אלואיזיוס ברטראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לואי ז'אק נפוליאון ברטראןצרפתית: Louis Jacques Napoléon Bertrand), המוכר בשם העט אַלוֹאִיזְיוּס ברטראן (Aloysius Bertrand)‏ (20 באפריל 180729 באפריל 1841), היה משורר, מחזאי ועיתונאי צרפתי, הנחשב לאבי השירה בפרוזה בשפה הצרפתית. ברטראן נולד בעיירה צ'ווה (Ceva) שבחבל פיאמונטה, ונפטר בבית החולים על שם נֶקֶר (Necker) בפריז. שמו יצא לתהילה בזכות יצירתו האלמותית "גספאר של הלילה" (Gaspard de la nuit), שראתה אור בשנת 1842, כשנה לאחר מותו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלואיזיוס ברטראן: פרוטומה של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19, הניצבת בגן בעירו דיז'ון.

אביו של לואי, ז'ורז' ברטראן, נולד ב-22 ביולי 1768 בעיירה סולייה (Saulieu) שבחבל בורגונדי למשפחה של אנשי צבא, ושירת בז'נדרמריה בדרגת סגן. בשנת 1806 נישא בצ'ווה ללוֹרִין-מארי דוויקו (Laurine-Marie Davico, ‏2 באוגוסט 1782), בתו של ראש העיירה ג'אקומו דוויקו, שם גם נולד בנם הבכור לואי. בן נוסף, ז'אן בלתזאר, נולד לבני הזוג ב-17 ביולי 1808.

ב-15 במרץ 1812 התמנה ז'ורז' ברטראן לסרן ז'נדרמריה בעיר ספולטו שבחבל אומבריה, שם נולדה ב-23 בדצמבר אחותו האהובה של המשורר, איזבל-קרולין. ב-3 בספטמבר 1814 הוצב האב בעיר מון-דה-מרסאן (Mont-de-Marsan) שבדרום-מערב צרפת, שם התוודע לעיתונאי והמחזאי פרנסואה-אנטואן ארל (François-Antoine Harel), המושל דאז של מחוז לאנד (Landes). עם פרישתו לגמלאות בשלהי אוגוסט 1815 עקרה המשפחה לדיז'ון, שם נולד ב-19 במרץ 1816 ילדם הרביעי שארל פרדריק, לימים עיתונאי. בדיז'ון עבר על ברטראן חלק נכבד מחייו; בשנים 1818-1826 למד בתיכון העירוני (ה"קוֹלֶז' רוּאַיַל דה דיז'ון"), ובעיר זו שאב חלק ניכר מהשראתו אגב שיטוטיו ברחובותיה ובאנדרטאותיה. בנובמבר 1826 התקבל ל"אגודת הלימודים" בעירו (La Société d'Études de Dijon), חוג פוליטי וספרותי לנוער מלוכני, והציג במסגרת פעילותו בה 55 משיריו. בדצמבר 1826 התמנה לרשם האגודה, ובשנה שלאחריה נבחר בה לתפקיד סגן היושב ראש.

עם מותו של אביו ב-27 בפברואר 1828 היה ברטראן לראש המשפחה. דודתו מצד אביו, פרנסואז-מרגֶריט "לוֹלוֹט", שהונה הצנוע כבר איפשר לה בעבר לממן את לימודיו של אחיינה, הושיטה סיוע כספי למשפחת ברטראן, לכל הפחות עד שנת 1833. ב-1 במאי 1828 ראה אור גיליונו הראשון של כתב העת לספרות Le Provincial מטעם "אגודת הלימודים" בדיז'ון ובעריכתו הזמנית של ברטראן. בעיתון, שנוסד בהשראת כתב העת לספרות Le Globe, ואשר הניב 54 גיליונות בלבד, התפרסמו שיריו הראשונים של המשורר אלפרד דה מיסה. ברטראן קידם מעל דפיו את תפיסותיו האסתטיות, שעמדו בחוד החנית של זרם הרומנטיזם הצרפתי, ופרסם בו כ-20 קטעי סיפורת ושירה - ה"במבושדות" (Bambochades) - כפי שקרא להן (על שם הצייר ההולנדי פיטר ון לאר, שנודע בכינוי "אִיל במבוצ'ו") - ובהן "ז'אק-לה-זאנדלי - כרוניקה משנת 1364" (Jacques-Les-Andelys - Chronique de l'An 1364). באותה שנה אהב נערה אלמונית, ואפשר שזו נפטרה. החוקרים גורסים כי דמותה משתקפת במכלול יצירתו.

ברטראן שאב עידוד ממכתבו המשבח של ויקטור הוגו לכתב העת, בעקבות שיר שהוקדש לו, ומהמחמאות שהעתיר שאטובריאן על העיתון, ונסע בתחילת נובמבר 1828 לפריז. הוא השתכן במלון נורמנדי שברחוב בולואה (Bouloi), והחל לפקוד עד מהרה את הטרקלין הספרותי של הסופר שארל נודייה בספריית הארסנל (La bibliothèque de l’Arsenal), מוקד משיכה לבולטים שבאמנים ואנשי הספרות הצרפתיים של המאה ה-19, ובהם ויקטור הוגו, המשורר אמיל דשאן (Émile Deschamps) והצייר אז'ן דלקרואה. בטרקלין התוודע למבקר הספרות והסופר שארל אוגוסטן סנט-בב, וקרא אחדים מקטעי הפרוזה שלו. עם זאת, תחושת הבושה שנטעו בו עוניו וגאוותו היקשו עליו למצוא את מקומו בחוג הרומנטיקאים של פריז. בינואר 1829 נפל ברטראן למשכב, ובאביב פגש במוציא לאור סוֹטְלֶה (Sautlet), שהסכים להביא את שיריו לדפוס, אך זה פשט את הרגל, ובאוגוסט עוקלו גיליונות הדפוס של הוצאתו. בסוף אותה שנה, או בתחילת שנת 1830, השיב לעצמו ברטראן את כתב היד והביאו לסנט-בב. בשנת 1829 החל לגלות עניין בתיאטרון; הוא כתב מחזות ל"תֵאַטְר דוּ ווֹדְוִיל" (Théâtre du Vaudeville) ול"תאטר דה נוּבוֹטֶה" (Théâtre des Nouveautés) הפריזאיים, אך השניים לא נחלו הצלחה.

עם שובו לדיז'ון ב-4 באפריל 1830 הציע לו ידידו שארל ברוניו (Charles Brugnot) להשתתף בכתיבה לעיתון הליברלי "הצופה" (Le Spectateur), שייסד זה לא כבר. מקץ 10 חודשים התמנה לעורכו הראשי של "הפטריוט מקוֹט ד'אור" (Le patriote de la Côte-d'Or), עיתון לפוליטיקה, ספרות, תעשייה ומסחר, שראה אור עד שלהי שנת 1832. בעיתון זה נתן ברטראן פומבי להשקפותיו הרפובליקאיות; מאמריו הצטיינו בסגנון פולמוסי יוקד, שעורר עליו את טינתם של רבים מנכבדי העיר. בתוך כך כתב למגזינים שונים, מקומיים ופריזאיים, ובהם כתב העת להיסטוריה של הרומנטיזם "Les Annales romantiques", "סלון הקריאה" (Le Cabinet de lecture) וכתב העת לספרות מרקור דה פראנס. ב-30 בנובמבר 1832 הועלה על בימת התיאטרון בדיז'ון מחזהו הקומי-סאטירי "מסייה רובייאר" (בשמו המלא: Monsieur Robillard ou Un sous-lieutenant de hussards), אך הלה התקבל בשריקות בוז. בשנה ההיא התפרקה אגודת הלימודים של דיז'ון.

בתחילת ינואר 1833 שב ברטראן לפריז והתאכסן במלון "דו קומרס" (Du Commerce) שברחוב בולואה. כעבור זמן קצר הסכים המו"ל אז'ן רנדואל (Eugène Renduel) להוציא לאור את ספר הפואמות "גספאר של הלילה" (Gaspard de la nuit), ובאוקטובר אף הכריז על כך באופן רשמי. בה בעת השיג ברטראן, לאחר ניסיונות עקרים, משרת מזכיר בבית החרושת למראות וזכוכית "סן גובן" (Saint-Gobain). במאי (לפי חוקר הספרות והמבקר מקס מילנר) או באוגוסט (על פי הפרופסור לספרות ז'אק בוֹנִי) הצטרפו אליו אמו ואחותו.

באביב 1834 הכיר ברטראן עלמה בשם סלסטין פ.; הוא ניהל עמה חליפת מכתבים, ואף הבטיח לשאתה לאישה, אך אמו התנגדה לקשר זה, אליבא דז'אק בוני, בעוד שמקס מילנר גורס כי אהבתם לא התאפיינה בהדדיות מלאה. בשנים 1835-1837 היו משאביו הכספיים מצומצמים, ומקורם אינו ברור. הביוגרפים משערים כי כתב בעילום שם לעיתונים שוליים, או עסק בעבודות צנועות עוד יותר. במרץ 1834 הוצעה לו משרה בשוודיה או בדנמרק בשכר חודשי של 200 פרנק, אך הוא נאלץ לדחותה כיוון שסבר כי המשכורת לא תענה על צרכיהן של אמו ואחותו, ואולי גם משום שמיאן להתרחק מסלסטין. בשנת 1836, בעת שהתגורר ברחוב "לה פוסה דו טמפל" (Rue des Fossés-du-Temple), שילם לו רנדואל 150 פרנק עבור ההדפסה הראשונה של "גספאר", ואולם כתב היד הוסיף לשכון במגירות ההוצאה.

בשנת 1833 כתב ברטראן בפריז את מחזהו "פטר וואלדק, או נפילתו של אדם" (Peter Waldeck ou la chute d'un homme), דרמה מלווה בשירה בשלוש מערכות ושש תמונות, בהשראת סיפורו של וולטר סקוט "הרפתקאותיו של מרטין וואלדק", הלקוח מהפרק ה-18 של ספרו "סוחר העתיקות". ב-22 באוגוסט 1835 הציע גרסה חדשה של דרמה-בלדה זו ל"תיאטרון התלמידים הצעירים של מ. קונט" (Théâtre des Jeunes Élèves de M. Comte), בשמה החדש "מטיל הזהב" (Le Lingot d'or), אך לשווא. ברטראן ניסה את כוחו בגרסה שלישית, "דניאל" כותרתה, והציעהּ לפרנסואה-אנטואן אַרֶל, מנהלו של ה"תאטר דה לה פורט סן-מרטן" (Théâtre de la Porte-Saint-Martin), אך זה דחה אותה בסתיו 1837.

ברטראן האומלל נקלע למצוקה חומרית קשה, ונאלץ ללוות כספים, בין היתר מאנטואן דה לטור (Antoine de Latour), מורהו הפרטי של הדוכס ממוֹנְפַּנְסְיֶה. ב-13 בספטמבר 1837 זכה לסיוע מהמלכה מארי-אמלי, כאשר זכה בפרס עבור סונֶטה שכתב; גם הפסל דוד ד'אנזה (David d'Anger), ידידו מאז היכרותם במאי 1836, נחלץ לעזרתו, וכן הממשלה. ואולם ברטראן לקה באותה עת בשחפת, ואושפז ב-18 בספטמבר 1838 בבית החולים "נוטרדאם דה לה פיטייה" (Notre-Dame de la Pitié). הוא נשאר במוסד הרפואי עד ה-13 במאי 1839, והועבר לאחר מכן לבית החולים "סנט-אנטואן", שם היה מאושפז עד ה-24 בנובמבר.

בשנת 1839 הסכים המו"ל יליד אנז'ה ויקטור פווי (Victor Pavie) להוציא לאור את "גספאר"; באוקטובר הדפיס עלון מיוחד שבישר על פרסומו הקרוב של הספר, אך המפעל לא הגיע לכלל מימוש בימי חייו של המחבר, כיוון שכתב היד נמצא עדיין ברשותו של רנדואל. ברטראן, שהאמין כי החלים ממחלתו, החל בשנת 1840 לכתוב שירה, וב-5 באוקטובר ניסה בפעם האחרונה להשפיע על רנדואל שיפרסם את כתב היד, אך המו"ל כבר פרש בינתיים מעסקיו.

התפרצות מחודשת של מחלת השחפת אילצה את ברטראן להתאשפז בשלישית. ב-11 במרץ 1841 נכנס בשערי בית-החולים על שם נֶקֶר (Necker) בפריז, וכעבור ארבעה ימים פגש שם בדרך מקרה את דוד ד'אנז'ה, שהגיע לבקר תלמיד. ד'נאז'ה סעד את ידידו ליד מיטת חוליו עד לפטירתו ב-29 באפריל מהמחלה[1]. הפסל ליווהו גם בדרכו האחרונה, כאשר נטמן למחרת היום בבית הקברות של הכפר ווֹז'יראר (Vaugirard), המהווה כיום חלק אינטגרלי מהרובע ה-15 של פריז. 6 שנים לאחר פטירתו של ברטראן נסגר בית הקברות של הכפר, אשר על כן הועברו שרידיו לבית הקברות מונפרנאס, ונטמנו בחלקת קבר שנרשמה על שם אמו, האלמנה דוויקו. דוד ד'אנז'ה התלונן לא פעם על העזובה בקבר שבווז'יראר, וסיפר כי בעת שפקד את המקום לא מצא אלא את זר הפרחים שהניח שם בביקורו הקודם.

דוד ד'אנז'ה, שהוכרז כיורשו היחיד של ברטראן, ביטא במעמד זה את זעזועו מהתנהלותה חסרת הרגישות של משפחת המשורר המנוח, טענה שנדחתה בידי אי אלה ביוגרפים. בניגוד לביוגרפים קודמים טוען ז'אק בוני כי ברטראן נפל קרבן לאם ואחות שתלטניות, ובשונה מארתור רמבו, מעולם לא עמד לו כוחו להשתחרר מלפיתתן. בהסתמך על עדויותיו של ד'אנז'ה אשר להתנהגותה של אחותו, ולפיהן ביום קבורתו בחנה פסנתר בביתו של מאהבה קוּאַרֶה (Coiret), ועל מכתביה של אמו אליו, שכמענה למילות החיבה שלו העלתה דרישות כספיות חוזרות ונשנות, ניפץ בוני את תדמית "המשפחה הקדושה", וגולל את היעדר ההדדיות שביחסים בין הבן הבכור, שנתפס תמיד כלא כשיר, מחד גיסא, ובין השתיים, שהאם שימשה להן כדוברת, מאידך גיסא. מחקרו של בוני יכול להסביר מדוע העדיף ברטראן למות בבית החולים עם ניירותיו, ולא לדעוך בחברת משפחתו, שלא חשה לסעוד אותו במיטת חוליו, ואף לא לפקוד את קברו...

לורין דוויקו הוסיפה לחיות 13 שנים לאחר מות בנה. היא התגוררה אצל בתה, שנישאה בשנת מותו של אחיה ללורן קוארה, מאהבה זה שנים רבות, אשר נסע בעקבות השתיים לפריז, שם העביר את זמנו בוויכוחים אינסופיים עם ברטראן, ואף דרש לפתוח את חלונות ביתו למרות מחלתו של המשורר. היא נפטרה בשנת 1854. יש לציין כי חרף בקשתה של הבת הפכה חלקת הקבר לקניינה הקבוע של המשפחה רק עם מות האם.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד ד'אנז'ה נרתם למלאכת הוצאתו לאור של "גספאר של הלילה", והספר התפרסם לבסוף בנובמבר 1842 בשיתופו של סנט-בב, שחיבר לו הקדמה. ב-15 בינואר 1843 התפרסם בכתב העת "ירחון שני העולמות" (Revue des deux Mondes) מאמר ביקורת מאת איש הספרות פול דה מולן (Paul de Molènes). בביקורתו הצביע על קסם מסוים ועל חדשנות, אם כי מדבריו נשקפה גם נימה של ספקנות, בשונה מאמיל דשאן, שהפגין התלהבות כלפי היצירה בסקירתו שהתפרסמה באנציקלופדיה הביוגרפית La France littéraire. מהדורת הביכורים של "גספאר" הייתה, עם זאת, רצופת שגיאות, אולי משום שהתבססה על עותק משובש במידה כזו או אחרת של כתב היד המקורי, שברטראן הפקיד אצל רנדואל, ואשר הפיקה רעייתו של ד'אנז'ה. בשנת 1925 נדפסה מהדורה חדשה ומתוקנת בעריכתו של ברטראן גֶגָן (Bertrand Guégan); מהדורה זו התבססה על עותק שהתקין מכתב יד מקורי - לא מן הנמנע שמדובר בכתב היד שמכרה אליזבת ברטראן לסופר וההיסטוריון ז'ול קלרטי (Jules Claretie). בשנת 1980 הרחיב מקס מילנר את המהדורה של גגן בהוסיפו "קטעים נפרדים", נספחים והערות הסבר מקיפות. רק בשנת 1992, עת רכשה הספרייה הלאומית כתב יד שהפיק המחבר בכתיבה תמה, הותר לפרסם כרך שענה על דרישותיו של המשורר, הן מבחינת עימוד הטקסט, והן מבחינת האיורים הנלווים לו. או אז אפשר היה לעמוד על טיבה האמיתי של יצירתו, על דרך ההשוואה למהדורותיה הקודמות והשינויים שנערכו בהן. "בטבעה הצורני החדשני, באסתטיות יוצאת הדופן שלה ובאיכותה הספרותית הכבירה ראוי ספר זה להיחשב ליצירת אמנות במלוא מובן המילה, המושפעת ממוטיבים דתיים ומיסטיים של ימי הביניים".

בשנת 1862 פתח שארל בודלר את יצירתו "פואמות קטנות בפרוזה" בהקדשה לאיש הספרות ארסן אוּסֶה (Arsène Houssaye):

"וידוי קטן לי אליך. אגב עלעוליי בפעם העשרים לפחות ב'גספאר של הלילה' הנודע של אלואיזיוס ברטראן (ספר המוכר לך ולי, ולכמה מידידינו, ואם כך האין זה ראוי לכנותו 'נודע'?), חלפה במוחי המחשבה לנסות דבר מה דומה; לאמץ לשם תיאורם של החיים המודרניים, או למעשה של חיים מודרניים ומופשטים יותר, את השיטה שיישם הוא לשירטוטם של חיי העבר, הציוריים כל כך."

בשורות אלה עשה בודלר לביסוסו של ברטראן כאבי השירה בפרוזה, בעוד שסופרים אחרים מייחסים תואר זה לסופר והמשורר מוריס דה גֶרַן (Maurice de Guérin) דווקא. זאת ועוד, בשנת 1868 שיכנע ברטראן את איש הספרות והסופר שארל אסלינו (Charles Asselineau) לחבור לביוגרף והמו"ל אוגוסט פּוּלֶה-מלסיס (Auguste Poulet-Malassis), ולהדפיס מהדורה חדשה של "גספאר".

בתוך כך רוממו הסימבוליסטים את ברטראן מדרגת "רומנטיקאי זוטא" למעמד של סופר-פולחן: משנת 1867 ואילך פרסם הסופר אוגוסט דה וילייה דה ל'איל אדם (Auguste de Villiers de L'Isle Adam) קטעים שונים מ"גספאר" בעיתונו "כתב העת לספרות ולאמנויות" (Revue des lettres et des arts); סטפן מלרמה גילה הערכה רבה למשורר, לאחר שהתוודע אליו בהיותו בן 20; המשורר הסימבוליסטי ממוצא יווני ז'אן מוֹרֶאַס (Jean Moréas) רחש הערצה כה רבה למשורר, עד כי הצטער שוורלן לא כללו ביצירתו משנת 1884 "המשוררים המקוללים" (Les Poètes maudits). דמות נוספת מעולם השירה הצרפתית של המחצית השנייה של המאה ה-19, תאודור דה באנוויל, הזכיר את ברטראן ובודלר בהקדמה לספרו "פנס הקסם" (La Lanterne magique), וראה בהם מודל לכתיבתו.

עם זאת זכתה יצירתו להכרה רק במאה ה-20. לאחר בודלר היה זה מקס ז'אקוב שפעל במידה המשמעותית ביותר למיקוד תשומת הלב הציבורית בברטראן, והציגו כאבי השירה בפרוזה. מאוחר יותר עשו הסוריאליסטים רבות למען הפופולריזציה של ברטראן, שתואר בפיהם כ"משורר קבליסטי". הסופר והמשורר אנדרה ברטון כינהו במניפסט שלו על הסוריאליזם משנת 1924 "סוריאליסט של העבר".

בשנת 1908 הלחין מוריס ראוול שלוש פואמות מתוך "גספאר של הלילה": "אונדין" (Ondine), "הגרדום" (Le gibet) ו"סקרבו" (Scarbo), קטע המתאפיין בווירטואוזיות מסחררת.

בשנת 1922 נקרא בדיז'ון רחוב על שמו של אלואיזיוס ברטראן.

קברו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלאת 200 שנים להולדתו של ברטראן שיקמה עיריית פריז את קברו הרעוע, פרי יוזמה של אגודת מוקיריו. עבודות השיקום זכו לתמיכה, כספית בעיקר, מטעם אגודת הסופרים הצרפתית, שנרתמה לתחזק את חלקת הקבר גם בעתיד.

סונטה לאז'ן רנדואל (1840)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עת גפן תבשיל בשמי תכלת צלולים,
אז השכם במדרון יעלוז המון עם:
בכרם יבואו, הן לא באסם,
אדונים ומשרתים, שם יילכו, צוהלים.

אקיש אז על סגור-דלתך. לא תיעור?
תקיצך שחרית, ותקרא ברננה:
אחא! הכול שם יבצורו עתה.
כרם גם לנו, כיצד לא נבצור?

ספרי - זה הכרם, אשכר בו של סתיו,
יזרמו לחבית אשכולות הזהב,
שיסחט מכבש עץ לעסיס ריחני.

ואזמין את שכניי, אקראם בצנעה,
יצטיידו נא חיש קל בסלים, מזמרה,
בין זמורות ועלים יימצא גם הפרי.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גספאר של הלילה: המהדורה הראשונה (1842).
  • גספאר של הלילה: פואמות פנטסטיות ברוח רמברנדט וקלו, עם הקדמה של סנט-בב (1842, פורסם לאחר מותו).
  • האלבום הפנטסטי. שירים, כרוניקות ומסות (1923).
  • גספאר של הלילה: פואמות פנטסטיות ברוח רמברנדט וקלו, מהדורה חדשה ומתוקנת בעריכת ברטראן גגן (1925).
  • חיבורים פואטיים. על החושניות ומבחר כתבים (1926).
  • כל כתביו, בהוצאת שמפיון, פריז (2000).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלואיזיוס ברטראן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]