופה.

בשנים 19121906 ערך מסעות מחקר בצפון אפריקה, בין היתר בלוב ובתוניסיה, לבחינתן של כתובות פיניקיות ויווניות. בעקבות ביקוריו בתוניסיה, ב-1906 וב-1928, פרסם את ספרו "הכהנים אשר בג'רבה" ב-1924, ואת "האי פליא" ב-1957.

סלושץ עלה לארץ ישראל בשנת 1919.[1] בראשית שנות ה-20 ערך חפירות בחמת טבריה, ובעקבות זאת כינה אותו זאב וילנאי כ"חופר היהודי הראשון"[2] (אף שידוע כיום שהיה זה ריימון וייל). בשנת 1921 חפר את סביבותיו של המונומנט המכונה יד אבשלום ושל מערת יהושפט המצויה מאחוריו. חפירה זו הונצחה בסרט קולנוע קצרצר (שניות אחדות בלבד) בידיו של יעקב בן דב, והייתה בכך לחפירה הארכאולוגית הראשונה שהונצחה בארץ ישראל בסרט. סלושץ גם נמנה עם מחדשי הקמת "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה", וערך את פרסומיה. ב-1934 העיד מטעם ההגנה במשפט רצח ארלוזורוב שהוא ראה את אבא אחימאיר ביחד עם אברהם אלמליח בירושלים מספר שעות לפני הרצח[3].

סלושץ זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת 1942. בשנת 1955 הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי, בדרגת אביר, על תרגומיו לעברית של הקלאסיקות הצרפתיות.[4] בשנת תשי"ח (1957) זכה בפרס רמת גן לחוכמת ישראל.[5]

נחום סלושץ נפטר בשנת 1966 בסנטוריום מיסודו של ד"ר זאב פון וייזל בגדרה, ונקבר בה.[6] מונצח ברחובות הקרויים על-שמו ברחובות ובראשון לציון.

אחיו, ד"ר שמואל סלושץ ומשה סלושץ, שמשו כמורים במדרשה העברית.[7]

האחים היו דודניו של יצחק בן צבי.[8]

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסע במצרים, תרס"ז (יומן מסע).
  • באיי הים, תרע"ט (יומן מסע).
  • ספר המסעות, תרצ"ח (יומן מסע).
  • הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים, 1924.
  • אוצר הכתובות הפיניקיות, תש"ב.[9]
  • נפוצות ישראל באפריקה הצפונית, תש"ז.
  • ספר הים - כִּבּוּש הימים בהיסטוריה. עם מפות וציורים. תל אביב, הוצאת החבל הימי לישראל, תש"ח.
  • האי פליא, דביר, תל אביב, 1957.
  • "העם היהודי היושב בתוניס", בתוך ידע-עם א, א (תש"ח), עמ' 6-4; ב, עמ' 5-4.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נחום סלושץ בוויקישיתוף
עיתונות
מפרי עטו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ז. בן-טוביםנחום סלושץ לארצנו, דואר היום, 26 בדצמבר 1919.
  2. ^ מתוך אנציקלופדיה אריאל, כרך חוקרים ותיירים
  3. ^ משפט הרצח - פרופסור סלושץ, דבר, 3 ביוני 1934
  4. ^ פרופ' נחום סלושץ – אביר לגיון הכבוד, דבר, 23 בדצמבר 1955.
  5. ^ פרס רמת־גן לפרופ' נחום סלושץ, דבר, 9 בדצמבר 1957; חולקו פרסי רמת־גן לשנת תשי"ח, דבר, 24 בדצמבר 1957.
  6. ^ פרופ' סלושץ – למנוחות בגדרה, דבר, 19 בדצמבר 1966.
  7. ^ רבקה לאה סלושץ, דואר היום, 30 בינואר 1924 (עם פטירת אמם).
  8. ^ דוד תדהר (עורך), "צבי שמשי (שימשלביץ')", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 639.
  9. ^ ראו ביקורת: ב"צ לוריאאוצר הכתובות הפניקיות, דבר, 6 בנובמבר 1942, המשך.