אמיליה ארהארט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיליה ארהארט

אָמִילִיָה אֵרְהָארְטאנגלית: Amelia Earhart; נולדה ב-24 ביולי 1897; נעלמה בעת טיסה ב-2 ביולי 1937 והוכרזה כמתה ב-5 בינואר 1939) הייתה טייסת וסופרת אמריקאית. התפרסמה כאשר הייתה לאישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד. היא קבעה שיאי טיסה רבים נוספים, וכתבה ספרים רבים על חוויותיה, שהפכו לרבי-מכר. נעלמה בנסיבות לא-ברורות בשמי האוקיינוס השקט בסמוך לאי האולנד במהלך ניסיונה להקיף את העולם בטיסה, בשנת 1937.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהארט נולדה בבית סבהּ מצד אמה באצ'יסון שבקנזס. סבהּ מצד אמה היה אלפרד אוֹטיס, שופט פדרלי, נשיא הבנק העירוני ואזרח למופת באצ׳ינסון. אוטיס לא היה שבע רצון מהצלחתו של אביה אֵדווין כעורך דין, דבר אשר תרם לפירוק משפחתה. אמיליה נקראה כמנהג משפחתה על שם שתי סבתותיה, אמיליה ג׳וזפין הרס ומרי וולס פטון.‏[1]

כילדה נהגה ארהארט לשחק עם אחותה הקטנה מיוריאל בטיפוס על עצים, בהחלקה במזחלת במורד ההר ובצייד חולדות באמצעות רובה. אף על פי שתחביבים אלה היו תדירים בקרב צעירים, ישנם ביוגרפים של ארהארט אשר תיארו אותה כ-״טומבוי״, מילה אשר מתייחסת לילדות אשר בוחרות בתחביבים של ילדים בנים או אשר יש להן מראה פיזי של ילדים בנים.‏[2] ארהארט ואחותה אספו תולעים, עשים, חרגולים וקרפדות במהלך טיוליהן בחוץ.‏[3] ב-1904בעזרת דודה הצליחה ארהארט להרכיב בבית רמפה בעקבות רכבת הרים שהיא ראתה בטיול בסט לואיס. היא חיברה את הרמפה לגג ביתן הכלים המשפחתי. טיסתה הראשונה של ארהארט הסתיימה בדרמטיות. היא טיפסה מחוץ לקופסת העץ השבורה אשר שימשה אותה בתור מזחלת עם שפה שסועה, שמלה קרועה ו-״תחושת התעלות״.‏[1]

נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל עבודתו של אביה של ארהארט עם חברת רכבות עברה ארהארט 1907 לדה מוין שבמדינת איווה. כשנה לאחר מכן, כאשר הייתה בת עשר‏[4] לקח אביה של ארהארט אותה ואת אחותה ליריד ממלכתי של מדינת איווה.‏[1] ביריד ראתה ארהארט מטוס לראשונה, אולם היא לא התעניינה במטוס כלל וביקשה לחזור לקרוסלה.‏[5] מאוחר יותר תיארה ארהארט את המטוס המדובר בתור ״דבר העשוי מחוט חלוד ולא מעניין כלל״.‏[3]

ארהארט הייתה בת 12 כאשר אביה, שהיה אז מנהל בחברת רכבות, קודם בעבודתו. מצבה הכלכלי של משפחתה החל להשתפר, אך אז התברר כי האב הוא שתיין. כעבור חמש שנים, ב-1914, הוא הוצא לגמלאות בכוח. אביה ניסה לשקם את עצמו אך לעולם לא חזר לעבוד בחברת הרכבות. בערך באותה תקופה סבתה של ארהרט נפטרה והותירה אחריה נכסים רבים ובהם ירושה לבתה, אמה של ארהרט. הנכסים הוכנסו לקרן נאמנות כדי להגן עליהם מהרגלי השתיה של אביה של ארהרט. ארהארט טוענת שעם מותה של סבתה נגמרה ילדותה.‏[6]

ב-1915 אביה של ארהרט מצא עבודה בחברת רכבות אחרת בעיר סיינט פול שבמדינת מינסוטה והעביר את משפחתו לשם. אמיליה נכנסה לתיכון שם בתור תלמידה בכיתה י״א. אביה של ארהרט ביקש שיעבירו אותו לעיר ספרינגפילד שבמדינת מיזורי אך בעל התפקיד שם ששקל לצאת לגמלאות בחר להשאר בתפקידו. המהלך הזה הותיר את אדווין מובטל. בתגובה לאפשרות של מעבר הרסני איימי ארהארט לקחה את אמיליה ואת מיוריאל לשיקגו, כדי להתגורר אצל חברים. במעבר זה אמיליה בחרה את בית הספר שבו תלמד באופן לא שגרתי. היא עברה בין כל בתי הספר התיכוניים באזורה וחיפשה אחד עם תוכנית לימודים חזקה בתחום המדעים. היא סירבה ללכת לתיכון הקרוב ביותר לביתה בטענה שמעבדת הכימיה שלו היא ״בדיוק כמו כיור מטבח״.‏[7] לבסוף היא נרשמה לתיכון הייד פארק אך הייתה אומללה בו. אומללותה הנוצחה בכיתוב עליה בספר המחזור: ״אמיליה ארהרט - הילדה בלבוש החום אשר הולכת לבד״.‏[2]

אמיליה סיימה את לימודיה בתיכון הייד פארק ב-1915.‏[8] במהלך כל תקופת הנעורים שלה שאפה ארהרט לקריירה משמעותית. היא שמרה בספר הדבקות גזרי כתבות מעיתונים אודות נשים מצליחות בתפקידים שעיקר המבצעים שלהם היו גברים, בפרט בתחומי הקולנוע, הפקה, משפטים, פרסום, ניהול והנדסת מכונות.‏[4] ארהרט החלה את לימודיה האקדמיים בשלוחת ספר של אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה אך לא סיימה את תוכנית הלימודים שם.‏[9] במהלך חופשת כריסמס של 1917 נסעה ארהרט נסעה ארהרט לקנדה כדי לבקר את אחותה בבית ספרה. מלחמת העולם הראשונה הייתה בשיאה באותה תקופה ובביקור זה ראתה ארהרט את החיילים הפצועים השבים משדה הקרב. לאחר שעברה הכשרה כעוזרת אחות מידי הצלב האדום, והחלה לעבוד בהתנדבות בבית החולים הצבאי ספדינה שבטורונטו, אונטריו. מבין תפקידיה של ארהרט בתקופה זאת היו הכנת אוכל במטבח וחלוקת תרופות בבית המרקחת שבבית החולים.‏[10] ארהרט עבדה בתפקיד זה עד לשביתת הנשק בנובמבר 1918.

מגפת השפעת הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר מגפת השפעת הספרדית ב-1918 הגיעה לטורונטו ארהרט הייתה שקועה בחובותיה בתור אחות אשר כללו משמרות מפרכות בתור אחות בבית החולים בספדינה.‏[3][11] ארהרט הפכה לחולה בעצמה וסבלה מדלקת ריאות וסינוסיטיס לסת.‏[3] היא אושפזה בנובמבר ב-1918 בעקבות דלקת ריאות ושוחררה בדצמבר 1918 בערך חודשיים לאחר שהמחלה החלה.‏[3] הסימפטומים שלה הנוגעים לסינוסים שלה היו כאב ולחץ מסביב לעין אחת וניכוז מאסיבי של ריר בנחיר ובגרון.‏[12] בבית החולים בו טופלה, בתקופה שבה עדיין לא המציאו את האנטיביוטיקה, היא עברה ניתוחים קטנים כואבים כדי לנקות את סינוסי הלסת שלה.‏[3][11][12] הניתוחים הללו לא הצליחו ובעקבות כך ארהרט סבלה מכאבי ראש חוזרים ונשנים. תקופת השיקום שלה נמשכה יותר משנה, אותה היא בילתה בבית אחותה שבנורת׳ המפטון שבמדינת מסצ׳וסטס.‏[11] היא העבירה את הזמן בקריאת שירה, לימוד נגינה על בנג'ו ולימוד מכניקה.‏[3] לסינוסיטיס כרוני תהיה השפעה רבה על קריירת התעופה וכן על אספקטים אחרים בהמשך חייה של ארהרט.‏[12] לעתים אפילו בשדה התעופה נאלצה ארהרט לשים תחבושת על הלחי שלה כדי להסתיר צינורית ניכוז.‏[2]

ניסיון תעופה מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה ארהרט ביקרה ביריד תעופה שהתקיים בעיר טורונטו שבקנדה יחד עם חברה קרובה. אחת מנקודות השיא של היריד הייתה תצוגת תעופה של אלוף הפלות ממלחמת העולם הראשונה.‏[11] הטייס הבחין בארהרט וחברתה עומדות בנקודה מבודדת יחסית לקהל וצלל לעברן. ארהרט אמרה מאוחר יותר כי ״אני בטוחה כי הוא אמר לעצמו ש-׳תראו אותי גורם להן לברוח בבהלה׳ ״. ארהרט עמדה על שלה ולא ברחה מפני הצלילה של הטייס גם כאשר הלה התקרב. ארהרט הוסיפה כי ״לא הבנתי את זה באותה עת, אבל אני מאמינה כי המטוס האדום הקטן הזה ניסה להגיד לי משהו כאשר חלף על פניי״.‏[11]

בשנת 1919 התכוננה ארהארט ללמוד באוניברסיטת סמית אך לבסוף החליטה ללמוד רפואה באוניברסיטת קולומביה.‏[13] לאחר שנה עזבה כדי להיות עם הוריה שהתאחדו בקליפורניה.

ב-28 בדצמבר 1920 ארהרט ביקרה יחד עם אביה בתערוכת טיסות ראווה בלונג ביץ'. למחרת התנסתה בטיסה בת עשר דקות עם פרנק הוקס, טייס צבאי ממלחמת העולם הראשונה אשר לימים התפרסם בתור נהג מטוסי מרוץ. ארהרט מעידה כי טיסה זאת שינתה את חייה: ״ברגע שהתרוממנו יותר ממאתיים או שלוש מאות רגל [60-90 מטר] מעל האדמה ידעתי שעלי לדעת לטוס״.‏[11] לאחר הטיסה, שעלתה לאביה עשרה דולרים, היא מיד הפכה לנחושה ללמוד לטוס.

ארהרט עבדה במגוון עבודות, בהן צלמת, נהגת משאית וקצרנית בחברת הטלפונים המקומית וחסכה אלף דולר לשם שיעורי טיסה. אמה של ארהרט גם סיפקה חלק מאלף הדולרים שנחסכו ״בניגוד לתפיסתה״. שיעור הטיסה הראשון של ארהארט התקיים בשדה התעופה קינר ליד לונג ביץ' ב-3 בינואר 1921. ארהרט נאלצה לקחת אוטובוס עד התחנה האחרונה שלו ומשם ללכת ברגל שישה קילומטרים כדי להגיע לשיעור שלה.‏[14] מדריכתה הייתה אניטה סנוּק, חלוצת תעופה בעצמה אשר הייתה הטייסת הראשונה לנהל בית ספר לטיסה והאישה הראשונה לנהל נמל תעופה מסחרי. סנוק עשתה שימוש במטוס מדגם Curtiss JN-4, דגם אשר זכה לכינוי Jenny והיה בשימוש באימונים של הצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם הראשונה.‏[15] לאחר המלחמה אלפי דגמים של Jenny נמכרו לבעלים פרטיים במחירי רצפה. דגמים אלה אחראים לפריחה בתחום התעופה בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20.‏[16] ארהרט הגיעה לשיעור והייתה לה רק בקשה אחת ״אני רוצה לטוס. את מוכנה ללמד אותי?״‏[17]

המחויבות של ארהרט ללימודי הטיסה דרשה ממנה עבודה קשה ותנאים בסיסים נוקשים אשר היו חלק מלימודי הטיסה באותה תקופה. היא בחרה ללבוש במעיל עור, אך מידיעה כי טייסים אחרים ישפטו אותה, ישנה בו במשך שלושה לילות כדי לתת לו מראה של פריט לבוש בלוי. כדי להשלים את שינוי המראה שלה היא קיצרה את השיער שלה, בהתאם לתסרוקות של טייסות נשים אחרות בנות התקופה.‏[7] שישה חודשים לאחר מכן קנתה ארהארט מטוס דו כנפי מסוג קינר, לו קראה בשם "קָנֵרִי". זמן לא רב לאחר מכן, ב-22 באוקטובר 1922, הטיסה ארהארט את המטוס לגובה של כ-14,000 רגל (כ-4,300 מטר) ובכך קבעה שיא עולמי חדש לנשים. ארהארט הוציאה רישיון טיס במסגרת האיחוד הבינלאומי לאווירונאוטיקה ב-15 במאי 1923, והייתה האישה ה-16 לעשות כן.‏[8]

קריירת הטיסה ונישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהארט מתהלכת בחצר הבית הלבן יחד עם הנשיא הרברט הובר. 2 בינואר 1932.

בתחילת הקריירה שלה ארהרט התקיימה מהכספים אשר נותרו מהירושה של סבתא שלה, אשר בשלב זה נוהלו על ידי אמה של ארהרט. כספי הירושה נוצלו עד שנגמרו לאחר השקעה הרסנית במכרה גבס. כתוצאה ממצב זה ארהרט לא צפתה מצב שבו תוכל להניב פירות מההשקעה הראשונית שלה בתחום התעופה. כפועל יוצא מכך מכרה ארהארט את מטוסה "קנרי" ורכשה במקומו מכונית מסוג קיסל(אנ') בצבע צהוב אותה כינתה The Yellow Peril ("הסכנה הצהובה"). באותה תקופה החמירה בעיית הסינוסיטיס של ארהרט. בתחילת 1924 ארהרט שוב אושפזה לעוד ניתוח בסינוסים שלה, אשר נכשל. לאחר הניתוח ניסתה ארהרט את מזלה במספר יוזמות עסקיות ביניהן הקמת חברת צילום, אך בכולן נחלה כישלון.‏[1]

לאחר גירושי הוריה ב-1924, יצאה ארהרט למסע שחצה את צפון אמריקה במכונית הקיסל שלה, ״הסכנה הצהובה״, עם עצירות ברחבי מערב ארצות הברית ואפילו סטייה קלה צפונה עד לקלגרי שבקנדה. סוף המסע היה בוסטון שבמסצ'וסטס שם עברה ארהרט ניתוח נוסף בסינוסים שלה שהפעם עבר בהצלחה. ארהרט חזרה ללימודיה באוניברסיטת קולומביה לאחר שהתאוששה מהניתוח. היא נאלצה לעזוב את הלימודים בשנית מכיוון שלאימה נגמר הכסף לשלם את שכר הלימוד שלה. עזיבתה את הלימודים בקולומביה סתמו את הגולל על תוכניותיה של ארהרט להרשם ללימודים מאוחרים יותר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). מיד לאחר מכן מצאה ארהרט עבודה כמורה ולאחר זמן מה החליפה מקצוע לעובדת סוציאלית בבית חולים במדפורד שבמסצ'וסטס.‏[18]

בזמן שהותה במסצ'וסטס ארהארט שימרה את ההתעניינות שלה בתעופה והפכה לחברה בהתאחדות האירונאוטיקה האמריקאית. בשלב מאוחר יותר נבחרה ארהרט להיות סגנית נשיאת הסניף של ההתאחדות בבוסטון.‏[2] במסגרת חברותה השקיעה ארהארט סכומי כסף קטנים בבניית נמל התעופה דניסטון.‏[8] באותו הזמן עסקה ארהרט במכירת מטוסים מסוג קינר. לצד זאת כתבה טור בנושא טיסה בעיתון מקומי וככל ששמה התפרסם, כך גדלו תוכניותיה לבנות ארגון שיסייע לנשים טייסות.‏[5] על פי הבוסטון גלוב הייתה ארהארט "האישה-טייסת הטובה בארצות הברית", אם כי מידת מקצועיותה של ארהארט הייתה שנויה למדי במחלוקת בין מומחי טיסה וטייסים בעלי ניסיון, עשורים לאחר מכן.[דרוש מקור]

הטיסה הטרנסאטלנטית 1928[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חצייתו של צ'ארלס לינדברג את האוקיינוס האטלנטי בטיסת הסולו בשנת 1927, הביעה איימי גסט, אישה אמריקאית עשירה שהתגוררה בלונדון שבאנגליה, את רצונה להיות האישה הראשונה שתטוס (או שיטיסו אותה) מעבר לאוקיינוס האטלנטי. לאחר שהחליטה כי הטיסה מסוכנת מידי בשביל לעשותה בעצמה, הציעה לממן את הפרויקט בכל זאת ולמצוא "אישה אחרת עם דמות ציבורית מתאימה". באפריל 1928, ארהארט קיבלה טלפון בשעת אחר הצהריים במהלך שעות העבודה מקפטן הילטון ריילי שביקש לדעת האם תרצה לחצות את האוקיינוס האטלנטי בטיסה. היא התראיינה עם מתאמי הפרויקט, ביניהם איש יחסי ציבור ג'ורג' פוטנם, והוזמנה להצטרף לטייס ווילמר סטולץ ולטייס המשנה והמכונאי לואיס גורדון. ארהארט הוגדרה כנוסעת אך היא קיבלה גם את התפקיד של לכתוב את יומן הטיסה. הטיסה ממדינת ניופאונדלנד שממזרח לקנדה במטוס פוקר F7 ב-17 ביוני 1928 ונחתו בויילס שבבריטניה כ-20 שעות ו-40 דקות לאחר מכן.‏[19]

ארהארט הטיסה את המטוס בחלק מהטיסה. ביומן הטיסה כתבה "אם יימצאו ההריסות, דעו כי איבדתי את הדרך בסערה במשך שעה ולכן הכישלון". הצוות התקבל בקולות תרועה במצעד בניו יורק ובקבלת פנים בבית הלבן במעמד הנשיא קלווין קולידג'.

מאוחר יותר השתתפה ארהארט ב"דרבי המוטס של נשי קליבלנד" והגיעה למקום שלישי. למשך זמן מה הייתה מאורסת לסמואל צ'פמן, עורך דין מבוסטון. בינתיים לקח על עצמו פוטנם לקדם את ארהארט. בין השאר הוציא לאור ספר שכתבה, ערך הרצאות והשתמש בתמונותיה לקידום מכירות של מוצרים שונים, כגון מזוודות, סיגריות (ארהארט לא עישנה), פיג'מות ובגדי ספורט לנשים. השניים בילו זמן רב זה עם זה, דבר שהוביל לקרבה עמוקה. לאחר התלבטות מצידה של ארהארט נישאו השניים ב-7 בפברואר 1931.

ארהארט התייחסה לנישואיה כאל "שותפות" ללא מחויבות זוגית-מינית (נישואים פתוחים). במכתב שכתבה לבעלה זמן קצר לפני חתונתם נכתב "אני מבקשת ממך להבין כי אינך מחויב לעקרון הנאמנות של ימי הביניים, וכך גם לא אראה אני את עצמי קשורה אליך באופן דומה".‏[20][21]

מאוחר יותר, בשנת 1931, קבעה לעצמה ארהארט שיא עולם של 5,613 מטר (18,415 רגל) בטיסה לגובה באמצעות מטוס אוטו-ג'ירו, מודל פיטקרן PCA-2.

מטוס הלוקהיד וגה 5b שהטיסה ארהארט כפי שמוצג במוזיאון האוויר והחלל הלאומי שבוושינגטון

ארהארט המריאה מהעיר הקנדית סנט ג'ון שבניו ברונסוויק במטוס חד-מנועי מסוג לוקהיד וגה, בשעות המקדמות של בוקר ה-20 במאי 1932. היא הייתה בת 34 באותה עת. היא עצרה בנמל בניופאונדלנד, והתכוונה להמשיך משם לפריז בדומה לטיסת הסולו של צ'ארלס לינדברג. רוחות צפוניות חזקות, מזג אוויר בעייתי ובעיות מכניות אילצו אותה לנחות בשדה מרעה על יד העיר דרי שבצפון אירלנד. על היותה האישה הראשונה שטסה טיסת סולו ללא עצירות מעל האוקיינוס האטלנטי, זכתה לכבוד רב‏[22]. בין השאר קיבלה ארהארט מדליית DFC, מדליית צלב למצוינות בתעופה, על ידי הקונגרס האמריקני; צלב האביר של לגיון הכבוד מהממשלה הצרפתית; ומדליית זהב של נשיונל ג'יאוגרפיק מהנשיא האמריקאי הרברט הובר.

ב-1 בינואר 1935 הייתה ארהארט לאישה הראשונה שטסה בין הונולולו שבהוואי לאוקלנד שבקליפורניה בטיסת סולו. מאוחר יותר באותה שנה טסה בטיסת סולו מלוס אנג'לס למקסיקו סיטי, בירת מקסיקו, ומשם חזרה לניוארק שבניו ג'רזי. היא אחזה במספר שיאי עולם במהירות טיסות חוצי יבשת. בשנת 1935 הצטרפה לסגל של אוניברסיטת פרדו שבאינדיאנה כיועצת קריירה לנשים. במסגרת עבודה זו סקרה תחומי עיסוק חדשים עבור נשים צעירות, בוגרות האוניברסיטה.

הטיסה האחרונה, 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול הטיסה של ארהארט ונונן. במקווקו הקטעים שהושלמו חלקית או לא הושלמו

ביולי 1936 קיבלה לידה ארהארט מטוס לוקהיד מדגם L-10E אלקטרה במימון אוניברסיטת פרדיו, והתחילה לתכנן טיסה סובבת עולם. טיסה זו לא התעתדה להיות הראשונה להקיף את העולם, אולם היא תוכננה להיות הארוכה ביותר (47,000 ק"מ או 29,000 מיל), משום שנתיבה על קו המשווה היה ארוך יותר. הנווט פרד נוּנָן פגש את ארהארט דרך קשרים משותפים בלוס אנג'לס, והיא לבסוף בחרה בו לשמש כנווט הטיסה. לנונן היה באותה עת ניסיון רב בניווט ימי ובניווט תעופתי. הוא עזב לא מכבר את חברת התעופה פאן אם, שם ביסס עבור החברה את רוב נתיבי הטיסה של מטוסי ים באוקיינוס השקט. הוא קיווה כי הפרסום שיקבל מטיסה סובבת עולם יעזור לו להקים בית ספר לניווט משלו בפלורידה.

את הקטע הראשון של הטיסה, מאוקלנד שבקליפורניה לבירת הוואי, הונולולו, טסו השניים ביום פטריק הקדוש, 17 במרץ 1937. הטיסה חודשה שלושה ימים לאחר מכן, אך בזמן ההמראה, המטוס ביצע לולאת קרקע - כלומר המטוס הסתובב סביב צירו בעודו על הקרקע, ככל הנראה בעקבות תקר. כתוצאה מכך, המטוס ניזוק קשות עד כי היה צורך לשלוח את המטוס חזרה לקליפורניה לתיקון, והטיסה בוטלה. הניסיון השני התחיל ממיאמי, והפעם בטיסה לכיוון מזרח. השניים עזבו ב-1 ביוני, ולאחר עצירות רבות בדרום אמריקה, באפריקה, בתת היבשת ההודית ובדרום-מזרח אסיה, הגיעו לעיר לאה שבגינאה החדשה ב-29 ביוני. בנקודה זו הושלם מסע בן 35,000 ק"מ (22,000 מיל). 11 אלף הקילומטרים (7,000 מיל) הנותרים מהווים טיסה מעל האוקיינוס השקט.

ארהארט ונונן המריאו מהעיר לאה בחצות הלילה לפי שעון גריניץ', ב-2 ביולי 1937. היעד היה האולנד, אטול בלתי מיושב צפונית לקו המשווה במרכז האוקיינוס השקט במיקום 0°48′07″N 176°38′3″W / 0.80194°N 176.63417°W / 0.80194; -176.63417. אורכו של האי 2 ק"מ, רוחבו חצי ק"מ, והוא שוכן בגובה של שלושה מטרים מעל פני הים ובמרחק של 4,113 ק"מ (2,556 מיל) מנקודת המוצא. השניים נצפו בפעם האחרונה מעל איי נוקומנו, כ-1,300 ק"מ (800 מיל) מנקודת המוצא. ספינת חופים מהירה, ה-USCGC Itasca, הוצבה בהאולנד על מנת שתיצור קשר עם ארהארט ושתנחה אותה לאי ברגע שתהיה בסביבה.

בשל סדרה של אי-הבנות או טעויות (פרטים שנמצאים במחלוקת עד ימינו), ההגעה הסופית לאי האולנד באמצעות הרדיו לא הושגה, אולם תמסורת קולית של ארהארט מצביעה על כך כי היא ונונן האמינו כי הגיעו למיקום האי על פי המפה. נטען כי מיקומם המוטעה של השניים, כתשעה ק"מ (5 מיל ימי) מהאי, נגרם בין היתר מעננים פזורים שיצרו מאות צללים דמויי-איים על הים.

הקשר אבד באופן סופי לאחר מספר שעות של ניסיונות כושלים בקשר דו-סטרי. ממשלת ארצות הברית הוציאה 4 מיליון דולר (כ-68 מיליון לפי שווי המטבע ב-2015) בניסיון לאתר את ארהארט. החיפושים שבוצעו על ידי חיל הים ומשמר החופים היו יקרים ומקיפים יחסית למקרים אחרים באותה תקופה, אך טכניקת החיפוש וההצלה לא הייתה מפותחת. תכנון החיפושים הושפע, ככל הנראה, מדאגת המחפשים לגבי האופן בו יסוקר באמצעי התקשורת תפקודם בחיפוש אחר הגיבורה האמריקאית.

השערות לגבי היעלמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים מאמינים כי הדלק אזל, וארהארט ונונן נאלצו לנטוש את המטוס בלב ים. מנגד, קבוצה אחת בשם TIGHAR‏ (The International Group for Historic Aircraft Recovery) טוענת כי השניים הגיעו בטעות לאי גרדנר (כיום האי ניקומרורו, השייך לרפובליקת קיריבאטי), נחתו שם ולבסוף גוועו שם ברעב עד למותם. החקירה של הקבוצה הניבה מגוון של ממצאים ארכאולוגיים ואנקדוטליים התומכים בתאוריה זאת, אולם הם לא הצליחו להביא הוכחות כלשהן. תאוריה נוספת, השייכת יותר לז'אנר תאוריות הקשר, מעלה את האפשרות שארהארט יועדה לטוס מעל לאיי מרשל על מנת לצלם מתקנים צבאיים יפניים עבור מודיעין טרום-מלחמתי, ואז להמשיך בטיסתה לכיוון האי האולנד. מטוסה יורט על ידי מטוסי קרב יפניים או סבל מתקלה מכנית, אשר אילץ את השניים לנחות באי. אז, הם נאסרו בידי היפנים והוצאו להורג באי סאיפאן. יש גם הטוענים כי השניים חזרו לארצות הברית תחת שמות חדשים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה השני של ארהארט, The Fun of It.

ארהארט הייתה סופרת מוכשרת ששימשה עורכת תעופה בכתב העת קוסמופוליטן בין השנים 1928 ו-1930. היא כתבה מספר לא מבוטל של מאמרים ופרסמה שני ספרים:

  • "20 Hrs., 40 Min." (תרגום חופשי: "20 שעות, 40 דקות") הוא יומן הטיסה שכתבה כנוסעת כשחצתה את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1928.
  • "The Fun of It" (תרגום חופשי: "הכיף שבעניין") היה ספר זכרונות בו תיארה את החוויות שחוותה בטיסותיה השונות, וגם מעין מסה על נשים בתחום התעופה.

ספר נוסף הנזקף לזכותה של ארהארט הוא הספר "Last Flight" (תרגום חופשי: "טיסה אחרונה") שפורסם לאחר היעלמותה. הספר כולל את רישומיה האחרונים ביומן שכתבה בשבועות שלפני עזיבתה את גינאה החדשה. פוטנם עצמו חיבר את הספר ומכיוון שכך, יש היסטוריונים המטילים ספק בכמה מהספר הוא אכן יצירה מקורית של ארהארט וכמה יופה על ידי פוטנם.

מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארהארט הייתה מפורסמת במהלך חייה. נסיבות המסתוריות של היעלמותה בד בבד עם אישיותה שהתאפיינה בביישנות, עצמאות, קור רוח, התמדה, אומץ לב וקסם אישי, הניבו לה תהילה ממושכת בתרבות הפופולרית. מאות ספרים נכתבו אודות חייה, חלקן שימשו למעשיות המספקות מוטיבציה לנשים צעירות.

אניית משא אמריקאית בשם SS Amelia Earhart הושקה ב-1942, וטבעה שש שנים לאחר מכן, ב-1948.

בשנת 1992 נוספה ארהארט להיכל הזיכרון לספורט מוטורי של ארצות הברית.

סיפורת ותרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסתוריות האופפת את נסיבות היעלמותה של ארהארט שימשה השראה לסופרים רבים. ספרים המתארים אותה כוללים ביוגרפיות המתבססות על האמת ועד לספרי טיסה המתבססים על פנטזיה. לדוגמה:

  • הספר "I Was Amelia Earhart" הוא אוטוביוגרפיה כוזבת של הסופרת ג'יין מנדלסון. בספר מתארת "ארהארט" מה אירע לה בשנת 1937, תיאור הכולל רומן עם הנווט שלה.
  • הספר "Flying Blind" הוא רומן בלשי שבו ניית'ן הלר האמיץ הפך להיות שומר הראש של אמיליה ארהארט. עד מהרה הפכו השניים לזוג אוהבים, והלר יוצא לעזור לה לברוח מהיפנים לאחר טיסתה הכושלת.
  • הפרק "The 37s" בסדרה מסע בין כוכבים: וויאג'ר מעלה את ההשערה כי ארהארט ונונן נחטפו על ידי חוצנים בשנת 1937 ונלקחו לרביע דלתא. הם נמצאו שם על ידי קפטן קת'רין ג'יינווי, אך החליטו להשאר שם במקום לחזור לכדור הארץ.
  • בסרט "לילה מוטרף במוזיאון 2" לוקחת דמות עשוית שעווה של ארהארט מקום נכבד בעלילה.
  • הסרט "Flight for Freedom"‏ (1943) שבה שיחקה רוזלנד ראסל היה תיאור בדיוני של חייה של ארהארט, וכלל דברי תעמולה האופייני לתקופת מלחמת העולם השנייה.
  • התוכנית הטלוויזיונית "Amelia Earhart" משנת 1976 כללה פעלולי טיסה שבוצעו על ידי הטייס פרנק טלמן. שותפו בחברת "Tallmantz Aviation", פאול מאנץ, היה מדריך טיסה שהדריך את ארהארט בשנות ה־30.
  • רוס גלר, דמות בדיונית בקומדיית המצבים "חברים" מזכיר את אמיליה ארהארט בעונה התשיעית בפרק 18 ("The One with the Lottery"). הוא מציין בהתלהבות כי "האישה פשוט נעלמה" וכי הוא מעוניין לפתוח פארק שעשושעים המבוסס על סיפורה, לצד מתקנים הקשורים לדינוזאורים.
  • סיפורה הביוגרפי מופיע בסרטה של מירה נאיר "אמיליה" מ-2009 בכיכובם של הילרי סוונק בתפקיד אמיליה וריצ'רד גיר בתפקיד בעלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Briand, Paul, Daughter of the Sky. New York: Duell, Sloan, Pearce, 1960.
  • Butler, Susan, East to the Dawn: The Life of Amelia Earhart. Reading MA: Addison-Wesley, 1997.
  • Devine, Thomas E., Eyewitness: The Amelia Earhart Incident. Frederick, CO: Renaissance House, 1987.
  • Goerner, Fred, The Search for Amelia Earhart. New York: Doubleday, 1966.
  • King, Thomas F.; Jacobson, Randall; Spading, Kenton; Burns, Karen Ramey; Amelia Earhart's Shoes. Lanham, MD: AltaMira Press, 2001. ISBN 0-7591-0130-2
  • Long, Elgen M., Amelia Earhart: The Mystery Solved. New York: Simon & Schuster, 1999.
  • Loomis, Vincent V., Amelia Earhart, the Final Story. New York: Random House, 1985.
  • Lovell, Mary S., The Sound of Wings. New York: St. Martin's Press, 1989.
  • Rich, Doris L., Amelia Earhart: A Biography. Washington DC: Smithsonian Institution Press, 1989.
  • Strippel, Dick., Amelia Earhart — The Myth and the Reality. New York: Exposition Press, 1972.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Goldstein, Donald M. and Katherine V. Dillon., Amelia: The Centennial Biography of an Aviation Pioneer., Washington, D.C.: Brassey's, 1997, ISBN ISBN 1-57488-134-5
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Rich, Doris L, Amelia Earhart: A Biography, Washington D.C.: Smithsonian Institution Press, 1989, ISBN ISBN 1-56098-725-1.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 Lovell, Mary S, The Sound of Wings, New York: St. Martin's Press, 1989, ISBN ISBN 0-312-03431-8.
  4. ^ 4.0 4.1 Biography, The Official Amelia Earhart Biography
  5. ^ 5.0 5.1 Randolph, Blythe, Amelia Earhart, New York: Franklin Watts, 1987, עמ' 123, ISBN ISBN 0-531-10331-5
  6. ^ Garst, Shannon, Amelia Earhart: Heroine of the Skies, New York: Julian Messner, Inc., 1947
  7. ^ 7.0 7.1 Blau, Melinda, Whatever Happened to Amelia Earhart?, Milwaukee, Wisconsin: Contemporary Perspectives Inc., 1977, ISBN ISBN 0-8172-1057-1.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Long, Elgen M. and Marie K, Amelia Earhart: The Mystery Solved., New York: Long, Elgen M. and Marie K, 1999, ISBN ISBN 0-684-86005-8.
  9. ^ Kerby, Mona., Amelia Earhart: Courage in the Sky (Women of our Time series), New York: Puffin Books, 1990, ISBN ISBN 0-14-034263-X.
  10. ^ Brett Popplewell, The city Amelia loved, The Toronto Star, ‏Jun 29 2008
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 Earhart, Amelia, Last Flight., New York: Harcourt, Brace and Company (first edition: Putnam), 1937
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Backus, Jean L., Letters from Amelia 1901-1937, Beacon Press, 1982, ISBN ISBN 0-8070-6703-2.
  13. ^ Thames, Richard, Amelia Earhart, New York: Franklin Watts, 1989, ISBN ISBN 0-531-10851-1.
  14. ^ Lady Lindy, Amelia Earhart's Life Story, aviationhistory.org
  15. ^ Auliard, Gilles, Maiden of the Skies, Air Classics, April 2009, כרך 45
  16. ^ Rumerman, Judy, . "The Curtiss JN-4 "Jenny, U.S. Centennial of Flight Commission, 2003
  17. ^ Marshall, Patti., Neta Snook, Aviation History, January 2007, כרך 17
  18. ^ George Palmer Putnam, George Palmer Putnam collection of Amelia Earhart papers, 1785-1948, Purdue University Libraries, Archives and Special Collections
  19. ^ Bryan, C.D.B, The National Air and Space Museum., Harry N. Abrams, Inc, 1979, ISBN ISBN 0-8109-0666-X
  20. ^ Newly Discovered Amelia Earhart Letter Shows Her Wild Side
  21. ^ Public to get first look at Amelia Earhart's private life
  22. ^ חוצת האוקינוס ארהרט, דואר היום, 10 ביולי 1932