אמנון רובינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמנון רובינשטיין
Amnon Rubinstein.jpg

רובינשטיין במאי 2008
תאריך לידה 5 בספטמבר 1931 (בן 85)
ממשלות 21, 22, 25, 26
כנסות 9 - 15
סיעה ד"ש, שינוי, מרצ
תפקידים בולטים
עיסוק קודם פרופסור למשפטים
עיסוק נוסף משפטן, פובליציסט וסופר ישראלי, שדרן רדיו

אמנון רובינשטיין (נולד ב-5 בספטמבר 1931 בתל אביב) הוא משפטן, פובליציסט וסופר ישראלי. בעבר פוליטיקאי, שר החינוך בממשלת יצחק רבין השנייה ובממשלת שמעון פרס. חתן פרס ישראל למשפטים לשנת תשס"ו (2006) וחתן פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט לשנת 2010. היה פרופסור למשפטים ודיקן באוניברסיטת תל אביב וכיום (2015) בבית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינשטיין נולד בתל אביב לאהרן, קבלן בניין, ורחל, שעלו מפולין לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20. משפחתו התנגדה לתנועת העבודה ובצעירותו היה תומך האצ"ל[1]. רובינשטיין היה פעיל ציבור מגיל צעיר, ובתחילת שנות ה-50 היה חבר בשורת המתנדבים, ארגון ציבורי ששם לו למטרה להילחם בשחיתות ולסייע לעולים חדשים. רובינשטיין למד בתיכון למסחר גאולה שבתל אביב, ולאחר מכן בבית ספר תיכון בבולטימור שבארצות הברית. בצה"ל שירת כקצין בחיל התותחנים[2]. לאחר סיום שירותו הצבאי פנה רובינשטיין ללימודי משפטים, כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים[3] את התמחותו בעריכת דין עשה בפרקליטות המדינה[4]וכן אצל עורך הדין חיים צדוק (לשעבר שר המשפטים). הוסמך לעורך דין בשנת1961[5]. את תואר הדוקטור למשפטים קיבל מבית הספר לכלכלה בלונדון (LSE) ב-1960[6]. עבודת הדוקטורט שלו, בנושא "Void and voidable actions in administrative law", פורסמה כספר בהוצאת אוקספורד. רובינשטיין משמש כפטרון של האינטרנציונל הליברלי, ובעבר אף שימש כסגן-נשיא הארגון.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינשטיין החל בפעילות ציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים כשהקים במרץ 1974 את תנועת "שינוי"[7][8], יחד עם יגאל ידין וחבריו את מפלגת "ד"ש" - התנועה הדמוקרטית לשינוי. עיקר מצעה של המפלגה התמקד בשינוי שיטת הבחירות ותמיכה בהנהגת בחירות אזוריות, מלחמה בשחיתות וחלוקה שווה בנטל, כינון חוקה והפרדת דת ומדינה. מפלגת ד"ש זכתה ב־15 מנדטים בבחירות 1977, ולאחר משא־ומתן קואליציוני צירף מנחם בגין את ד"ש לממשלתו אך רובינשטיין סירב להיכנס לממשלה, מפני שלדעתו חלק גדול ממצעה של ד"ש לא בא לידי ביטוי במשא ומתן. ב-14 בספטמבר 1978 התפצלה ד"ש, ורובינשטיין עמד בראש החלק שנקרא "התנועה לשינוי ויוזמה" שלאחר פיצול נוסף קיבל את השם "שינוי - מפלגת מרכז". סיעת "שינוי" נבחרה לכנסות ה־10, ה־11 וה־12. בשנת 1992 אוחדה מפלגת "שינוי" עם מפלגת "רצ" ומפלגת "מפ"ם" והוקמה מפלגת "מרצ" כרשימה משותפת של מפלגות השלום והרפורמה החברתית-כלכלית.

רובינשטיין תרם משמעותית לקידום פרויקט חוקה לישראל[9]. בעת כהונת הכנסת השתים עשרה יזם רובינשטיין את הצעת חוק יסוד זכויות האדם והציע את פיצולו לארבע הצעות חוק נפרדות, בהן "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" .פיצול זה הביא לפריצת דרך, ושתי הצעות החוק נתקבלו על ידי הכנסת והפכו לחוקי-יסוד.

רובינשטיין נבחר לכנסת לראשונה בשנת 1977 וכיהן 7 פעמים ברציפות, 25 שנה. במסגרת כהונתו כחבר כנסת, שימש כיושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפטכנסת ה-15), יושב ראש ועדת הכלכלהכנסת ה-14), יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה (הכנסת ה-15) וכן כיהן כחבר הוועדה לבחירת שופטים.

בשנת 1999, באחד מהאירועים המביכים בתולדות הכנסת, עמדו חברי-הכנסת דקת דומייה לזכרו של רובינשטיין בעודו חי ונושם. אברהם בורג, יו"ר הכנסת דאז, נשא הספד מרגש ואף נשא את תפילת אל מלא רחמים לזכרו, וזאת בעקבות הודעת כזב שקיבל בורג מזלמן וינדר.

בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 מונה רובינשטיין לשר התקשורת, תפקיד בו כיהן עד לשנת 1987, בממשלה ה-21 וה-22[10]. במסגרת תפקידו הנהיג מספר רפורמות, בהן הקמת הטלוויזיה המסחרית והטלוויזיה בכבלים, הקמת הרדיו האזורי והפיכת "בזק" לחברה מסחרית[11]. לאחר הקמתה של ממשלת רבין, בבחירות של 1992, מונה לשר המדע והטכנולוגיה ולשר האנרגיה והתשתיות. במסגרת תפקידו יזם רובינשטיין את חוק משק החשמל, התשנ"ו 1996[12] המורה על הקמתה של "הרשות לשירותים ציבוריים- חשמל"[13], ופעל לביטול מונופול חברות הדלק באמצעות הכנסת תחרות בייבוא הדלק.

בשנת 1994, לאחר ששולמית אלוני, מנהיגת מרצ, הוכרחה להתפטר ממשרד החינוך לאחר שהכעיסה את הדתיים בגלל התבטאויותיה על מוצא האדם, התמנה רובינשטיין לתפקיד שר החינוך התרבות והספורט. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 1996. כשר חינוך זכה לפופולריות בזכות הליברליות שלו, במיוחד כלפי נבחני הבגרות, וכן דעותיו על הבחינה הפסיכומטרית, בהצהרתו שלו היה המבחן מתקיים בימיו, לא היה מגיע ללימודי משפטים.

כשר חינוך, יזם רובינשטיין, שתי רפורמות[14] האחת עסקה במתכונת בחינות הבגרות. משרד החינוך בראשותו הגדיל בצורה דרמטית את שעור התלמידים הניגשים לבחינות הבגרות ומצליחים בהן. בשנת 1995 זינק שיעור הזכאות לבגרות ביותר מ-10% לממוצע ארצי של 62% תלמידים הזכאים לבגרות[15]. הרפורמה השנייה שיזם רובינשטיין היא הקמת המכללות האקדמיות. רפורמה זו הנגישה את ההשכלה גבוהה לאוכלוסיות מוחלשות. בשנת 2016, דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 89,944[16] סטודנטים בעלי תואר ראשון ממכללות אקדמיות. מדיווחי המל"ג[17](המועצה להשכלה גבוהה), 97,580 סטודנטים לומדים כיום במכללות אקדמיות - 66% מכלל הסטודנטים בישראל.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה, בנוסף לביקורתו את הימין הישראלי, הפך למבקר חריף של השמאל הישראלי שלטענתו עבר תהליך של הקצנה שנובע מרצונו לרצות את הפלסטינים. בעקבות חתימת הסכם ז'נבה על ידי מנהיג מרצ יוסי ביילין רובינשטיין פרש ממרצ מכיוון שהתנגד לפשרה בעניין זכות השיבה שנכללה בהסכם[18].

במחלוקת שפרצה בקהילה המשפטית בישראל בשנת 2007, סביב תוכניותיו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לשינויים במערכת המשפט, התייצב רובינשטיין לצדו של פרידמן במספר נושאים, ונמנה עם יוזמיה של עצומת תמיכה בו. הוא נימק את צעדו זה: "המטרה שלי הייתה לְהָזֵם את הרושם שהפרופסורים באוניברסיטאות יצרו, כאילו האקדמיה כולה מתנגדת ליוזמות של פרידמן. צריך לבחון כל דבר לגופו של עניין ולא בהתקפות אישיות"[19].

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 מונה רובינשטיין לדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב[20][21], תפקיד בו כיהן עד לשנת 1970. מחקריו התמקדו במשפט החוקתי של מדינת ישראל - בצביונה של מדינת ישראל, ציונות, מעמדו של חוק השבות וזכויות האזרח של ערביי ישראל. בשנת 2006 זכה בפרס ישראל לחקר המשפט. חבר השופטים קבע כי רובינשטיין הוא -

אבי המשפט החוקתי של ישראל. בכתיבתו המחקרית המעמיקה ובפעילותו הציבורית המגוונת הוא מקדם ערכי דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. בחיי המשפט והציבוריות בישראל מעטים הם האנשים היכולים להשתוות בתרומתם למדינת ישראל כפרופ' אמנון רובינשטיין, כאיש ציבור, כחבר ברשויות המחוקקת והמבצעת, כחוקר וכמשפטן מבריק.

לאחר שסיים את שירותו בכנסת, בשנת 2002, כיהן רובינשטיין כדיקן בית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה (2002-2004) ואף מונה לתקופה קצרה לנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה[22].

רובינשטיין שימש כפרופ' אורח במוסדות אקדמיים בחו"ל, ביניהם אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת קולומביה[23].

פובליציסטיקה וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרובינשטיין קריירה תקשורתית כפובליציסט. בשנות ה-60 כתב מאמרים בעיתונות נגד מה שהוא כינה כפייה דתית וכניעה לדתיים[24] ונודע כפובליציסט ומרואיין פופולרי[25]. בין השנים 1969 ל-1972 הגיש את תוכנית ויכוחים בטלוויזיה החינוכית בשם "בומרנג"[26]. משנת 1964 ועד לשנת 2004 היה חבר במערכת "הארץ" וכותב קובע בעיתון,שם עסק בשיטתיות בנושאי דת ומדינה ובמאבק באנטישמיות, בייחוד באנטישמיות שהוא מייחס לשמאל הפוליטי באירופה[27]. כמו כן כתב בקביעות במוסף לשבת של עיתון "מעריב" ובעיתונים שונים בעולם ובהם ה-"New York Times".

בתחילת 2005 יצא לאור רומן ביכורים פרי עטו של רובינשטיין, "השמיכה", המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות ישראליות מימי טרום הקמת המדינה ועד ימינו אנו. דרך עלילות מורכבות בחייהן נפרשת יריעה רחבה העוסקת בנושאים הנוגעים למהותה של החברה הישראלית. בתחילת 2006 יצא לאור רומן נוסף פרי עטו, "כביש מספר חמש". בשנת 2007 יצא לאור רומן שלישי, "הים שמעלינו", ולאחריו שני רומנים נוספים - "כניסה נפרדת" (2009), "אהבות אסורות" (2010) ו"השמש השחורה" (2013)[28]. בשנים האחרונות הנחה רובינשטיין תוכנית רדיו בתחנת קול המוסיקה"שחרית מוזיקלית לנהגי משאיות ואוטובוסים" (2014-2015) [29].


רובינשטיין מתגורר בתל אביב. הוא נשוי לעורכת הדין רוני רובינשטיין, נכדתו של יעקב שלוש, ממייסדי תל אביב. הם הורים לשניים וסבים לנכדים.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובינשטיין הוא חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)[23]. בשנת 2003 קיבל את תואר אביר איכות השלטון (בקטגוריית מפעל חיים) מטעם התנועה לאיכות השלטון[30]. הוא זכה בפרסים רבים ובהם פרס חשין למצוינות אקדמית במשפט (2010)[3] ופרסים ואותות נוספים, כגון פרס גורני למשפט ציבורי לשנת 2016, על תרומה למשפט הציבורי; אות אייסף על תרומה חברתית, בשנת תשע"ג, ופרס עיריית רמת גן לספרות (2015).

מבין ספריו של אמנון רובינשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון:

  • 1969: המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, הוצאת שוקן (מהדורה שישית יצאה ב-2005 עם ד"ר ברק מדינה).
  • 1975: אכיפת המוסר בחברה מתירנית, הוצאת שוקן.
  • 1997: מהרצל עד רבין והלאה, הוצאת שוקן.
  • 1998: ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת ידיעות אחרונות.
  • 1982: מהרצל ועד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן.
  • 2001: דעת יחיד, הוצאת שוקן.
  • 2003: ישראל ומשפחת העמים (יחד עם אלכסנדר יעקובסון), הוצאת שוקן.
  • 2012: באין ממשלה - איך לתקן את קלקולי המשטר (עם אדם וולפסון), הוצאת זמורה ביתן.
  • 2014: סדקים באקדמיה: חופש אקדמי, עצמאות האוניברסיטה, מעמד הסטודנט והזכות להשכלה גבוהה (עם יצחק פשה), הוצאת נבו והוצאת דביר.
  • 1965: Jurisdiction and Illegality (הוצאת אוקספורד)
  • 1984: The Zionist Dream Revisited (יצא לאור גם בצרפתית), הוצאת ספריי שוקן, ניו יורק, וקלמן לוי פריז.
  • 2000: from Herzl to Rabin: The Changing Image of Zionism (יצא לאור גם ברוסית), הוצאת הולמס ומאיר ניו יורק.
  • 2001: Geschichte des Zionismus: Von Theodor Herzl bis Heute
  • 2009: Israel and the family of nations - (עם אלכסנדר יעקבסון), הוצאת ראוטלידג', לונדון. (יצא לאור גם בצרפתית)

רומנים:

  • השמיכה, הוצאת שוקן.
  • כביש מספר חמש, הוצאת שוקן.
  • הים שמעלינו, הוצאת שוקן.
  • כניסה נפרדת (סיפורים קצרים) הוצאת זמורה ביתן, 2009.
  • אהבות אסורות, הוצאת זמורה ביתן, 2010.
  • השמש השחורה, הוצאת זמורה ביתן, 2013.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיאנה בחור-ניר, ראיון עם אמנון רובינשטיין, מוסף כלכליסט, 24 במרץ 2011
  2. ^ דן מרגלית, "חותם אישי – אמנון רובינשטיין".
  3. ^ מוסמך למשפטים, חרות, 2 במאי 1957
  4. ^ הערכה לפרקליטות המדינה בהסמכת 72 עורכי דין חדשים, דבר, 6 באוקטובר 1961.
  5. ^ הערכה לפרקליטות המדינה בהסמכת 72 עורכי דין חדשים, דבר, 6 באוקטובר 1961
  6. ^ קורות חיים אתר פרס ישראל
  7. ^ כנס יסוד של תנועת שינוי, דבר, 27 במרץ 1974
  8. ^ יוסי ביילין, מחאה על פרשת דרכים, דבר, 12 ביולי 1974.
  9. ^ אמנון רובינשטיין, "סיפורם של חוקי היסוד", משפט ואדם – משפט ועסקים (2011).
  10. ^ אתר כנסת ישראל
  11. ^ משה בר-ניב, מישאל חשין, דניאל פרידמן, "שיחה אישית עם פרופ' אמנון רובינשטיין", משפט ועסקים י"ד (2012).
  12. ^ חוק משק החשמל
  13. ^ אתר הרשות לשירותים ציבוריים - חשמל
  14. ^ עופר ברנדס, "משפטן אוהב אדם: אמנון רובינשטיין מגדיר מחדש את מטרות החינוך", משפט ועסקים יד, ספטמבר 2012.
  15. ^ מיכל רשף, "בגרויות בהיסטוריה: הצעדים שקדמו לביטול המיקוד", אפריל 2013, Walla News.
  16. ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  17. ^ לקט נתונים לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ו – 2015/16, המועצה להשכלה גבוהה.
  18. ^ ארי שביטמה קרה לי? מה קרה לכם!, באתר הארץ, 14 בפברואר 2007
  19. ^ יובל יועז, עצומת הפרופסורים נגד פרידמן פורסמה; משפטנים אחרים פירסמו עצומת תמיכה בו, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2007
  20. ^ יעקב בן אמיר, חברי המלומד אתה מיותר, דבר, 20 בדצמבר 1969
  21. ^ קציני משטרה סיימו קורס לבכירים, דבר, 26 ביולי 1974.
  22. ^ פרופ' אוריאל רייכמן, "ברכות לאמנון רובינשטיין", משפט ואדם – משפט ועסקים י"ד, ספטמבר 2012, 25-29.
  23. ^ 23.0 23.1 אתר פרס ישראל
  24. ^ האדמו"ר קולק כראש עיריית ירושלים, דבר, 17 בנובמבר 1965
    שלמה גרודזנסקימטבחו של ד"ר רובינשטיין, דבר, 7 ביוני 1966; המשך
  25. ^ יהושע ביצורמרחוק תראה את הארץ, מעריב, 10 בפברואר 1967
  26. ^ צבי לביאתוהו ובוהו, מעריב, 10 בדצמבר 1968
    בומרנג שהכזיב, דבר, 4 בינואר 1973
  27. ^ אמנון רובינשטיין, האנטישמיות של השמאל הליברלי, האתר של רובינשטיין, במקור פורסם בהארץ, 30 באוקטובר 2003.
  28. ^ זיוה שמיר, "נזיר אחיו – על אמנון רובינשטיין הסופר", משפט ועסקים י"ד, (2012).
  29. ^ הצגת בוקר עם נתיב רובינזון, רשת ב', 21 במרץ 2012
  30. ^ אתר התנועה לאיכות השלטון