אמיליה ארהארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיליה ארהארט

אָמִילִיָה אֵרְהָארְטאנגלית: Amelia Earhart; נולדה ב-24 ביולי 1897; נעלמה בעת טיסה ב-2 ביולי 1937 והוכרזה כמתה ב-5 בינואר 1939), הייתה טייסת וסופרת אמריקאית. ארהארט התפרסמה כאשר הייתה לאישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד. היא קבעה שיאי טיסה רבים נוספים וכתבה ספרים רבים על חוויותיה שהפכו לרבי מכר. ארהארט נעלמה בנסיבות לא-ברורות בשמי האוקיינוס השקט בסמוך לאי האולנד במהלך ניסיונה להקיף את העולם בטיסה, בשנת 1937.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהארט נולדה בבית סבהּ‏ באצ'יסון שבקנזס. סבהּ מצד אמה היה אלפרד אוֹטיס, שופט פדרלי בעיר הולדתה. אוטיס לא היה שבע רצון מהצלחתו של אביה אֵדווין כעורך דין, דבר אשר תרם לפירוק משפחתה. כילדה נהגה ארהארט לשחק עם אחותה הקטנה מיוריאל בטיפוס על עצים, בהחלקה במזחלת במורד ההר ובצייד חולדות באמצעות רובה. בגיל עשר (1907) ראתה ארהארט מטוס ביריד ממלכתי בדה מוין שבאיווה. ואולם, היא לא התעניינה במטוס כלל.

ארהארט הייתה בת 12 כאשר אביה, שהיה אז מנהל בחברת רכבות, קודם בעבודתו. מצבה הכלכלי של משפחתה החל להשתפר, אך אז התברר כי האב הוא שתיין. כעבור חמש שנים, ב-1914, הוא פוטר מעבודתו. איימי ארהארט לקחה את אמיליה ואת מיוריאל לשיקגו, שם התגוררו אצל חברים. קרן נאמנות שפתח אוטיס מימנה את שליחת הילדות לבתי ספר פרטיים. אמיליה סיימה את לימודיה בתיכון הייד פארק ב-1915, ועברה לקנדה כדי לבקר את אחותה בבית ספרה. היא עברה הכשרה כעוזרת אחות, והחלה לעבוד בהתנדבות בבית החולים הצבאי ספדינה שבטורונטו, אונטריו, עד לשביתת הנשק בנובמבר 1918.

בשנת 1919 החלה ארהארט ללמוד רפואה באוניברסיטת קולומביה, אך לאחר שנה עזבה כדי להיות עם הוריה שהתאחדו בקליפורניה. מאוחר יותר הלכה יחד עם אביה לתערוכת טיסות ראווה בלונג ביץ', ולמחרת התנסתה בטיסה בת עשר דקות.

שיעור הטיסה הראשון של ארהארט התקיים בשדה התעופה קינר ליד לונג ביץ'. מדריכתה הייתה אניטה סנוּק, חלוצת תעופה בעצמה. שישה חודשים לאחר מכן קנתה ארהארט מטוס דו כנפי מסוג קינר, לו קראה בשם "קָנֵרִי". זמן לא רב לאחר מכן, ב-22 באוקטובר 1922, הטיסה ארהארט את המטוס לגובה של כ-14,000 רגל (כ-4,300 מטר) ובכך קבעה שיא עולמי חדש לנשים. ארהארט הוציאה רישיון טיס במסגרת האיחוד הבינלאומי לאווירונאוטיקה ב-15 במאי 1923, והייתה האישה ה-22 לעשות כן.

קריירת הטיסה ונישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהארט מתהלכת בחצר הבית הלבן יחד עם הנשיא הרברט הובר. 2 בינואר 1932.

טייסים המתמחים בטיסות בגובה רב לא הרוויחו כסף רב. ארהארט מכרה את מטוסה "הקנרי" ורכשה במקומה מכונית מסוג קיסל בצבע צהוב אותה כינתה The Yellow Peril ("הסכנה הצהובה").

ארהארט הפכה לחברה בהתאחדות האירונאוטיקה הלאומית בבוסטון שבמסצ'וסטס. במסגרת חברותה השקיעה ארהארט סכומי כסף קטנים בבניית נמל תעופה ובמכירת מטוסים מסוג קינר באזור בוסטון. בהמשך כתבה טור בנושא טיסה בעיתון מקומי וככל שגדל פרסומה המקומי, עזרה בשיווק מטוסי קינר, בקידום תחום הטיסה ובעידוד נשים טייסות. על פי הבוסטון גלוב הייתה ארהארט "האישה-טייסת הטובה בארצות הברית", אם כי מידת מקצועיותה של ארהארט הייתה שנויה למדי במחלוקת בין מומחי טיסה וטייסים בעלי ניסיון, עשורים לאחר מכן.

לאחר חצייתו של צ'ארלס לינדברג את האוקיינוס האטלנטי בטיסת הסולו בשנת 1927, הביעה איימי גסט, אישה אמריקאית עשירה שהתגוררה בלונדון שבאנגליה, את רצונה להיות האישה הראשונה שתחצה את האוקיינוס האטלנטי. לאחר שהחליטה כי הטיסה מסוכנת מידי בשביל לעשותה בעצמה, הציעה לממן את הפרויקט בכל זאת ולמצוא "טייסת נוספת עם קו מחשבה מתאים". ארהארט קיבלה טלפון בשעת אחר הצהריים במהלך שעות העבודה מאדם שביקש לדעת האם תרצה לחצות את האוקיינוס האטלנטי. היא התראיינה עם מתאמי הפרויקט, ביניהם איש יחסי ציבור ג'ורג' פוטנם, והוזמנה להצטרף לטייס ווילמר סטולץ ולטייס המשנה והמכונאי לואיס גורדון. שני הטייסים וארהארט, שהוגדרה כנוסעת, יצאו בטיסה ממדינת ניופאונדלנד שממזרח לקנדה במטוס פוקר F7 ב-17 ביוני 1928 ונחתו בויילס שבבריטניה כ-21 שעות לאחר מכן.

ארהארט הטיסה את המטוס בחלק מהטיסה. ביומן הטיסה כתבה "אם יימצאו ההריסות, דעו כי איבדתי את הדרך בסערה במשך שעה ולכן הכישלון". הצוות התקבל בקולות תרועה במצעד בניו יורק ובקבלת פנים בבית הלבן במעמד הנשיא קלווין קולידג'.

מאוחר יותר השתתפה ארהארט ב"דרבי המוטס של נשי קליבלנד" והגיעה למקום שלישי. למשך זמן מה הייתה מאורסת לסמואל צ'פמן, עורך דין מבוסטון. בינתיים לקח על עצמו פוטנם לקדם את ארהארט. בין השאר הוציא לאור ספר שכתבה, ערך הרצאות והשתמש בתמונותיה לקידום מכירות של מוצרים שונים, כגון מזוודות, סיגריות (ארהארט לא עישנה), פיג'מות ובגדי ספורט לנשים. השניים בילו זמן רב זה עם זה, דבר שהוביל לקרבה עמוקה. לאחר התלבטות מצידה של ארהארט נישאו השניים ב-7 בפברואר 1931.

ארהארט התייחסה לנישואיה כאל "שותפות" ללא מחויבות זוגית-מינית (נישואים פתוחים). במכתב שכתבה לבעלה זמן קצר לפני חתונתם נכתב "אני מבקשת ממך להבין כי אינך מחויב לעקרון הנאמנות של ימי הביניים, וכך גם לא אראה אני את עצמי קשורה אליך באופן דומה". [1], [2].

מאוחר יותר, בשנת 1931, קבעה לעצמה ארהארט שיא עולם של 5,613 מטר (18,415 רגל) בטיסה לגובה באמצעות מטוס אוטו-ג'ירו, מודל פיטקרן PCA-2.

מטוס הלוקהיד וגה 5b שהטיסה ארהארט כפי שמוצג במוזיאון האוויר והחלל הלאומי שבוושינגטון

ארהארט המריאה מהעיר הקנדית סנט ג'ון שבניו ברונסוויק במטוס חד-מנועי מסוג לוקהיד וגה, בשעות המקדמות של בוקר ה-20 במאי 1932. היא הייתה בת 34 באותה עת. היא עצרה בנמל בניופאונדלנד, והתכוונה להמשיך משם לפריז בדומה לטיסת הסולו של צ'ארלס לינדברג. רוחות צפוניות חזקות, מזג אוויר בעייתי ובעיות מכניות אילצו אותה לנחות בשדה מרעה על יד העיר דרי שבצפון אירלנד. על היותה האישה הראשונה שטסה טיסת סולו ללא עצירות מעל האוקיינוס האטלנטי, קיבלה ארהארט מדליית DFC, מדליית צלב למצוינות בתעופה, על ידי הקונגרס האמריקני; צלב האביר של לגיון הכבוד מהממשלה הצרפתית; ומדליית זהב של נשיונל ג'יאוגרפיק מהנשיא האמריקאי הרברט הובר.

ב-1 בינואר 1935 הייתה ארהארט לאישה הראשונה שטסה בין ‏הונולולו שבהוואי לאוקלנד שבקליפורניה בטיסת סולו. מאוחר יותר באותה שנה טסה בטיסת סולו מלוס אנג'לס למקסיקו סיטי, בירת מקסיקו, ומשם חזרה לניוארק שבניו ג'רזי. היא אחזה במספר שיאי עולם במהירות טיסות חוצי יבשת. בשנת 1935 הצטרפה לסגל של אוניברסיטת פרדו שבאינדיאנה כיועצת קריירה לנשים. במסגרת עבודה זו סקרה תחומי עיסוק חדשים עבור נשים צעירות, בוגרות האוניברסיטה.

הטיסה האחרונה, 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1936 קיבלה לידה ארהארט מטוס לוקהיד מדגם L-10E אלקטרה במימון אוניברסיטת פרדיו, והתחילה לתכנן טיסה סובבת עולם. טיסה זו לא התעתדה להיות הראשונה להקיף את העולם, אולם היא תוכננה להיות הארוכה ביותר (47,000 ק"מ או 29,000 מיל), משום שנתיבה על קו המשווה היה ארוך יותר. הנווט פרד נוּנָן פגש את ארהארט דרך קשרים משותפים בלוס אנג'לס, והיא לבסוף בחרה בו לשמש כנווט הטיסה. לנונן היה באותה עת נסיון רב בניווט ימי ובניווט תעופתי. הוא עזב לא מכבר את חברת התעופה פאן אם, שם ביסס עבור החברה את רוב נתיבי הטיסה של מטוסי ים באוקיינוס השקט. הוא קיווה כי הפרסום שיקבל מטיסה סובבת עולם יעזור לו להקים בית ספר לניווט משלו בפלורידה.

את הקטע הראשון של הטיסה, מאוקלנד שבקליפורניה לבירת הוואי, הונולולו, טסו השניים ביום פטריק הקדוש, 1937. הטיסה חודשה שלושה ימים לאחר מכן, אך בגלל תקר בהמראה נאלצה ארהארט לבצע תרגיל תעופתי הקרוי לולאת קרקע. כתוצאה מכך, המטוס ניזוק קשות עד כי היה צורך לשלוח את המטוס חזרה לקליפורניה לתיקון, והטיסה בוטלה. הניסיון השני התחיל ממיאמי, והפעם בטיסה לכיוון מזרח. השניים עזבו ב-1 ביוני, ולאחר עצירות רבות בדרום אמריקה, באפריקה, בתת היבשת ההודית ובדרום-מזרח אסיה, הגיעו לעיר לאה שבגינאה החדשה ב-29 ביוני. בנקודה זו הושלם מסע בן 35,000 ק"מ (22,000 מיל). 11 אלף הקילומטרים (7,000 מיל) הנותרים מהווים טיסה מעל האוקיינוס השקט.

ארהארט ונונן המריאו מהעיר לאה בחצות הלילה לפי שעון גריניץ', ב-2 ביולי 1937. היעד היה האולנד, אטול בלתי מיושב צפונית לקו המשווה במרכז האוקיינוס השקט במיקום 0°48′ צפון 176°38′ מערב. אורכו של האי 2 ק"מ, רוחבו חצי ק"מ, והוא שוכן בגובה של שלושה מטרים מעל פני הים ובמרחק של 4,113 ק"מ (2,556 מיל) מנקודת המוצא. השניים נצפו בפעם האחרונה מעל איי נוקומנו, כ-1,300 ק"מ (800 מיל) מנקודת המוצא. ספינת חופים מהירה, ה-USCGC Itasca, הוצבה בהאולנד על מנת שתיצור קשר עם ארהארט ושתנחה אותה לאי ברגע שתהיה בסביבה.

בשל סדרה של אי-הבנות או טעויות (פרטים שנמצאים במחלוקת עד ימינו), ההגעה הסופית לאי האולנד באמצעות הרדיו לא הושגה, אולם תמסורת קולית של ארהארט מצביעה על כך כי היא ונונן האמינו כי הגיעו למיקום האי על פי המפה. נטען כי מיקומם המוטעה של השניים, כתשעה ק"מ (5 מיל ימי) מהאי, נגרם בין היתר מעננים פזורים שיצרו מאות צללים דמויי-איים על הים.

הקשר אבד באופן סופי לאחר מספר שעות של ניסיונות כושלים בקשר דו-סטרי. ממשלת ארצות הברית הוציאה 4 מיליון דולר בניסיון לאתר את ארהארט. החיפושים שבוצעו על ידי חיל הים ומשמר החופים היו יקרים ומקיפים יחסית למקרים אחרים באותה תקופה, אך טכניקת החיפוש וההצלה לא הייתה מפותחת. תכנון החיפושים הושפע, ככל הנראה, מדאגת המחפשים לגבי האופן בו יסוקר באמצעי התקשורת תפקודם בחיפוש אחר הגיבורה האמריקאית.

השערות לגבי היעלמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים מאמינים כי הדלק אזל, וארהארט ונונן נאלצו לנטוש את המטוס בלב ים. מנגד, קבוצה אחת בשם TIGHAR‏ (The International Group for Historic Aircraft Recovery) טוענת כי השניים הגיעו בטעות לאי גרדנר (כיום האי ניקומרורו, השייך לרפובליקת קיריבאטי), נחתו שם ולבסוף גוועו שם ברעב עד למותם. החקירה של הקבוצה הניבה מגוון של ממצאים ארכאולוגיים ואנקדוטליים התומכים בתאוריה זאת, אולם הם לא הצליחו להביא הוכחות כלשהן. תאוריה נוספת, השייכת יותר לז'אנר תאוריות הקשר, מעלה את האפשרות שארהארט יועדה לטוס מעל לאיי מרשל על מנת לצלם מתקנים צבאיים יפניים עבור מודיעין טרום-מלחמתי, ואז להמשיך בטיסתה לכיוון האי האולנד. מטוסה יורט על ידי מטוסי קרב יפניים או סבל מתקלה מכנית, אשר אילץ את השניים לנחות באי. אז, הם נאסרו בידי היפנים והוצאו להורג באי סאיפאן. יש גם הטוענים כי השניים חזרו לארצות הברית תחת שמות חדשים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השני של ארהארט, The Fun of It.

ארהארט הייתה סופרת מוכשרת ששימשה עורכת תעופה בכתב העת קוסמופוליטן בין השנים 1928 ו-1930. היא כתבה מספר לא מבוטל של מאמרים ופרסמה שני ספרים:

  • "20 Hrs., 40 Min." (תרגום חופשי: "20 שעות, 40 דקות") הוא יומן הטיסה שכתבה כנוסעת כשחצתה את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1928.
  • "The Fun of It" (תרגום חופשי: "הכיף שבעניין") היה ספר זכרונות בו תיארה את החוויות שחוותה בטיסותיה השונות, וגם מעין מסה על נשים בתחום התעופה.

ספר נוסף הנזקף לזכותה של ארהארט הוא הספר "Last Flight" (תרגום חופשי: "טיסה אחרונה") שפורסם לאחר היעלמותה. הספר כולל את רישומיה האחרונים ביומן שכתבה בשבועות שלפני עזיבתה את גינאה החדשה. פוטנם עצמו חיבר את הספר ומכיוון שכך, יש היסטוריונים המטילים ספק בכמה מהספר הוא אכן יצירה מקורית של ארהארט וכמה יופה על ידי פוטנם.

מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהארט הייתה מפורסמת במהלך חייה. נסיבות המסתוריות של היעלמותה בד בבד עם אישיותה שהתאפיינה בביישנות, עצמאות, קור רוח, התמדה, אומץ לב וקסם אישי, הניבו לה תהילה ממושכת בתרבות הפופולרית. מאות ספרים נכתבו אודות חייה, חלקן שימשו למעשיות המספקות מוטיבציה לנשים צעירות.

אניית משא אמריקאית בשם SS Amelia Earhart הושקה ב-1942, וטבעה שש שנים לאחר מכן, ב-1948.

בשנת 1992 נוספה ארהארט להיכל הזיכרון לספורט מוטורי של ארצות הברית.

סיפורת ותרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסתוריות האופפת את נסיבות היעלמותה של ארהארט שימשה השראה לסופרים רבים. ספרים המתארים אותה כוללים ביוגרפיות המתבססות על האמת ועד לספרי טיסה המתבססים על פנטזיה. לדוגמה:

  • הספר "I Was Amelia Earhart" הוא אוטוביוגרפיה כוזבת של הסופרת ג'יין מנדלסון. בספר מתארת "ארהארט" מה אירע לה בשנת 1937, תיאור הכולל רומן עם הנווט שלה.
  • הספר "Flying Blind" הוא רומן בלשי שבו ניית'ן הלר האמיץ הפך להיות שומר הראש של אמיליה ארהארט. עד מהרה הפכו השניים לזוג אוהבים, והלר יוצא לעזור לה לברוח מהיפנים לאחר טיסתה הכושלת.
  • הפרק "The 37s" בסדרה מסע בין כוכבים: וויאג'ר מעלה את ההשערה כי ארהארט ונונן נחטפו על ידי חוצנים בשנת 1937 ונלקחו לרביע דלתא. הם נמצאו שם על ידי קפטן קת'רין ג'יינווי, אך החליטו להשאר שם במקום לחזור לכדור הארץ.
  • בסרט "לילה מוטרף במוזיאון 2" לוקחת דמות עשוית שעווה של ארהארט מקום נכבד בעלילה.
  • הסרט "Flight for Freedom"‏ (1943) שבה שיחקה רוזלנד ראסל היה תיאור בדיוני של חייה של ארהארט, וכלל דברי תעמולה האופייני לתקופת מלחמת העולם השנייה.
  • התוכנית הטלווזיונית "Amelia Earhart" משנת 1976 כללה פעלולי טיסה שבוצעו על ידי הטייס פרנק טלמן. שותפו בחברת "Tallmantz Aviation", פאול מאנץ, היה מדריך טיסה שהדריך את ארהארט בשנות ה־30.
  • רוס גלר, דמות בדיונית בקומדיית המצבים "חברים" מזכיר את אמיליה ארהארט בעונה התשיעית בפרק 18 ("The One with the Lottery"). הוא מציין בהתלהבות כי "האישה פשוט נעלמה" וכי הוא מעוניין לפתוח פארק שעשושעים המבוסס על סיפורה, לצד מתקנים הקשורים לדינוזאורים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Briand, Paul, Daughter of the Sky. New York: Duell, Sloan, Pearce, 1960.
  • Butler, Susan, East to the Dawn: The Life of Amelia Earhart. Reading MA: Addison-Wesley, 1997.
  • Devine, Thomas E., Eyewitness: The Amelia Earhart Incident. Frederick, CO: Renaissance House, 1987.
  • Goerner, Fred, The Search for Amelia Earhart. New York: Doubleday, 1966.
  • King, Thomas F.; Jacobson, Randall; Spading, Kenton; Burns, Karen Ramey; Amelia Earhart's Shoes. Lanham, MD: AltaMira Press, 2001. ISBN 0-7591-0130-2
  • Long, Elgen M., Amelia Earhart: The Mystery Solved. New York: Simon & Schuster, 1999.
  • Loomis, Vincent V., Amelia Earhart, the Final Story. New York: Random House, 1985.
  • Lovell, Mary S., The Sound of Wings. New York: St. Martin's Press, 1989.
  • Rich, Doris L., Amelia Earhart: A Biography. Washington DC: Smithsonian Institution Press, 1989.
  • Strippel, Dick., Amelia Earhart — The Myth and the Reality. New York: Exposition Press, 1972.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]