אלבר לונדר

אלבר לונדר
Albert Londres

צילום מ-1923
צילום מ-1923
לידה	1 בנובמבר 1884 וישי, צרפת
פטירה	16 במאי 1932 (בגיל 47) מפרץ עדן, תימן
מדינה	צרפת
ילדים	Florise Albert-Londres
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד

אלבר לונדר (בצרפתית:Albert Londres ‏ ,1 בנובמבר 1884 – 16 במאי 1932) היה עיתונאי וסופר צרפתי. אחד ממניחי היסודות של העיתונות החוקרת. לונדר דיווח לא רק על חדשות אלא גם יצר אותם, ודיווח עליהם מנקודת מבט אישית. לונדר היה מבקר של הקולוניאליזם. על שמו פרס עיתונאות, "פרס אלבר לונדר", לעיתונאים הכותבים בצרפתית.

ביוגרפיה

בית ילדותו של אלבר לונדר ברחוב בס מס. 2 בווישי

לונדר נולד בוישי בשנת 1884. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים נסע לליון בשנת 1901, לעבוד כמנהל חשבונות, ואז עבר לפריז בשנת 1903. הוא כתב מאמרים מזדמנים לעיתונים מאזור הולדתו, ופרסם את ספר השירים הראשון שלו בשנת 1904. באותה שנה החל לעבוד ככתב בפריז, בעיתון "ליון לה סאלו פובליק". בשנת 1904 נולדה בתו פלוריז, אך בת זוגו, מרסל (מארי) לפורה, נפטרה כעבור שנה. בשנת 1906 מונה לכתב פרלמנטרי של העיתון "לה מטן". תפקידו היה להקשיב לרכילות במסדרונות הפרלמנט הצרפתי ולדווח על כך בטורים אנונימיים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, לונדר, שלא היה כשיר לשירות צבאי בגלל בריאות לקויה, הפך לכתב צבאי של העיתון במשרד המלחמה. לאחר מכן, הוא נשלח לריימס במהלך הפצצתה, לצד הצלם מורו. המאמר הראשון שפרסם היה על השריפה בקתדרלה של העיר ב-19 בספטמבר 1914.

לונדר רצה לנסוע למזרח הקרוב, אך עורכי "לה מאטין" סירבו לשלוח אותו. ולכן עזב להיות כתב לענייני חוץ בעיתון "לה פטי פריזיין". בשנת 1915 נסע לדרום-מזרח אירופה כדי לדווח על הלחימה בסרביה, יוון, טורקיה ואלבניה. בשובו כיסה את סוף המלחמה בצרפת. בשנת 1919 הוא פוטר מ-"לה פטי פריזיין" בהוראת ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, כי דיווח ש"האיטלקים מאוד לא מרוצים מתנאי השלום שרקמו קלמנסו, לויד ג'ורג' וילסון". לאחר מכן עבד ביומון המצויר "אקסלסיור". בשנת 1920 הוא הצליח להיכנס לברית המועצות, תיאר את המשטר הבולשביקי המתהווה, תיאר את ולדימיר לנין ואת ליאון טרוצקי וסיפר על סבלו של העם הרוסי.

בשנת 1922 נסע לאסיה. הוא דיווח על יפן והודו, שם סיקר גם את ג'ווהרלל נהרו, מוהנדס קרמצ'נד גנדי ורבינדרנת טאגור. משנת 1922 מאמריו החלו להתפרסם כספרים באמצעות הנרי ברו, העורך הספרותי של "לה פטי פריזיין". לונדר החל אז לפרסם תחקירים עיתונאיים. בשנת 1923 נסע למושבת העונשין קאיין בגיאנה הצרפתית. לונדר את תיאור הזוועות שראה במקום, וכתבותיו הניבו תגובות בדעת הקהל ובממסד. בין השאר גינה את "ההכפלה", כשאדם נידון לחמש עד שבע שנות עבודת כפייה, לאחר השלמת העונש, עליו להישאר בגיאנה במשך אותו מספר שנים. אם העונש הוא יותר משבע שנים, עליו להישאר שם למשך שארית שנותיו.

בשנת 1924 הוא חקר עבודות כפייה שנכפו על אסירים בצפון אפריקה. הוא החל גם לסקר את הטור דה פראנס, וראה בו מאמץ פיזי חסר רחמים ובלתי נסבל, וכינה אותו "טור הסבל".

הנושא הבא שלו היה חקירות מוסדות לחולי נפש. הוא חשף את השימוש לרעה בתרופות, את הזוהמה וחוסר המזון, והזכיר לקוראים כי "חובתנו היא לא להיפטר מהמשוגעים, אלא לחלץ את המשוגעים משיגעונם".

בשנת 1928, הוא נסע לסנגל ולקונגו הצרפתית, וגילה כי הקמת רשת הרכבות וניצול משאבי היערות גורמים למוות בקרב העובדים האפריקאים. בספרו "ארץ ההובנה" שפורסם בעקבות המסע כתב: ”הם הכושים של הכושים. לאדונים כבר אין הזכות למכור אותם. במקום זאת הם פשוט מחליפים אותם. מעל הכל הם גורמים להם להביא בנים. העבד כבר לא נקנה, הוא נולד”. הוא סיים בביקורת על מדיניות צרפת באפריקה, שאותה השווה באופן שלילי, עם הקולוניאליזם הבריטי והבלגי. בפתיח הספר התייחס גם באופן כללי למקצוע העיתונות:

המקצוע שלנו לא נועד לגרום הנאה, ולא להטיל דופי, הוא נועד לנעוץ את העט בפצע... לפצע הזה נקרא לוֹ בשמו: האדישות

בשנת 1929, בזמן שהאנטישמיות באירופה געתה, הוא נסע לארץ ישראל. הוא פגש את הקהילה היהודית והכריז שהוא בעד הקמת מדינה יהודית, אך חשש שלא תוכל להתקיים בשלום עם הרוב הערבי. בעקבות הביקור פרסם את ספרו "היהודי הנודד חזר הביתה" (Le Juif errant est arrivé) וכתב: "חוסר האיזון הדמוגרפי יביא לימים קשים קדימה: יש 700,000 ערבים לעומת 150,000 יהודים".

לאחר מכן הוא נסע לבלקן כדי לחקור את פעולות הטרור של הארגון המהפכני הפנים-מקדוני.

לונדר נהרג במרפת עדן בשריפה בספינת הנוסעים שהובילה אותו מסין חזרה לצרפת ב-16 במאי 1932. נראה שהוא גילה שערורייה - "זה היה עניין של סמים, נשק, של התערבות בולשביקים בענייני סין...לא ברור אם זו הייתה הצתה או תאונה", כתב הביוגרף שלו פייר אסולין.

הנצחה

• פרס אלבר לונדר

לאחר מותו החליטה בתו פלוריז מרטינה-לונדר ליצור פרס לזכרו. החל משנת 1933, פרס אלבר לונדר מוענק מדי שנה ב-16 במאי, לעיתונאי צעיר מתחת לגיל ארבעים שהצטיין בכתבות בצרפתית.

פלוריז מרטינה-לונדר נפטרה בשנת 1975. פרס אלברט לונדון מנוהל על ידי איגוד פרס אלברט לונדר, המורכב מהזוכים מהשנים הקודמות. הפרס מוענק על ידי חבר שופטים המונה 19 עיתונאים וזוכים מהשנים הקודמות. בשנת 1985, בהשפעתו של הבמאי אנרי דה טורן, הוקם פרס לסרט תיעודי. בשנת 2017 הוקם פרס עבור "ספר התחקיר הטוב ביותר".

• בית הוריו בווישי - "בית אלבר לונדר" - ששופץ על ידי עמותה הפך לאתר תערוכות ומפגשים המוקדש לזכרו של לונדר ולחופש העיתונות.
• בית ספר תיכון ביישוב קוסה (Cusset) על יד וישי, נושא את שמו. גם מכללה בסן-לורן-די-מרוני בגויאנה הצרפתית קיבלה את שמו.
• שמו הוענק גם לכיכר בפריז, לרחובות בעיר נאנט, בסלון-דה פרובאנס, העיר הולדתו וישי, וביישובים סמוכים - בלריב-סור-אלייה, ואנדה (Vendat), אשירול (Échirolles)

• הסרט התיעודי " Autour d'une évasion" (בקשר לבריחה) בבימוי ז'אק ברוניוס וצ'זארה סילבאני מספר את סיפורו של הנידון לעבודת פרףך אז'ן דיידונה שזוכה מאשמה בזכותו של לונדר. הסרט הוקדש לזכרו של אלבר לונדר.

דמותו ויצירתו במדיה האמנותית

קומיקס

בקומיקס "Le Daily Star" בסדרת Lucky Luke בפרק 89 פיפו הצעיר, מפיץ עיתוני "דיילי סטאר" ושנחטף כבן ערובה על ידי אויבי הקאובוי, חושף בסוף הסיפור את כוונתו להיות עיתונאי בעקבות ניסיון החיים שנקלע אליו ומגלה ששמו האמיתי הוא אלבר לונדר.

השפעה

יש סבורים כי לונדר השפיע על הקומיקסאי הרז'ה שיצר את הדמות הבדיונית של העיתונאי מתחקר טינטין. הרז'ה שעבד בעיתון נפוץ יכול היה לדעת על הרפתקאותיו של לונדר בעולם.

ספרים, כתבות, מאמרים

• La marche des étoiles, 1910, Le Salut public.
• Un joli rêve, théâtre du casino de vichy.
• Reportage : La Grande Guerre, 1914-1915, Le Matin.
• Reportage : Questions d'Orient, 1915-1916, Le petit journal, puis 1922, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 2002.
• Reportage : Contre le bourrage de crâne, 1917-1918, Arléa, 1993.
• Reportage : L'Espagne et ses problèmes / le bolchevisme d'Espagne, 1919, Le petit journal.
• Reportage : Comment l'Italie sort de la victoire, 1919, Le petit journal.
• Reportage : L'équipée de Gabriele D'Annunzio / D'Anunzio en Italie, 1919, Le petit journal.
• Reportage : Avec les nationalistes arabes du proche orient, 1920, Le petit journal
• Reportage : Dans la Russie des Soviets, 1920, Arléa, 1993.
• Reportage : La Grèce entre Venizelos et Constantin, 1920.
• Reportage : Dans les Balkans, 1920.
• Reportage : Notre occupation en rhénanie, 1920.
• Reportage : Les rois en exil, 1920.
• Reportage : Une enquête en Allemagne, 1921.
• Reportage : Au Japon, 1921.
• Reportage : Parmi le peuple aux dents laquées, 1921.
• Reportage : Ce qui se passe en Inde, 1921.
• La Chine en folie, 1925, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 1997.
• Au bagne, 1923, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 2002.פרסום ראשון ב Le Petit Parisien- août-septembre 1923, אחר כך בהוצאת אלבן מישל (1923).
• Dante n'avait rien vu, 1924, Arléa, 1997 ; coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 1999.
• Les Forçats de la route ou Tour de France, tour de souffrance, 1924, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 1996.
• Chez les fous, 1925, Albin Michel - collection Les grands Reportages, Le serpent à plumes, 1999.
• Reportage : Un défi pour la France en Syrie, 1925.
• Reportage : La Pologne de Pilsudski, 1926.
• Reportage : Révolutions au Portugal, 1926.
• Le Chemin de Buenos Aires, 1927, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 2005.
• Marseille, porte du sud, 1927, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 1999.
• L'Homme qui s'évada, 1928, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 2002 (publié au préalable sous le titre de Adieu Cayenne).
• Terre d'ébène, 1929 (ברשת).
• Le Juif errant est arrivé, Albin Michel, Paris, 1930. – Multiple rééditions (en ligne sur Gallica, sur Wikisource et autres formats).
• Pêcheurs de perles, 1931, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 2001.
• Adieu Cayenne ! : nouvelle version de "L'homme qui s'évada", 1932.
• Au bagne, 1932.
• Les Comitadjis, 1932, coll. « Motifs », Le serpent à plumes, 1997.
• La Guerre à Shanghai, 1932, coll. « Arléa Poche », Arléa, 2008.
• Œuvres complètes, Arléa, 2008.
• Câbles & Reportages, Arléa, 2008.

לפני שנודע בעיתונאי פרסם לונדר 4 קובצי שירים:

• Suivant les heures, 1904;
• L'Âme qui vibre, 1908;
• Le poème effréné contenant Lointaine et La marche à l'étoile, 1911.

כתבים שנקבצו אחרי מותו

• Grands reportages à l'étranger, Arthaud, 2017, 896 p.

ספריו בתרגום לעברית

• היהודי הנודד הגיע: עיתונאי צרפתי בעקבות היהודים, תרגמה: מיכל אילן, אחרית דבר מאת עמנואל הלפרין, הוצאת נהר ספרים, 2008
• ארץ ההובנה: הסחר בעבדים שחורים (מסעות), תרגום: ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 2013
• אצל המשוגעים: תרגום: איריס ירון לקונט, הוצאת נהר ספרים 2022.

• הדרך לבואנוס איירס: מו"ל: ירושלים מסדה, תש"י.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלבר לונדר בוויקישיתוף

• אתר "פרס אלבר לונדר"
• אלבר לונדר, הרי לכם אפוא ספר שהוא בבחינת מעשה רע, באתר "העוקץ", 1 בפברואר 2013 - פרק מהספר "ארץ ההובנה"
• יהודי נודד, האם הגעת?, קטע מתוך מתוך אלבר לונדר, היהודי הנודד הגיע (Albert Londres, Le Juif errant est arrivé); תרגום מצרפתית: מיכל אילן; באתר "מיומנו של תבוסתן" של יוסף אלגזי
• אורי דן, ‏אלבר לונדר: הציוני מווישי, נתיב 46, ספטמבר 1995, עמ' 92
• אלבר לונדר (1884-1932), דף שער בספרייה הלאומית