אסעד שוקיירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שייח' אסעד א-שוקייריערבית: أسعد الشقيري, תעתיק מדויק: אסעד אלשקירי; 1860–1940) היה מנהיג דתי ופוליטי מוסלמי ערבי-פלסטיני מהעיר עכו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת אל-שוקיירי הייתה אחת העתיקות בעכו.[1] לאחר שנחקק חוק הקרקעות העות'מאני ב-1858, הצליחו בני שכבת האעיאן העירוניים (ובתוכה משפחת שוקיירי) לרשום קרקעות רחבות על שמם. כתוצאה מכך, השיגה שכבה זו מעמד חשוב במינהל האזרחי והדתי של האימפריה, כמו גם אדמות רבות. לא מעט מבני שכבה זו הגיעו לעמדות בכירות במינהל, מחוץ לאזוריהם, ובהם גם אסעד שוקיירי, שהיה חבר "ועדת הבירורים השרעיים במשרד "שיח' אל-אסלאם" באיסטנבול.[2] לדברי יעקב שמעוני, שייח' אסעד היה "מן המכובדים בין חכמי הדת המוסלמים שבארץ".[1]

בשנת 1908 ו-1912 נבחר שוקיירי לפרלמנט העות'מאני. הוא שימש כציר נפת עכו בפרלמנט בין השנים 1912–1914. הוא התנגד למאבק למען זכויות הערבים ונותר נאמן לאימפריה העות'מאנית עד סופה.[3] לאחר מכן מילא מספר תפקידים ברשות השופטת הדתית בארץ ישראל, כולל כספרן של הספרייה הקיסרית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה כיהן כמופתי של הצבא העות'מאני הרביעי, תחת פיקודו של ג'מאל פאשא, שלחם בחזית המצרית–ארץ-ישראלית.[2] הוא היה הקאדי מטעם האימפריה העות'מאנית מ-1914 עד 1918. לאחר מכן היה המופתי של עכו.[4] כאמל אל-חוסייני היה באותה עת המופתי החנפי ונחשב לפרו-בריטי. שוקיירי היה פרו-עות'מאני, והעדיף שארץ ישראל תמשיך להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית. בשנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית, היה מתנגד חריף למגמת הלאומיות הערבית ותמך בשלמותה של האימפריה. אולם בניגוד למנהיגי ציבור רבים שחשבו כמותו, הוא דבק בהשקפות הללו גם לאחר התפוררות האימפריה וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים.[5]

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוקיירי לא לקח חלק בהתארגנות הפלסטינית הלאומית בסתיו 1920 ואף התנגד לה. בשנות ה-20 היה אחד מעמודי התווך של האופוזיציה במחוז הצפון וקיים קשרי ידידות הדוקים עם המוסדות הציוניים.[5][6] לדברי הלל כהן, היחסים בין יהודים וערבים בעכו לפני פרעות תרפ"ט (1929) היו טובים, בין השאר הודות לכך שההנהגה הדתית בעיר הייתה בידי שוקיירי, שהתנגד לאלימות והיה ממתנגדיו החריפים ביותר של המופתי אמין אל-חוסייני. כך למשל, דחה את קריאתו של המופתי לארגן אירועי מחאה בעיר בתגובה ל"השתלטות היהודים על הכותל".[7]

מחוז הצפון היה מרכז חשוב של התנגדות לוועד הפועל הערבי ומציאותה של אישיות חשובה כמו שוקיירי הוסיפה לעוצמתה של האופוזיציה באזור הזה. שוקיירי נותר ללא תפקיד ופעילי הוועד הפועל והאגודות המוסלמיות-נוצריות התייחסו אליו בהסתייגות ולעיתים באיבה.[8] בנובמבר 1923 נמנע שוקיירי מלהשתתף בהקמת "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית" האופוזיציונית, משום שבאותה תקופה ניסה הוועד הפועל לשכנעו להצטרף אליו כחבר, אך לאחר מכן תמך בה.[9] בינואר 1930 עמד שוקיירי בראש קבוצה של אנשי אופוזיציה מצפון הארץ שהקימה את "המפלגה הליברלית". מצע המפלגה: עצמאות מלאה לפלסטין. במאי 1931 היא פסקה מלהתקיים.[10]

ב-1931 עשתה ההנהגה הפלסטינית ניסיון ראשון לציין את 17 ביוני כיום השוהדאא (יום הקדושים), שבו הוצאו להורג שנה קודם לכן שלושה מרוצחי פרעות תרפ"ט. שוקיירי היה היחיד שקרא להימנע מכך, וקבע כי אין לקדש רוצחים.[4] בזמן ההכנות לקונגרס האסלאמי העולמי באוקטובר 1931, אותו ארגן המופתי אמין אל חוסייני, ערך שוקיירי פגישות ברחבי הארץ, בהן השמיע את האשמותיו נגד חוסייני.[11] שוקיירי היה מראשי המפלגה הנשאשיבית[1] ואיש מרכזי שלה בגליל.[12] ב-1937 הגיב בחריפות נגד הצעת החלוקה של ועדת פיל.[12]

שוקיירי עבד במספר ארגונים ערבים פרו-ציוניים מראשית המנדט הבריטי ועד מותו בשנת 1940, ודחה בפומבי את השימוש של אמין אל-חוסייני באסלאם נגד הציונות. על פי מחקרו של ההיסטוריון קנת שטיין בנושא הקרקעות בארץ ישראל, שוקיירי מכר ליהודים קרקעות בשכונת נווה שאנן בחיפה.[13]

עם מותו של שוקיירי, ירדה השפעתה של משפחתו. אחד מבניו, ד"ר אנוור, נרצח על ידי הטרוריסטים הערבים בזמן המרד הערבי הגדול.[1] בנו הבולט יותר, עורך הדין אחמד שוקיירי, התנגד לדרכו הפייסנית של אביו.[7] ב-1964 הקים את הארגון לשחרור פלסטין ועמד בראשו עד 1967.[4]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 236.
  2. ^ 2.0 2.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 11.
  3. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, מבוא, עמ' 17.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 378.
  5. ^ 5.0 5.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 172.
  6. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 148, הערה 73.
  7. ^ 7.0 7.1 הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 97.
  8. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 176.
  9. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 180–181, 184.
  10. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 70–72.
  11. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 78.
  12. ^ 12.0 12.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 272.
  13. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, חלק ב, פרק ב: בעיית האדמה, עמ' 165–166.